קטגוריות
ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי סיפורים עשרים ושניים משוגעים

נעילה באיצטדיון רמת-גן

 ערב גמר הגביע נגד האדומים מת"א אני חוזר לגמר הדרמטי ממאי 2000, הפעם האחרונה בה נכחנו במעמד, נגד.. כן, פ.צ. יפו…

"אל נורא עלילה
אל נורא עלילה
המציא לנו מחילה
בשעת הנעילה"
(המזמור הפותח את תפילת הנעילה של יום-הכיפורים)

בהתחלה חשבתי שאני לא שומע בבירור, "אל נורא עלילה… אל נורא עלילה…", החלו עוד ועוד אנשים מסביבי לקרוא בשעה ששחקני בית"ר מתכוננים לפרק האחרון והמכריע בדרמה הבלתי נתפסת הזו. בשעה הרת גורל שכזו האוהדים בצהוב-שחור פנו לאחד שיכול להושיע ולא היה מתאים מהתפילה הזו שתפתח שערי שמיים. למרות שכל שנה מחדש אנו נוהגים לזמר את המילים האלה בפתיחת סדר הנעילה של יוהכ"פ מעולם לא התרגשתי והרגשתי את גודל השעה כמו באותה שעת לילה מאוחרת באביב תש"ס ביציע המזרחי של איצטדיון ר"ג.

_______________________________

שנה לאחר הפסד כאוב במיוחד בדו-קרב פנדלים ליריבה האדומה והשנואה מתל-אביב התייצבה בית"ר שוב במעמד גמר גביע-המדינה מול, צחוק הגורל, אותה יריבה ממש… בניגוד לשנה הקודמת הפעם היו אלו הקומוניסיטים מההתנחלות הדרומית להרצליה שהגיעו כמועמדים לניצחון. המרכסיסטים הגיעו כאלופים ונדמה היה שהפרולטיריון האדום יורש בחזרה את מקומו הטבעי בקודקוד ההיראכרייה. בית"ר, לעומת זאת, עברה עונה מלאת תהפוכות אפילו במושגים שלה: על המגרש הקבוצה קירטעה במרכז הטבלה כשאלי אוחנה המאמן, שמונה תחת דרור קשטן, מתקשה להיכנס לנעליו הגדולות של אלי אוחנה השחקן. מחוץ למגרש איש העסקים קובי בן-גור רכש את הקבוצה בצעד שהבטיח לבית-וגן ימים חדשים של ניהול עסקי מפוקח ובמקום רק העצים את הברדאק המוכר.

בשבועות שלפני הגמר הייתי עסוק בעיקר בסיעור מוחות קדחתני שמטרתו למצוא דרך להשתחרר מהבסיס ולנסוע למשחק. הישועה הגיע ממקום לא צפוי כששבוע לפני הגמר בישר לי המ"פ שאני יוצא לאיזה קורס מיחשוב בשלישות. היה ברור לי שהקורס כולל יציאות יומיות ולא ידעתי את נפשי מרב שמחה, הצ'ופר הלגמרי לא-צפוי הזה פטר לי כאב ראש גדול כולל מחשבות בשלב אופרטיבי לנפקדות מהבסיס.

לאיצטדיון הגעתי במדים, שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה כבר הייתי עם אבא בתוך באיצטדיון שהיה כבר אז מלא על גדותיו בלמעלה מעשרים אלף אוהדי בית"ר. האווירה היתה מחשמלת, שילוב של החום התל-אביבי, השעות הארוכות של המתנה מורטת עצבים והיסטוריה רווית דם בין שני המחנות. הרגשת באוויר שמשהו יוצא דופן הולך לקרות הערב.

אלא ששום דבר יוצא דופן לא קרה ב-25 הדקות הראשונות עד שלפתע מאיר לוי, שכנראה החליט שצריך לעשות משהו בכדי לעורר את המשחק, שלף צהוב שני תמוה לחלוטין לרענן דרעי והביא על עצמו התפרצות זעם יוצאת-דופן בחריפותה של אלי אוחנה. נראה היה שהעסק מתפתח לכיוון רע- עשרה שחקנים מול האדומים שגם בעונות שעלינו עליהם בהרבה תמיד מצאו דרך להכניס לנו, קל וחומר בעונה בא הם עולים עלינו כמעט בכל עמדה המגרש.. למרות הכל איכשהו הצלחנו לסיים את המחצית ב- 0:0 ולרדת להפסקה בתקווה שמשהו, כל דבר, יתרחש במחצית השנייה בכדי להטות את הכף בחזרה לטובתנו.

וזה אכן קרה. אלי אוחנה כנראה ידע למה הוא כמעט חנק במו ידיו את מאיר לוי אחרי ההרחקה של רענן דרעי כי שבע דקות לתוך המחצית השנייה החשבון נסגר. מהזווית שלי בקצה הדרומי של היציע המזרחי לא בדיוק אפשר היה לראות מה קרה שם אבל התגוששות קלה ברחבה של הפועל אחרי שהכדור כבר יצא לחוץ הובילה לכרטיס אדום לאייל בן-עמי ולאיזון הכוחות בשדה.

בעשרה שחקנים לכל קבוצה המשחק התעורר וגם היציעים, השער ריחף באוויר לכאן או לכאן. מרוב המתח, הדרמה ושטף האירועים איבדתי את תחושת הזמן, כשרצ'וניצה הקרואטי של הפועל שלח את הטיל לחיבור של קורנפיין בדקה ה-86 הייתי בטוח שנשארה לנו רבע-שעה להשוות. הייתי המום ושבור כשנוכחתי לדעת שהזמן האמיתי שעומד לרשותנו הוא שלוש דקות. אלה היו שלושת הדקות שחלפו לי הכי מהר בחיים וכך נכנסנו לזמן פציעות.

בגמר הגביע של 1989 היה זה עופר מזרחי שבדקה ה-90 שלח טיל לחיבורים של בוני גינצבורג ושבר לי את הלב, 11 שנה אחרי הגורל עמד להתהפך: גולן דרעי דהר באגף השמאלי את אחת מאותן פריצות שהסתיימו כל-כך הרבה פעמים בהגבהות למגרש החנייה אבל באותה הפעם איכשהו הצליח המגן להעביר כדור מדוייק למרכז הרחבה וויקטור פאצ'ה גילגל מקרוב 1:1!! בשנייה שהבנתי שהיה גול (כי לראות אותו ממהקום בו עמדתי לא היה ממש אפשר) התמוטטי על הכסא והתחלתי לבכות ולמלמל לעצמי דברים לא ברורים. הסיטואציה הזו כנראה קצת הלחיצה את אבי שמיהר לשפוך עלי מים ולסטור על לחיי…

בערך עשר דקות לקח לי להתאושש וכשחזרתי לחושיי המשחק כבר היה בתוך ההארכה. בשלב הזה הפועל עוד היתה המומה מהשיוויון שלקח ממנה את הגביע שכבר שמה עליו שני ידיים ואילו בית"ר היתה פשוט מאושרת מכך שהיא עדיין בחיים. עד ש.. מעשה שטן, וכדור שהיה נראה עושה את דרכו באיטיות לרגליו הנאמנות של אהוד כחילה (לימים למדתי שהוא החליק בדיוק ברגע הלא נכון) מצא פתאום את סלים טועמה לבד מול קורנפיין ומייד אח"כ ברשת.

ושוב פעם חזר אלי החושך בעיניים מהדקה ה-86. הפעם כבר הייתי יותר בעניינים וידעתי שנשארו רק חמש דקות. היה ברור שהמנחוס האדום עשה לנו את זה שוב. מייאוש לתקווה ובחזרה לייאוש.

האם הנס יכול קרות שוב?!

דקה אחרונה של ההארכה, קרן מימין לבית"ר ואיציק קורנפיין עולה לרחבה בצעד אחרון של יאוש. הכדור מוגבה למרכז, ננגח פעם אחת וכשהוא עושה את דרכו החוצה דווקא קורנפיין מצליח לחזיר אותו בחצי מספרת לתיבת החמש ופאצ'ה, שוב הוא, נוגח את הכדור פנימה- 2:2!!

הפעם כבר לא היה צריך לספר לי שהיה גול. מייד רצתי אחוז אמוק, לא ברור לאן, ואבא אחרי. אם הוא לא היה משיג אותי סיכוי טוב שמרוב התלהבות עוד הייתי מוצא את עצמי בתוך המגרש…

כמו בשנה שלפני כן המשחק הגיע להכרעה בפנדלים. על התפילות ביציע באותם רגעים סיפרתי בפתיחה. אלא שלא רק תפילות היו שם, גם נדרים ושבועות ומה לא בעצם… במו אוזניי שמעתי מישהו נשבע שאם בית"ר מנצחת הוא הולך ברגל מר"ג עד לכותל!

רק שלא היה צורך בכך. הפועל שוב ניצחה בפנדלים אחרי שטרטיאק העיף את הכדור לגני-יהושוע. לשם גם הלכו אוהדי הפועל לחגוג את הדאבל ואנחנו חזרנו במעלה הקסטל חפויי ראש. שבועות ארוכים אח"כ שריתי בדיכאון עמוק, סירבתי לתקשר עם הסביבה או להענות להפצרותיה של אימי להכניס משהו לפה. עד היום לא באמת התאוששתי מאירועי אותו גמר, מחר בערב זו יכולה להיות עבורי ועבור כל מי שהיה באותו ערב באיצטדיון ר"ג או צפה במשחק בטלוויזיה ההזדמנות לחוות חוויה מתקנת. יאללה בית"ר!

 הציל אותנו פעמיים אבל זה לא הספיק. פאצ'ה

לקבלת עידכון ב- RSS או בדוא"ל בכל פעם שמתפרסמת רשימה חדשה בבלוג:
לחץ כאן

2 תגובות על “נעילה באיצטדיון רמת-גן”

אם תצליחו לצאת מהשוק המנטלי שאתם נמצאים בו כבר כמה שבועות, לא תהיה לכם בעיה לזכות בגביע, הבעיה שמדובר בשחקן ישראלי. ברגע שהוא רואה את עונת הים נפתחת, כבר אי אפשר להחזיר אותו

חברים (משני הצדדים) התקשרו אלי מהארץ מלאים בהתרגשות. לא ישנו בלילה.

אני רק מתחיל לחשוב על המשחק רק עכשיו, פחות מ- 3 שעות לפני תחילתו.

נראה את המשחק באינטרנט. למרות האיכות הבינונית, בטח נראה יותר טוב מאלה שיישבו ביציע המזרחי…

סגור לתגובות.