קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי

עניינים הקשורים ביום השואה

מדוע השואה לא יכלה לקרות בישראל

אחד הדברים שמדהימים אותי יותר מכול בהקשר של השואה הוא השתיקה, ההתעלמות וההמשך בשגרת בחיים של הגרמנים (וחלקים רבים אחרים מאזרחי אירופה) כשמתחת לאפם מתרחשת זוועה בסדר גודל מונומנטאלי שכזה. משיחותיי עם גרמנים במהלך השנים התשובה שקיבלתי לשאלה כיצד קרה שאבותיהם וסבותם עמדו מנגד ולא עשו דבר הייתה כמעט תמיד דומה: כל ניסיון להתנגד לנאצים או לעזור ליהודים היה כרוך בסיכון חיים לאותו אדם ומשפחתו.

למרות שאני יכול להבין כיצד סכנה שכזו עלולה לשתק את האדם מלפעול אני עדיין לא מוכן לקבל את ההסבר הזה בשום פנים ואופן. ההיסטוריה מלאה בקבוצות ויחידים שסיכנו את חייהם ואת משפחתם כשנקלעו בעל כרחם למציאות של עוול אנושי שאינו משתמע לשני פנים והתנגדו לו. מעבר לכך, איפה היו ה"בצלם והבג"ץ" של גרמניה? איך זה שלא צמחה שם אף תנועת התנגדות משמעותית לרייך השלישי? והרי עלייתו של הרייך לא קרתה מהיום למחר, היא הייתה הליך ממושך שנמשך בהדרגה מספר שנים. היה להם, לגרמנים, מספיק זמן להתעורר ולראות לאן זה מוביל.

ישנם לא מעט תשובות מכיוונים שונים שניתן לתת לשאלה הזו. חוקרים רבים התמקדו במבנה החברתי, בתרבות ובהיסטוריה של העם הגרמני בניסיון לאתר מתי ואיך נזרעו זרעי הפורענות. אני, כהרגלי, מעוניין להתמקד בצד המנטאלי ולהציע הסבר נוסף:

מהיכרותי עם גרמנים ואירופאים בכלל, ובעיקר עם התרבות האירופאית, אני לא יכול שלא להתרשם שלא מדובר בתרבות שמעודדת חשיבה אינדיבידואלית, ביקורתית. ההיפך הוא הנכון- מדובר בתרבות שמעודדת צייתנות והתיישרות עם הנורמות החברתיות המקובלות. האירופאי לא חושב, הוא עושה מה שצריך לעשות, ויותר מאשר מדאיגה אותו מוסריות וצדקת המעשה מדאיג אותו הרושם שהוא יוצר והתדמית שלו בעיני הסביבה. ולכן, גם שכקורה לנגד עיניו משהו בסדר גודל של השואה הוא פשוט מתעלם, עושה מה שכולם שעושים ולא שואל שאלות.

בישראל המצב הוא הפוך, כמו שאומרת האמרה/בדיחה המפורסמת- "שני יהודים- שבעים דעות". נכון, הרבה פעמים זה גורם לנו להתבחבש בעצמנו ומעקב תהליכים. כל אחד כאן הוא מאמן הנבחרת, שר החינוך, האוצר ושר בלי תיק. לכל אחד, מהבסטיונר בשוק ועד לפרופסור באוניברסיטה, יש דעה על כל נושא ובכל עניין. לישראלי יש חשיבה עצמאית אינדיבידואלית, הוא ביקורתי באופיו (מכאן מגיעה הנרגנות הישראלית המפורסמת) הוא מתריס נגד המוסכמות (החוצפה הישראלית) ולא מקבל שום דבר ממה שאומרים לו כמובן מאליו (לא ממושמע).

אז נכון, הרבה פעמים זה בא לנו לרועץ, אבל כשמעמידים את זה מול ההיפך, מול הקונפורמיות והצייתנות הצפון-אירופאית, ורואים לאן היא הובילה, אני שמח וגאה שאנחנו מה שאנחנו. כי באווירה שכזו שום משטר קיצוני לא יכול לקום, ועוולות, גם בסדר גודל קטן אלפי מונים מהשואה, לא יכולות להתרחש מבלי שמישהו יקום ויצעק.

אחמדיניג'אד לא לבד (האוטו-אנטישמיים)

כולנו הזדעזענו מהנאום רווי השקרים והשטנה של הצורר מטהרן אתמול בז'נווה בחסות "ידידינו" האירופים שוחרי ה"שלום", ה"פלורליזם" ו"הרב-תרבותיות". עליהם אין לנו מה להתפלא, הם תמיד היו אלופים בכינוס כנסים בארמנותיהם המפוארים, ערבוב קוקטיילים וליקוק בישבנו אחד של השני, רק חבל כשכצריך לנקוף אצבע ולסכן ציפורן מבהוניתהם למול עוולות אנושיות (ואני לא מדבר רק על השואה- גם קוסובו, רואנדה וסודאן למשל) הם נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. מה שצריך להדאיג יותר זה שלצורר הפרסי יש שותפים מבין אחינו שלנו: יהודים וישראלים, בשר מבשרינו, ששותפים לדעותיו המטורפות ואף מקבלים את הבמות המכובדות ביותר להביע אותם.

אני מדבר כמובן על כל אותם אלה שרואים בציונות תנועת כיבוש ודיכוי לא מוסרית ומסתתרים מאחורי שם הקוד המכובס "פוסט-ציוניים". אותם אלו, האכולים בשנאה עצמית עד זרא, מתכסים באצטלה האקדמית ומפיצים בכל העולם תעמולה אנטי ישראלית שטנית. למי שלא יודע למשל, את החרם האקדמי בבריטניה נגד ישראל יזמו והובילו פרופסורים ישראלים לשעבר. וזה המצב גם בקמפוסים בארה"ב- בברקלי, קולומביה ומקומות אחרים.

אותם אוטו-אנטישמיים לא פוסחים על גם זיכרון השואה במאמציהם להפיץ את דעותיהם ותפיסת עולמם המעוותת. אחת מטענותיהם המושמעות ביותר דומה להפליא לזו שהשמיע הגמד מפרס- "הציונות השתמשה בזיכרון השואה כיצד להצדיק מוסרית את הכיבוש בא"י ואת דיכויו של העם הפלסטיני". אם זה נשמע לכם דמיוני שיהודים וישראלים יאמרו דברים כאלה אתם לא לבד, גם אני חשבתי שעובדים עלי, עד שקראתי במו עיני את מה שהאוטו-אנטישמיים האלה אומרים:

"השואה, אחד האסונות הגדולים שידע העם היהודי, הפך להיות חלק מהאתוסים אשר מבנים את האידיאולוגיה הציונית-אשכנזית במדינת ישראל.

כיום יודעים אנו שחלק מהעובדות אשר למדנו בבית הספר, על השואה אינם נכונות, והן נתונות לויכוח בין החוקרים השונים. ידוע למשל כי לא רק יהודים מתו בשואה ובכל זאת מלמדים את השואה כאתוס השייך רק לקורבנות היהודים שלו. יחסם של הנאצים לערבים, לצוענים, להומוסקסואלים ולנכים בצורה לא נלמד בצורה שתעמיד את הסיפור שלהם מול האסון היהודי-אירופאי. יתרה מכך היהודים שמתו בשואה לא היו ציונים וכי חלק לא קטן מניצולי השואה היגרו לאחר השואה לארה"ב ובריטניה ולא לפלסטינה.

הריב בין משרד החוץ לבין מנהלי מוזיאון יד ושם על הזיכרון ההיסטורי של היהודים האירופאים בשואה, שהתבטא בדרישה של משרד החוץ. לחבר בין מדינת ישראל כיום לבין המבקרים המכובדים שבאו לבקר במוזיאון יד ושם, רק מוכיח כמה המדינה מחפשת להשתמש בזיכרון ההיסטורי של יהודים (שלא היו מעולם אזרחיה) האירופאים להצדיק את מדיניות הכיבוש והדיכוי שלה כנגד העם הפלסטיני בפרט והאזור הגיאו-פוליטי מזרח תיכוני בכלל".
(מתי שמואלוף, "מחשבות על השואה". לינק).

אי אפשר להמעיט בחומרת הדברים האלה, הם אלו שנותנים למעשה את הלגיטימציה לצורר הפרסי וחבר מרעיו להבנות מחדש את ההיסטוריה באופן כה מעוות. הנזק שהאנשים האלה גורמים לישראל הוא עצום. חמור מזה, הנזק שהם גורמים לכל אותם אלו שהם באים לדבר בשמם: פלסטינאים, מזרחיים ושאר "המדוכאים עלי אדמות" לדידם, עצום כפליים.

אצלם זה לא היה קורה

בפסקה הראשונה סיפרתי על התשובה שאני מקבל בד"כ מגרמנים בני גילי לשאלה מדוע לא נקפו אבותיהם וסבותם אצבע במהלך השואה. זה גורם לי לחשוב שגם הם, אם היו נולדים לפני שבעים שנה, היו נאלמים דום למול זוועות הנאצים ובנסיבות מסוימות אף מצטרפים לשורותיהם.

לעומת זאת, פעם אחת שמעתי מאחת מידידותי הטובות באנגליה, גרמנייה גם היא, תשובה שגרמה לי להאמין שיש סיכוי טוב שהיא כן הייתה עושה משהו אם הייתה חיה אז. "אני לא ידועת מה הייתי עושה", אמרה בכנות מרשימה, "באמת שאני לא יודעת".

לשמוע דבר כזה מגרמנייה זה מרשים, אבל לקרוא דבר כזה מפי יהודיים דור שני לניצולי שואה זה פשוט מדהים. וכך קרה שבפער של מס' ימים שניים מהפובליציסטים המעולים שיש לנו, יאיר לפיד וירון לונדון, שאלו את עצמם בפומבי מעל דפי העיתון את השאלה הזו בדיוק וגם הם, כמו ידידתי הגרמנייה, לא יכלו לתת תשובה חד משמעית.

אלא שמבחינתי הם נתנו תשובה חד משמעית. בן אדם שמסוגל לשאול את עצמו את השאלות הכי נוקבות שיש ולהיות כנה עם עצמו בעוצמה כזו לא היה נותן לשואה להתרחש לו בחצר. אצל פאולה, יאיר וירון זה לא היה קורה.

צדק היסטורי ביורו 92'

את חברי הטוב וידידי המלומד יובל רובוביץ' אתם וודאי מכירים מהבלוג הביתר"י הנפלא "אופסייד סטורי". בהזדמנות הנוכחית אני רוצה להפנות אתכם דווקא לבלוג הראשי שלו, "יובלוג", במה נפלאה לדיונים על פוליטיקה, היסטוריה, תרבות, מוזיקה אוכל ועוד. או בקיצור, כל הדברים שקורים בחוץ בזמן שאנחנו רואים כדורגל.

לקראת יום השואה הנוכחי פרסם יובל סדרת פוסטים מאלפת, בניהם גם שני פוסטים מרתקים במיוחד: אחד על הקשר בין הולנד, הכדורגל והמלחמה (בהשראת ספר המופת של סיימון קופר) והשני על המדינה היחידה למעשה שהצילה את יהודיה במהלך מלחה"ע ה- 2, דנמרק (ולא הולנד כמו שסיפרו לנו כשהיינו קטנים). הסיפור על דנמרק הוא חשוב מאין כמותו ונדמה לי שכיהודים וישראליים ראוי מאוד שנלמד אותו ונעשה עם הדנים היקרים את הצדק ההיסטורי שהם הרבה יותר מראויים לו.

בכל מקרה, עניינים שקשורים לדנמרק והולנד תמיד מזכירים לי, כמו ליובל, את חצי הגמר הבלתי נשכח של יורו 92' בגטבורג, שבדיה. למרות שהולנד הייתה תמיד הנבחרת הכי פופולארית בארץ (אולי רק אחרי ברזיל) כבר בתור ילד לא נשביתי משום מה בקסמה של נבחרת האורנג' ובאותו משחק עודדתי נלהבות את הדנים וחגגתי בשמחה גדולה את ניצחונם.

אינסטינקטים בריאים של ילד לצדק היסטורי? כנראה שלא.. פשוט תמיד אהבתי סינדרלות.

11 תגובות על “עניינים הקשורים ביום השואה”

"אני לא יכול שלא להתרשם שלא מדובר בתרבות שמעודדת חשיבה אינדיבידואלית"

שלילה משולשת?? שיא חדש.
"מה הוא עושה? איך אפשר לקרוא את זה?"

המון תודה על המחמאות, אני שמח שאהבת.

לגבי הצפון-אירופאים – תזכור שגם הדנים הם צפון אירופאים והם ידעו לשאול את עצמם שאלות, וגם הנורבגים לא שיתפו פעולה עם הנאצים באופן מוחלט והביעו התנגדות בהרבה שדות (סיימון קופר הקדיש להם כמעט פרק שלם).

לגבי מתי שמואלוף וחבריו – אני לא יכול להסכים כמעט עם שום מילה שהם כתבו, אבל גם בתור ציוניים אני ואתה אמורים לדעת שהציונות באמת השתמשה בזכר השואה כדי להפעיל לחץ על המדינות החברות באו"ם לקראת הצבעת כ"ט בנובמבר – ובצדק, הכי בצדק שאפשר. הבעיה היא ששמואלוף וחבריו לא מבינים שזאת אכן סיבה ראויה (לא שהיו חסרות סיבות לפניה), ושהציונות מעולם לא טענה שבגלל השואה מותר לה להתעמר בעם הפלשתיני. אני בתור איש שמאל-ציוני כן ער לכך וכן טוען שנעשו עוולות גם לצד הפלשתיני, אבל מעולם השואה לא שימשה להם תירוץ, ובכל מקרה אי אפשר לנקות גם את הפלשתינים מלא מעט אשמה במצבם.

מרמיט,
אני אפשט את זה: מדובר בתרבות שלא מעודדת חשיבה אינדיבידואלית.

יובל,
מסכים כמובן לגבי הדנים (וגם הנורבגים), וחשוב אכן להוציא אותם מן הכלל הצפון-אירופאי. כמו שכתבתי חשוב לכל אחד מאיתנו ללמוד מההתנהגות מעוררת ההתפאלות שלהם במהלך המלחמה, לא רק כיהודים, כבני-אדם.
לגבי מה שכתבת בפסקה האחרונה- אני סומך ידי על כל מילה.

סתם הרהור כפירה שעולה במוחי, האם יכול להיות קשר בין כמות היהודים ובין השמדתם?
כלומר, בדנמרק היו כ 2,000 יהודים בזמן המלחמה, לעומת כ 200,000 בהולנד.
יכול להיות שכמה שחיו פחות יהודים במקום מסויים כך היו להם יותר מכרים וחברים שיכלו לעזור בהצלתם?
ואולי יותר קל להציל אלפיים יהודים מאשר מאתיים אלף?
כל זה כמובן לא מנקה את ההולנדים או מכתים את הדנים.

לגבי ספרו של סיימון קופר, קראתי את הספר (אם כי עכשיו אינני מוצא אותו בספרייתי) ובאופן כללי נראה כאילו קופר מנסה להגיע לשתי מסקנות.
הראשונה היא שההולנדים התנהגו בצורה מחפירה בתקופת השואה, אבל זה כבר דבר די ידוע, להולנדים ולעולם.
והשנייה היא שההולנדים מתנהגים בצורה מחפירה גם לאחריה, הוא מספר על כך שאין מספיק אנדרטאות ליהודי הולנד, וכשיש אזי הן לעיתים מוסתרות (כמו זו על רציפי רוטרדם).

ומשתי מסקנותיו הוא מנסה לרקום מעין מסקנה שלישית שרומזת שהיחס שיש (לדבריו, לי באמת אין מושג) בהולנד כלפי מהגרים מוסלמים הוא המשך לכאורה של אותו יחס שהיה כלפי היהודים בהולנד בזמן השואה.

אני אינני מכיר את קופר, ואינני יודע מהן עמדותיו הפוליטיות (למרות ש"כדורגל נגד האוייב" הוא אחד מספריי הכדורגל הטובים בעיניי אם לא הטוב ביניהם) אבל ההשוואה הזו שהוא רומז אליה ממש מגוחכת בעיניי, אם בגלל שרוב היהודים ההולנדים חיו בהולנד במשך מאות שנים ולא היו מהגרים, ואם בגלל שהם לא קראו בבתי הכנסת שלהם להשמדת המערב כפי שקורה במסגדי הולנד.
הוא מספר שם על איזה חבר פרלמנט גזען, פשיסט וגם הומוסקסואל, שבעיצומו של עימות כלשהו בטלביזיה עם איזה אימאם איסלמי החל להשמיע קולות בעלי קונוטציה מינית בוטה כדי "לפגוע באמונתו של אותו אימאם", ופה אני רואה את "פוסטיותו" (לא יודע אם יש מילה כזאת, אבל אני חושב שתבין את משמעותה, איציק) של קופר.
קופר מעדיף את שליטתו של האיסלאם הרדיקלי וההומופובי בהולנד, העיקר שלא יפגע כבודו של אימאם כלשהו. אני אינני תומך באותו חבר פרלמנט גזען (שאני בטוח שהוא גם שונא יהודים) אבל אני לא נותן לעצמי להשוות בין העלבת אימאמים או רבנים או כמרים או לא משנה מה, ובין השמדת יהודים בשואה.

יובל,
לדעתי הבעייה אינה בהצדקת מה שאנחנו עושים בזכר השואה, אלא בעובדה שכל מה שאינו מסממני השואה – השמדה המונית, תאי גזים, מחנות ריכוז וכו', אינו נתפס אצלנו כמעשה חריג ממעשים שלעיתים הכרחיים כשאתה צריך לכפות מרות על אוכלוסיה הנתונה לשליטתך. רוצה לומר, הבעייה מתחילה ונגמרת בשיפוט הסובייקטיבי שלנו.
וכן, הפלשתינאים אכן נושאים בחלק רב מהאחריות למצבם, ועדיין, הפתרון בידינו יותר מאשר בידיהם.

דוד מירושלים,
אם אינני טועה, אותו חבר פרלמנט הולנדי שהזכרת, נרצח לפני כמה שנים על ידי מוסלמי.

דוד,
אני לא משוכנע לגמרי שזה המהלך שקופר מנסה לעשות, למרות שייתכן ואני טועה.
בכל מקרה, אני מסכים לחלוטין שיש הבדל בין ההתנהלות של ההולנדים בשואה לבין ההתעוררות שלהם כיום כנגד המהגרים המוסלמים.
א. מכל הסיבות שציינת.
ב. משום שההתנהלת שלהם בשואה לא נבעה ישירות מגזענות או שנאת זרים אלא פשוט מאטימות לב וטמינת ראש בחול. נסיון (פתאטי ומזעזע) לטאטא את הזוועה שקוראת ברחובותיהם הראשיים מתחת לשולחן כדי שלא חלילה תפריע לשגרה "המקודשת" (כמו למשל פעילות מועדוני הכדורגל עליה מרחיב קופר). כנראה שבברית החדשה לא נכתב הפסוק "לא תעמוד על דם רעך".

בני,
נכון שהכל סובייקטיבי אבל גם יש ענין של מידתיות. אין שום דרך או צורה שבעולם שבה בכלל ניתן להתחיל ולכרוך את השואה ואת מה שישראל עושה בשטחים בכריכה אחת. ההיפך הגמור הוא הנכון, הלוואי שכל עם שנמצא תחת "כיבוש" היה זוכה ליחס שהוא מקבל מצד ישראל. תרשה לי רק להפנות אותך ואת הקוראים להשוואה שעשו במוסף השבת של ידיעות בסופ"ש האחרון בין צה"ל לצבאות המערב האחרים.

חולק גם על הסיפא- אם לפלסטינאים היה רצון במדינה היתה להם מדינה כבר מזמן. למרבה הצער ההיסטוריה, מכ"ט בנובמבר 47' ועד ההתנתקות, מוכיחה שרצונם אינו במדינה (אש"ף קם לפני 67' בכלל) אלא בחיסול היישות הציונית ש"תקועה להם כמו בעצם בגרון". ועדיין, אני תומך בשני מדינות לשני עמים, לא בגלל שמגיע להם איזשהו פרס, כמו שאומרת ציפי לבני, אלא בגלל שזו הדרך היחידה להינצל מסכנת הדו-לאומיות ולהגשים את הציונות- היינו, מדינה יהודית דמוקרטית בארץ-ישראל.

חבר הפרלמנט ההולנדי שאתה מדבר עליו, פים פורטאון, נרצח ע"י פעיל למען זכויות בעל חיים (למרבה הביזאר) ולא ע"י מוסלמי. מי שנרצח ע"י מוסלמי (מהגר מרוקאי) היה הקולונען תיאו ואן-גוך שכל חטאו בעולם היה שפרסם סרט על היחס של האסלם לנשים.

איציק – אל תהיה כל כך בטוח. הציבור בישראל מוכיח בשנים האחרונות יכולת אדישות לא מבוטלת. לצרות של אחרים בחברה הישראלית. למות חפים מפשע במלחמות שלו. כרגע יש קונצזוס שכאלף הרוגים זה משהו "שמגיע" לפלשתינאים. מעניין אותי אם למישהו יש בראש איזה מספר שיגרום לאנשים להגיד "רגע, זה מוגזם. למרות הקסאמים לא צריך להרוג כל כך הרבה".
גם האדישות של חלקים בעם היהודי כלפי השואה – כולל הישוב בארץ – היא לא מחמיאה. האם ישראל, עם "זרועו הארוכה של צה"ל" מנסה באיזשהי דרך למנוע שואות במקומות כמו דרפור או ביאפרה. אלי וויזל כבר אמר שלמעשה אין הבדל בין הסיטואציה הזו לבעלות הברית שלא הפגישו את אושוויץ.
הייתי מסכם זאת כך: שואה כלפי יהודים לא תקרא בישראל. שואה מהסוג שהתקיים בגרמניה גנראה לא יכולה כנראה להתרחש בישראל. אדישות גדולה לנוכח זוועות, הן בישראל עצמה ובטח במקומות אחרים, בהחלט יכולה להתרחש.
זו דעתי לפחות.

לגבי החשיבה האינדוודואלית של ישראלים: אני חושב שאתה לא מבחין בין "אנוכיות", שזו הסיבה שיש לנו הרבה מפלגות לבין חשיבה אינדוודואלית. אם באמת היו פה מליוני יהודים שחושבים אינדוודואלית זה היה נגמר בגשם של פרסי נובל – כמו אצל יהדות ניו יורק בימינו או יהדות בודפסט ווינה בעבר.
זה היה נגמר בקצת פחות קונצנזוס על כל פעולה צבאית (אני מדבר בעיקר על השמאל שלא מסכים עם הפעולות, ולא על הימין).
כשאתה רואה ישראלים מטיילים בהודו בקבוצות של 7-8 שהיו יחד במחלקה בגולני, אתה תוהה לפעמים על העצמאות העצומה שאתה מייחס להם.
בקיצור, אל תבלבל בין אגואיזם לאינדוודואליזם.
ולסיום: גם בולגרים הצילו יהודים בשואה. הן מקרה דנמרק והן מקרה בולגריה מצביעים על העניין המרכזי שגורם לעם להיות "טוב" – מנהיגות. בשני המקרים זה היה מלך.

איציק,

אין שום בסיס להשוואה בין מחנות ריכוז למחסומים בגדה ובין ציקלון B לגז מדמיע. לא לכך התכוונתי והדיון בכך מיותר. אבל לעולם לא תוכל לשכנע פלשתינאי זקן שצריך להגיע לדיאליזה וליולדת שתקפוה צירים שבינם לבין הישועה עומד חייל חמוש, או לאיכר שבינו לבין שדותיו מפרידה גדר, או לילד שיתחיל את יומו בעמידה של שעות בדוחק במחסום עוד בטרם פתח את ספרי הלימוד שלו, שזה בסדר, כי לנו עשו יותר גרוע. גם ההשוואה בין צ.ה.ל לצבאות אחרים אינה מרגיעה. כיבוש זה חרא להם ולנו.
לא ברור לי על איזו סיפא אתה חולק, טענתי שבבירור הפלשתינאים נושאים במידה רבה באחריות למצבם, ועדיין, אני טוען, המפתח לפתרון בידינו יותר מאשר בידיהם. למה? כי בג'ונגל החזק קובע את הכללים, ואנחנו החזק למרות שעושים לנו בית ספר. לפלשתינאים יש בעיות פנימיות המונעות מהם להגיע לרצונות מוסכמים ומקובלים. ה "אלטלנה" שלהם טרם יצאה לדרך. יש בהם הרוצים מדינה ודו קיום של שלום, ויש בהם הרוצים בהשמדת מדינת ישראל. אנחנו נהגנו לראות את כולם כמקשה אחת, וכשהבנו שטעות בידינו, הסתבר שהמחלוקות הפנימיות אצלם כבר קיבלו תפניות אחרות ומסוכנות כמו ההקצנה הדתית למשל. אנחנו תמיד מוצאים היום פתרונות לבעיות של אתמול. מדינאים מרחיקי ראות ובעלי חזון מוקעים אצלנו כבוגדים ואת האחריות למציאת פתרונות אנחנו מטילים על ביבי וליברמן. אני בהחלט מסכים איתך ששתי מדינות לשני עמים הם הפתרון היחיד הנכון, כי לנו מגיע פרס, לא להם. את השמאל שטען כך מזמן, האשימו תמיד ב "אהבת ערבים". לקח זמן, אבל בסוף גם ציפי הבינה.

תודה על שחילצת אותי ממבוכה באשר לפוליטיקאי ההולנדי, מישמש רציני עשיתי שם…

רונן,
אני מסכים שיש הדרדרות מוסרית מסויימת בחברה הישראלית. אני עדיין חושב שהמצב הרבה יותר טוב ביחס לחברות אחרות (גם במערב) אבל עדיין כיהודי אני חושב שלאור ההיסטוריה שלנו ולאור ערכי היהדות אנחנו לא צריכים לעשות השוואות ולשאוף לסטנדרטים הגבוהים ביותר.
אני חושב שהסיבה לכך היא ההתברגנות של החברה הישראלית. אין מה לעשות, חברה בורגנית היא יותר אדישה ומנוכרת. אבל, שוב, זה לא תירוץ.

לגבי האינדיבידואליזם- אני עדיין חושב שהחשיבה של הישראלי היא יותר ביקורתית ומגוונת מהחשיבה של מקבילו במערב. אני אומר זאת בעיקר כאחד שלומד (וגם מלמד מעט) באקדמיה האנגלית. לא פעם אני מקבל את הרושם שהם חושבים לפי איזה מתכון מסויים ואין להם אפשרות (או אולי רצון) לראות דברים מחוץ לפרדיגמה.

תודה על התוספת בענייין בולגריה. היא בהחלט במקומה. גם שם עשו רבות להצלת היהודים כמו שקופר מזכיר בספרו.

בני,
אני עדיין חושב שהכדור דווקא אצל הפלסטינים. המחסומים הם הכרח מצער. אם הייתה שם התנגדות אמיתית לטרור ומלחמה כנה וחסרת פשרות בו לא היה בהם צורך. ישראל היא הראשונה שהיתה שמחה לוותר על הכיבוש הצבאי בשטחים שלמעשה כבר וויתרנו עליהם טריטוריאלית. אני חושב שאף אחד מאיתנו לא שמח לסכן חיילים בעזה, שכם או רמאללה (ע"ע התמיכה הציבורית הנרחבת בהתנתקות).

אני חושב שהתפיסה של הפלסטינים כמכלול דווקא באה מהשמאל שדחף לדבר עם אש"ף ועם ערפאת מתוך מחשבה שהסכמה איתם תוכל לסיים את הסכסוך. הבעייה הכי גדולה שלנו היא שאין שם כיום שלטון מרכזי חזק שאפשר לעשות אתו הסכם, כואב ככל שיהיה (בניגוד, למשל, למצריים וירדן, שם יש שלטון מרכזי חזק וזו הסיבה שהסכם השלום איתם מחזיק מעמד היטב יחסית). זה מה שתוקע כרגע את התהליך המדיני. אי אפשר לעשות הסכם נפרד עם החמאס, עם הפתח, וכו'. קשה והזוי ככל שזה יישמע יש מקום אולי להתגעגע לעראפת, לפחות הוא היה מישהו שהיה סביבו קונזנזוס בחברה הפלסטנאית והסכם אתו יכל להחזיק מעמד כי הייתה לו היכולת לכפות אותו על כל הפלגים אם היה רוצה בכך באמת. הצרה היא שהוא עצמו, עד יומו האחרון, לא החליט אם פניו לשלום או מלחמה ו"פסח על שני הסעיפים".

מסכים מאוד לגבי עניין החזון. מי כמוני כואב את זה כאחד שרצה כ"כ לראות את ציפי לבני בראשות הממשלה בדיוק מהסיבה הזו.

איציק,
נכון אמרת לגבי ערפאת, הוא אכן ריכז סביבו סוג של קונסנזוס בקרב בני עמו. אנחנו התעקשנו על דה לגיטימציה והפכנו אותו ללא רלוונטי ואת יורשו לציפור מרוטת נוצות ושמוטת כנף. עכשיו לא נותר לנו אלא להתפלא מדוע הם מתקשים כל כך במילוי משימות לאומיות, כמו לוחמה בטרור, שאותו, אנחנו כבר מזמן הצלחנו לחסל.
אין דין הרשות הפלשתינאית כדין מצרים וירדן בשום אספקט. מדובר במונארכיה ודיקטטורה לייט הקיימות שנים רבות, ודורות של אזרחים שנולדו וחיו בתוך המשטרים הללו. לפלשתינאי עוד לא ברורים מהם גבולות הגזרה שלו, לא כל שכן, מה מותר ומה אסור לו לעשות בתוכה.
אגב, אני לא מתגעגע לערפאת. מבחינתי הוא היה סוג של "בלם מעכב שינויים והתקדמות". הוא מיצה את עצמו כמנהיג, ובתוספת הלחץ שלנו, איבד כל סיכוי. אבו מאזן קיבל את המשרה עם כל ההטבות הנלוות…
באשר למחסומים. אכן יש הכרח בנקיטת צעדים בטחוניים למניעת פיגועים ובכלל זה מחסומי ביקורת. אבל כדי להצר צעדים של עשרות בודדות, אנחנו ממררים חייהם של מאות אלפים חפים מכל אחריות לטרור. וזו אינה המטרה היחידה של המחסומים. שלא תחשוב אחרת, איציק, המחסומים משמשים כאמצעי לחץ על אוכלוסיה אזרחית, ומשמשים כאמצעי ענישה. צריך להיות שם כדי להבין. כל אלה על בסיס יומי.

סגור לתגובות.