דקה שלושים ומשהו באורווה, אחד מחברי חבורת יוב"ב (יצחקי, וורד, בן-שושן, ברוכיאן), לא זוכר כרגע מי בדיוק (וזה לא משנה, הקטע שלהלן מתלבש יופי על כל אחד מהם), מתנהל עם הכדור על סף הרחבה הלוזונית במשהו שנראה באופן נדיר למשחק עד כה כסוג של התקפה מסוכנת. אלא שההגנה צפופה ומאורגנת והמהלך תקוע. לפתע הוא מקפיץ את הכדור מעל ראשם של שלושה מגנים ומניח אותו על רחבת החמש לרגלי אחד מחבריו לחבורה שכמעט משלים גול אדיר.
אני לא יכול שלא לצחוק באותו רגע, היה בזה תמצות מדויק של השכונתיות הביתרי"ת במיטבה, במובן הכי יפה שלה- במקום לנסות להמשיך ולהניע את הכדור בסבלנות או לחלק אותו לאגף ולהיכנס פנימה ולתפוס עמדה לנגיחה, החבר, מי שזה לא היה מבניהם, בחר באופציה הכי לא צפויה ולא שפויה, וגם, צריך להודות, הקלה. ייכנס- יצאנו גדולים, לא ייצא כלום- לא נורא, פעם הבאה. גם הפרשן ניצן שירזי ספק משועשע ספק רוטן: "זה מהלך נפלא. לקט-רגל ביום שישי בשכונה".
אני חולה על בית"ר הנוכחית בדיוק בגלל הרגעים האלה. בדיוק בגלל השכונתיות הזו שלה. הנון-שלאנט, ה"לקחת את הבאסה בסבבה" הזה. תסתכלו עליהם ותראו אותנו. אותי. אם הייתי משחק כדורגל הייתי עושה בדיוק אותם דברים. אם אחד מחבורת יוב"ב היה לומד באוניברסיטה אני מתערב שהוא היה עושה בדיוק כמוני- מחפש תרגומים ושחזורים וקיצורי מאמרים. כותב מאמר שנראה מעניין דווקא, אבל מרושל משהו, תפור גס, לא מדויק בפרטים ולא נצמד לעובדות בדייקנות הנדרשת.
השחקנים של בית"ר נראו אתמול כי מישהו זרק אותם מהמיטה בשבת בצהריים והכריח אותם לשחק באיזה מגרש עלוב בלי שיש להם בכל חשק לווג'אערס הזה עכשיו:
"אבירם! אבירם!!"
"אה עמית.. מה קורה?"
"יאללה זרוק עליך משהו ובוא, יש משחק בפ"ת"
"באמאש'ך עמית, עזובת'י. אני גמור מעייפות מהמימונה, נראה לי טחנתי יותר מדי מופליטות- לך תעיר את ברק"
"הייתי אצלו עכשיו, הוא אמר שאם אתה בא הוא בא, גם הוא הפוך מהמופליטות. יאללה בוא לא נעים, פאדיחות מרובן"
ומעניין לעניין באותו עניין- ביום שישי האחרון נחמץ ליבי לראות את המשחק בין הפועל "סאסיונה" ירושלים להפועל באר-שבע. לאו דווקא בגלל המשחק, שהיה בסדר גמור לליגה לאומית ביום שישי בצהריים של למחרת המימונה, אלא בגלל שבשני הקבוצות הופיעו מי שבעולם מתוקן היו אמורים להיות כיום הכוכבים הגדולים של הכדורגל הישראלי עם חוזה לשלוש עונות בקבוצת מרכז טבלה פלוס ספרדית ותראו מה נהיה מהם היום. אני מדבר כמובן על אופיר עזו ומאור מליקסון.
את חיבתי היתרה למאור הבעתי כאן פעמים מספר בעבר ואני עדיין מרגיש שלא מספיק. מאור הוא השחקן היחידי שאי פעם הלכתי רק בגללו לראות משחק כדורגל. השחקן היחיד שלא עניין אותי תוצאה, מי נגד מי, כמה ולמה. הלכתי לראות רק אותו- אם הוא לא היה משחק הייתי עושה יוטרן וחוזר הביתה. מה שיש לו ברגליים רואים על רק על החוף בברזיל או בסרטונים ביו-טיוב. הבחור משחק כדורגל באותו חן, רגש, דייקנות וגאונות שבה יהודה קיסר הגדול מנגן על גיטרה חשמלית צלילי בוזוקי.
מליקסון היה המוכשר ביותר מהחבורה שכונתה בתחילת העשור "הצעירים של בית"ר". חבורת ילדים מוכשרים שכינס בבית-וגן מאיר פניג'ל בצוק העתים (ועל כך נהיה חייבים לו תודה גדולה לעד) וכללה את שוקולד-מנטה-מסטיק 2.0, שלומי ארביטמן ומליקסון זה. חז"ל אמרו ש"אם אין קמח יש תורה" וזה היה בדיוק זה- בלי כסף וסדאע של איזה נובוריש תורן הכדורגל של בית"ר עם הילדים האלה היה מעיף לפרקים (few and far between) ניצוצות כמו מחלוקת יוקדת בין ר' יוחנן לריש לקיש. ומעל כולם בלט, כאמור, הגאון הקטן מיבנה.
סוף דבר הכול נשמע והקריירה של מאור הולכת מדחי לדחקאות. אבל עדיין, גם ביום שישי האחרון, לרגעי קסם נדירים הוא הראה שמץ מאוקיינוסי הכישרון שיש לו ברגליים- דריבלון, עקבון, מסירה בחיצון ושער נפלא.
הנטייה הטבעית היא לכעוס על מאור שלא הגשים את הפוטנציאל העצום הטמון בו. אבל אני רוצה להציע זווית הסתכלות אחרת לדברים:
על רקע המשחק העצוב כ"כ באותה הזדמנות של אופיר עזו, שנראה כאילו לא שאין לו חשק אלא שפשוט הוא סובל מכל רגע שהוא על המגרש, מליקסון נראה היה כאילו הוא פשוט מאושר מזה שמישהו נתן לו כדור לשחק ועוד על דשא במגרש גדול! ואם אלו הם פני הדברים אז האם באמת צריך לבוא אליו בטענות על "שלא הגשים שת הפוטנציאל שלו"? האם מליקסון צריך להיות עבד של הכישרון שלו? לעבוד סיזיפית ולהפוך את מה שהוא כ"כ אוהב לעשות לסוג של מטלה מעיקה רק בשביל ללכת אח"כ ולחיות כמה שנים במקום רחוק, קר ומנוכר?
אז נכון. הוא לא קיבל חוזה בגנט. אבל רבאק, הוא קם בבוקר בסבבה עם חיוך, הולך לעשות את מה שהוא הכי אוהב ועוד משלמים לו על זה! האם לא זו בעצם המטרה של כולנו?!
זה מזכיר לי את הבדיחה ההיא על הדייג ביפו:
יום אחד, בעודו יושב על המזח להנאתו ודג, הוא קולט בזווית העין איזה בחורצי'ק צעיר עם תיק גדול ממהר מאיפשהו לאנשהו.
"בוא רגע חבוב" הוא קורא לו- "לאן אתה רץ?"
"לאוניברסיטה" משיב .
ומה עושים באוניברסיטה?" מקשה הדייג.
"לומדים כדי להוציא תואר"
"ולמה לך תואר?"
"בכדי להתקבל למקום עבודה מסודר וטוב"
ולמה לך מקום עבודה מסודר טוב?"
"בכדי שאוכל להתקדם ולהרוויח יפה"
"ולמה להתקדם וכו'?"
"בכדי שביום מן הימים אוכל לשבת בנחת ובלי דאגות על המזח ולדוג דגים"
שבוע טוב!
יצחק היקר – ענק כתמיד! חבורת יוב"ב – אהבתי :-)
כשראיתי את המשחק של בית"ר הייתה לי בדיוק ההרגשה שתיארת – שהחברה באו להעביר את הזמן… ובדיוק כמו שתיארת – זה כל היופי בבית"ר הזו.
ובאותו עניין – אתה יכול לדמיין איך היה מליקסון חביבנו משתלב עם החבורה הזו? חלום (שאולי יתגשם בשנה הבאה…מי יודע…). אגב, זה נדמה רק לי שהבחור מיבנה תפח באיזה 5-6 קילו???
ורק להוסיף על הדילמה שלך בעניין מליקסון והכיף שלו עכשיו – אני שואל בשביל מה ברוכיאן צריך לצאת לחו"ל? הוא נהנה מהחיים, יש לו משכורת מעולה, מעמד של מלך כל יכול, הוא יכול להעביר עוד עשור בעמדה של חצי אלוהים, למה לעזוב אל הלא נודע? מה מחכה לו בספרד?
אבל בסופו של דבר, זה בית הכלא של האדם המודרני. בכל מקום ובכל תחום. אין לאן לברוח. עבדים של התהילה, של הכבוד, של מראית העין. רק הדייגים נשארים על המזח וצוחקים על כולנו…
איציק,
נהנתי מכל מילה ומילה, אך אני חלוק על מרביתן…
ברוח "הגאון מיבנה", רבי יוחנן וריש לקיש, גם אני ארשה לעצמי לפתוח בקצת יהדות. בראשיתו של כל יום, לאחר נטילת ידים מבקשת המסורת כי יאמר הפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד). רבים וחכמים שאלו למה בחר הפסוק במילה "מורשה" ולא "ירושה". ר' יוסי במשנת אבות אמר "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך", ר' מאיר מרוטנבורג (המהר"ם) פרש "שהתורה אינה ירושה לבוא לאדם בנחת. אלא צריך אדם לטרוח אחריה ולעסוק בה יומם ולילה ולהגות בה".
יש כל כך הרבה אנשים שיש להם כישרון – כולנו הכרנו את הגאון הכיתתי, את השחקנית/זמרת המוכשרת, וכן, כל אחד מאתנו זוכר גם את ה"מאור מליקסון" שלו, מהשכבה. למה חלק כל כך קטן מהכישרון הזה מוצא ביטוי ברמות הגבוהות ביותר, ורובו הגדול מתמסמס ונשחק? מה הערך המוסף של סטף ורטהיימר ו"להבי ישקר"? מה מבדיל בינם לבין עשרות מפעילים אחרים? למה הרשקו וצ'כנובר זכו בפרס נובל בזמן שאלפי כימאים אחרים רק יחלמו עליו? רק ה"כישרון" נטו?
כנראה שמעבר לכישרון צריך גם את ה"פרך" – עבודה קשה, נחישות ורצון להצליח. אתה באמת חושב שמאור נהנה מהכיף של המשחק יותר מיוסי בניון? אתה באמת חושב שלעלות לדשא בוסרמיל "עושה לו" את זה, ושאם הוא היה עולה לדשא באנפילד משהו מהכיף היה הולך לאיבוד?… ואולי מאור שלנו באמת יושב בבית ורואה את יוסי מבקיע בסנטיגו ברנבאו ואומר לעצמו "איזה מסכן, עבד של התהילה והכבוד, אשרי וטוב לי בוסרמיל עם החבר'ה"?… חליק… אני קורא לזה בפשטות בריחה מאחריות.
בשביל להתמודד עם אתגרים אמיתיים לא מספיק כשרון, צריך גם עבודה קשה ואופי. מי שמוכן להתמודד עם אתגרים וברמות הגבוהות ביותר (בכל תחום) רק יוציא מהכשרון שבו את המיטב, מי שישאר "בשכונה" ימשיך להתחרות על תואר אלוף העולם בסטנגה.
האדרת החובבנות, הכיף השכונתי ובעיקר חוסר הנכונות להתאמץ, לעבוד קשה ולקחת אחריות בעייתית מאוד בראייתי. זה ה"פל קל" של כולנו – זול, מהיר ולכאורה רעיון מבריק, עד ש…
בלי כשרון וברק ילך לאיבוד כל הכיף בכדורגל, אבל בלי מקצוענות שהיא תוצאה של עבודה קשה, אופי ולקיחת אחריות (וכן, גם סיכונים), זה תמיד ישאר ברמת השכונה. כולנו הולכים לראות כדורגל בגלל ה"מאור מלקסונים", אבל יש "מאורים" שמצליחים להעלות את הכשרון שלהם לרמות הגבוהות ביותר (תרשו לי להמר שאם נבקש מאלי אוחנה להגדיר את רגע השיא שלו ככדורגלן, זה יהיה גמר המחזיקות מ-88' נגד אייקס ונדמה לי שהוא לא היה "עבד של הכשרון שלו") ויש כאלו שתמיד ישארו בוסרמיל. זה נכון לגבי כדורגל, אך גם לגבי כל תחום אחר.
אני מקווה בכל ליבי שאבירם וברק ישארו בבית, בירושלים – אך כשאני הגון עם עצמי אני מודע לכך שזו ציפיה אשר מגיעה ממקום מאוד אגואיסטי. אם אנחנו באמת אוהבים אותם, צריך לאחל להם לעשות הכל בכדי לבחון את היכולת שלהם (ויכולת זה גם אופי) ברמות הגבוהות ביותר – כשתמיד ידעו שיש להם בית אוהב שמחכה להם (עיינו ערך אוחנה). כולנו רוצים להיות דיגים בפנסיה, אך אף אחד לא רוצה לצאת בארבע בבוקר בסירה לים הקפוא כדי להביא פרנסה הביתה.
ומילה אחרונה של הסכמה :-)… בין בית"ר של מליקסון, "שוקלד, מנטה מסטיק" וארביטמן (ודרך אגב, היה להם שותף נוסף בשם אלירן דנין, שהשמועות טוענות שנראה לאחרונה משוטט ברחבת בית"ר בארווה…) לבין בית"ר של גרשון, זנדברג וגפני (כן, היה פעם אחד כזה…), ברור לחלוטין במה יבחר כל אחד שיש בו ולו משהו קטן מבית"ר בנשמה. אני מעדיף חוצפה, כשרון ואת תחושת הכיף של המשחק על ה"מקצוענות" לכאורה של אוסף שכירי החרב שרעו בשדות טדי בשנים האחרונות, גם במחיר פחות תארים. אבל…. כמו שאני תמיד אבחר ב"מליקסונים" ע"ח ה"טל בן-חיימים", אני תמיד אבחר גם ב"אוחנות" וה"בניונים" ע"ח ה"מליקסונים".
לא בטוח למה בדיוק התכוונת אבל זה "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח"…
צ'אבי וגיל,
אתם מציגים (בחן וכישרון רב כרגיל) שני צדדים של אותו מטבע.
גם אני מתלבט מאוד מהיא הדרך הנכונה (ולכן הסימן שאלה בכותרת הפוסט). גם אני חי באמביוולנטיות הזו שבין הרצון להיות "מקצוען" ולהגיע לטופ בתחום שלי לבין הכמיהה להישאר תמים ופשוט להנות ממה שאני עושה. הרבה פעמים תהיתי האם הבחירה שלי להפוך את אחד התחביבים האהובים עלי (פסיכולוגיה) למקצוע היא הבחירה הנכונה או שהיה עדיף להשאיר את זה כתחביב, לשחנ"ש עם החבר'ה ופשוט להנות. אין לי עדיין, וספק אם תהיה לי אי פעם, תשובה חותכת מהיא הדרך הנכונה. אני מניח שכמו תמיד האמת נמצאת איפשהו באמצע וצריך למצוא את הדרך לשלב בין השניים. אני מניח שהדרך הטובה ביותר היא למצוא את הדרך להנות מהעבודה הקשה, כמו שלאנס ארמסטרונג כתב באחד הספרים שלו: יותר משאני נהנה לנצח במירוץ אני נהנה להתאמן לקראתו.
לגבי אלירן דנין- האמת שבמקור תכננתי להוסיף אותו אבל אחרי תצוגות הנפל שלו בשבועות האחרונים נדמה לי שזה יעשה מעט עוול עם החברים שכן הזכרתי.
Calvin
בדיוק חשבתי על זה שהמשפט הוא אכן במקור "אם אין קמח אין תורה" ותיארתי לעצמי שמישהו כבר יעלה על הפאדיחה הזו.. האמת שזה יושב לי כ"כ טוב עם הרעיון שאני רוצה להביע שאני מעדיף להשאיר את זה כך למרות שזה לא מדויק. אפרופו "לעשות שכונה".. :)
גאון