"בקיץ של 1992 עוד האמנתי בנסיכות ואגדות…"
גשם באלפסי מתכונן ליורו- כתבה שנייה בסדרה.
פרק ראשון: "מרקו, עם כל הלב!" (יורו 88')
שנתיים אחרי המונדיאל העגמומי באיטליה, על אליפות אירופה לאומות שנערכה בשבדיה בקיץ של 1992 הוטלה המשימה להחזיר את כבודו האבוד של המשחק ולהראות שאיטליה 90' הייתה לא יותר מאשר אפיזודה חולפת. עוד לפני שנבעטה הבעיטה הראשונה בארצם של אגדות הפופ אבבא ואייס-אוף-בייס (הזכורים לטוב) התרחשה הדרמה הראשונה בטורניר כאשר יגוסלביה ששובצה בבית א' יחד עם המארחת, אנגליה וצרפת, הורחקה מהטורניר בעקבות מלחמת האזרחים שהשתוללה אז בבלקאן והוחלפה ע"י השכנה דנמרק. שחקני הנבחרת הדנית ומאמנם ריצ'רד נילסן (הרבה לפני שידע מי זה בדיוק גברי לוי) כבר היו עמוק לתוך חופשת הקיץ שלהם כשהוזעקו לטורניר שבוע לפני פתיחתו, ובלא מחנה אימונים מסודר וסדרת משחקי אימון מתבקשת, היה ברור שתפקידם הוא לא יותר מאשר למלא את רשימת שמונה הנבחרות בטורניר וכל תקוותם היתה לחזור הביתה בשלום מבלי לרשום מבוכה יוצאת דופן.
להיטי הזהב של שנות ה- 90' אייס אוף בייס
שני המחזורים הראשונים של הטורניר אימתו את החששות והיו המשך ישיר לכדורגל של איטליה 90'- משחקים משמימים, מיעוט שערים ופיהוקון אחד ארוך… שמונה שערים הובקעו בשמונת המשחקים הראשונים של הטורניר, ממוצע עלוב של שער בודד וגלמוד למשחק. מעל כולם התעלתה, איך לא (…), אנגליה שסיימה בתיקו אפס מול דנמרק וצרפת והתייצבה למשחק השלישי בטורניר כשבאמתחתה מאזן מרשים של אפס שערי זכות! מולה התייצבה המארחת שבדיה למשחק המכריע של הבית, כשמתוך הנחה שצרפת הפייבוריטית תנצח במשחק המקביל את דנמרק "הנופשת", היה ברור שהמפסידה בו תסיים את דרכה בטורניר.
ימי היורו הם כמובן ימות הקיץ המהבילים, הימים בהם התברכו בני ישראל בשלל שמחות בלי עין הרע, וקיץ 92' לא היה יוצא דופן. וכך, לדאבונו הרב של אבי, את מרבית הערבים הוא לא בילה בצפייה נרגשת במשחקים עם בנו בכורו אלא דווקא עם דודות, תקליטנים ומלצרים עוללים ששואלים בנדיבות "שניצל או דג אדוני"? מה שהשאיר אותי בחברתה הנעימה עד מאוד של שרית השכנה, הבייביסיטר של האחיות שלי.
במבט לאחור אני חושב ששרית הייתה כנראה האהבה הראשונה שלי, בעצם יהיה יותר מדוייק לומר, הפנטזייה הראשונה שלי. למרות שלא ראיתי אותה שנים רבות אני זוכר אותה היטב: גבוהה, נאת גזרה, על כתפיה השחומות נשמט שיער שטני חלק, ובפניה המאירות נוצצות זוג עיניים ירוקות. מעל כל אהבתי בה את הרוך והעדינות ששולבו בתבונה מפוקחת של אדם בוגר. היא שבתה את ליבי בכך שהייתה לבת הראשונה שגילתה עניין אמיתי וכן בעולמי הצר שכלל למעשה שני מרכיבים בלבד: מוסיקת יורודאנס ("יורוטראש"…) קצבית ואינפנטילית שגמאתי בשקיקה מתוכנית הרדיו המיתולגית "קופסת הלהיטים" של אליל נעוריי עופר נחשון ו.. כדורגל, כמובן.
בערב של אנגליה-שבדיה שרית עשתה מאמץ כנה להיכנס לעיינים, אלא שכל ניסיונתי לשתף אותה בהתרגשות מהמשחק עלו בתוהו ומה שהשאיר אותה ערה לפחות עד המחצית היתה דווקא חזותם הנאה של השחקנים השבדים… אלא שלא רק חזותם היתה נאה, גם הכדורגל היה נעים מאוד למראה באותו הערב. ההתחלה דווקא בישרה טוב, אחרי ארבע דקות דיוויד פלאט כבש את השער האנגלי הראשון בטורניר והעלה את הנבחרת מהממלכה ליתרון שנשמר עד להפסקה. אבל במחצית השנייה הכל קרס לאנגלים. שער שיוויון מהיר של הבלם התמיר יאן אריקסון נתן את האות להתפרקות מוחלטת של האנגלים שרק במזל הסתיימה בהפסד מינמילי של 2:1 כשילד הפלא השבדי תומאס ברולין כובש את שער ניצחון מרהיב ומציג לראשונה את חגיגת השער הרשמית של אותו הקיץ- סיבוב של 360 מעלות באוויר עם אצבע זקורה (השבדים תמיד היו חולים על שמאלץ…).
בעוד שבדיה רושמת בשטקהולם עוד פרק מפואר בהיסטוריה העגומה של מולדת הכדורגל באליפויות אירופה/עולם, התרחשה במשחק המקביל במאלמו דרמה גדולה. צרפת שהגיעה לטורניר כפיבוריטית הגדולה עם פאפן, קנטונה וסגל שהתבסס על שחקני של האלופה מארסיי שיובילו אותה בעונה שאח"כ לניצחון היסטורי בגמר הראשון אי פעם של ליגת האלופות, התמודדה מול דנמרק, זאתי שכזכור הוזעקה לטורניר היישר מחופשת הקיץ. הכל היה מוכן לניצחון צרפתי סולידי שהיה שולח את הצרפתים לחצי הגמר, כצפוי, ואת דנמרק בשלום הבייתה ואפילו עם נקודה (מאנגליה אלא מה…) למזכרת. אלא שבאותו ערב שטוף שמש (בפעם הראשונה התוודעתי באותו הקיץ לתופעה ההזוייה, מבחינתי אז, של לילות מוארים) במאלמו לא רק סדרי הטבע השתנו אלא גם סדרי הכדורגל, והנבחרת שלא הייתה הכלל אמורה להיות כאן ניצחה 2:1 את הפייבוריטית של הטורניר, שלחה אותה הבייתה ודחתה עוד יותר את חידוש חופשת הקיץ שלה… וכך, כשהתפזר העשן וירד סופסוף הלילה על ממלכת הנסיכות זהובות השיער הצפונית התבהרה התמונה: אנגליה וצרפת נוסעות הבייתה מבויישות, דנמרק ושבדיה ממשיכות לחצי-הגמר!
בית ב' לא סיפק דרמות מיוחדות. שם גרמניה והלנד הפייבוריטיות הצליחו לעשות את המצופה מהן וגברו כל אחד בתורה על סקוטלנד וחבר-העמים (סוג של בריה"מ) בכדי להשאיר למפגש בינהם שאלה אחת פתוחה, והיא סוגיית ראשות הבית. ברב הימים יעדיפו המאמנים לתת לשחקני ההרכב הקבועים מנוחה במשחק שכזה לקראת חצי-הגמר, אלא שתוצאות הערב הקודם בבית א' הפכו בכל זאת את המשחק למשמעותי מאוד- ניצחון שווה מפגש מול דנמרק שעם כל הכבוד לסנסציה שחוללה עדיין נחשבה ליריבה נוחה בהרבה משבדיה הביתית שחיכתה למפסידה. וחוץ מזה, משחק בין הולנד וגרמניה הוא אף פעם לא משחק "ידידות", ההיסטוריה בינהם, במגרש ומחוצה לו, הולכת שנים רבות אחורה וכל מפגש הוא הזדמנות לנקמה כזו או אחרת. הפעם היה תורם של ההולנדים שחיפשו נקמה על "קרב היריקות" ממילאנו בשימינת גמר המונדיאל שנתיים קודם (2:1 לגרמניה, פלר יורק לרייקארד בפרצוף ושניהם מורחקים). ונקמה אכן השיגו, 3:1 מבריק בתצוגה נפלאה של דניס ברגקאמפ שגם התכבד בשלישי. גרמניה התנחמה בהעפלה לחצי הגמר וקיוות למפגש גומלין בגמר עצמו, גם הולנד.
לחצי-גמר שרית כבר הגיע מוכנה. לא, לא חולצת משי רכה וחצאית קצרה… כי אם ספר עב קרס של סופר רוסי עלום שם… מי שגם הגיע מוכנה לחצי-הגמר היתה גרמניה. אגב, בפעם הראשונה "גרמניה" ולא "מערב-גרמניה". תמורות פוליטיות, זאת היתה תימה של הטורניר, אם עדיין לא עליתם על זה… בכל אופן, גרמניה זו, מאוחדת יותר או פחות, הציגה נשק יעיל ובאופן מפתיע גם אטרקטיבי- הבעיטות החופשיות הנהדרות של תומאס האסלר נמוך הקומה. אחת יפהפיה כזו בדקה ה-11 סידרה לגרמניה יתרון מוקדם. באופן מפתיע הגרמנים דווקא לא "ישבו" על היתרון הזה ובמגרש התפתח משחק כדורגל פתוח ונמרץ עם מצבים בשני הרחבות. סופסוף הצבע חוזר לכדורגל היתה התחושה באוויר, אחרי טורניר וחצי דיכאוניים. במחצית השנייה היתה ממש חגיגת שערים, רידלה העלה את הגרמנים ל-2:0 אבל פנדל של ברולין פלוס החגיגה המוכרת החזירו את השבדים למשחק. אלא שכל ניסיונות השבדים להשוות עלו בתוהו וכשרידלה כבש בדקה ה-88 היה ברור שגרמניה שוב בגמר, אנדרסון רק הספיק לצמק ולחתום משחק נפלא ב- 3:2, תוצאה "אסטרונמית" במושגים של טורנירים בינלאומיים בתחילת שנות ה-90'…
אחת יפהפיה שלו האסלר מעלה את גרמניה ליתרון בחצי הגמר
לקראת חצי-הגמר השני היו שני בשורות טובות, האחת- אבא קיבל פס מהאירוע התורן ושלח הפעם את אמא לבד, השנייה- תשדירי הבחירות שקטעו לנו לפחות את מחצית השעה הראשונה של כל משחק הסתיימו סופסוף. וכך, אבא ואני נוכל בשעה טובה לראות משחק בטוניר ביחד, מהתחלה ועד הסוף (אלא אם אבא ירדם…), כמו שצריך!
הולנד-דנמרק היה משחק נפלא, הטוב ביותר בטורניר, ואחת הקלאסיקות של אליפויות אירופה לדורותיהן. עוד לפני שהספקנו אני ואבא להתיישב על הספה עלתה דנמרק יתרון מפתיע של 1:0 ונתנה אות מובהק שאשר התרחש במאלמו לא היה ליקוי ירח חד-פעמי. ובכל זאת, כשברגקאמפ הנפלא, בטורניר הטוב ביותר שלו במדי אורנג' הישווה לאחת-אחת התחושה היתה שמכאן הולנד כבר תשייט לגמר. אלא שלא שיוטים ולא משוטים כי עשר דקות אחרי המשווה ההולנדי דנמרק חוזרת ליתרון כשהנריק לארסן, שכבש את הראשון, משלים צמד. הלם מוחלט אחז בכל מי שצפה במשחק, במגרש או בטלוויזיה, וגם בהולנדים שראו איך התואר שלהם הולך ונשמט מידם מול נבחרת שבכלל לא ידעה שהיא כזו! אלא שאיכשהו ממש, פראנק רייקארד, שכנראה מאוד רצה מפגש חוזר מול "היורקים" הגרמנים, הישווה ארבע דקות לסיום ושלח את המשחק להארכה.
בהארכה לא קרה כלום, וגם אני הרשיתי לאבא לתפוס נמנום קטן ולא הקפדתי עליו כבתשעים הדקות של הזמן החוקי. כשהערתי אותו לפנדלים הוא קפץ מבוהל, כהרגלו כשמעירים אותו כאילו שאם תפסוהו ישן אזי יעמידוהו למשפט על שבירת שמירה או משהו… וטען להגנתו ש"לא ישנתי, ראיתי הכל"…
עמוק לתוך הלילה (אפילו באיצטדיון בגטבורג כבר נדרשו להדליק זרקורים) יצא לדרך דו-קרב הפנדלים שישלח את אחת הנבחרות לגמר מול גרמניה. כל נבחרת ביצעה בהצלחה את הפנדל והראשון ואז ניגש לבעיטה הגיבור הגדול של הטורניר מלפני ארבע שנים, מרקו ואן-באסטן.
אלא שמעשה שטן ומה שהלך כ"כ בקלות בטורניר הקודם לא הלך בכלל הפעם, מרקו בעט לקורה והצטרף לרשימה מפוארת הולכת ומתארכת גם בימים אלו ממש של שחקנים גדולים שהחמיצו בפנדלים.
החמצות נוספות לא היו בדו-קרב הזה ודנמרק עשתה את הבלתי-יאמן ועלתה לגמר, הולנד איבדה את התואר וכל מה שנשאר לה הוא לקוות שהדנים יחוללו עוד נס אחד קטן מול הגרמנים בגמר וימנעו את התסריט הגרוע מכל שבו הגביע שעזב את אמסטרדם, ינחת, על גדות נהר הריין..
טורניר נפלא שלו לא עזר ברגקאמפ
את הגמר לא ראיתי, לא עם שרית וגם לא עם אבא. היה זה יום שישי בערב, ובדיוק בזמן בו נפתח משחק הגמר בשטוקהולם חזרנו מביהכנ"ס והתיישבנו לארוחת השבת המענגת מעשה ידי אמי להתפאר. אלא שהראש שלי לא היה בדג המרוקאי המתובל בקפידה ברוטב שמיימי, גאוותה של אימי ושל כולנו, כי אם במעלליהם של הדנים החביבים בשבדיה הרחקוה כשהם נותרים אחרונים לעמוד בפרץ מול מגרמניה הנוראה ולמנוע ממנה החזיק בתואר הכפול, אלופת אירופה והעולם, שרק לחשוב עליו בצמוד לשם "גרמניה" היה מצמרר…
ביני לבין עצמי לא היו לי תקוות גדולות, הניסיון המר שלי עם הגרמנים היה אמנם צעיר אבל מספיק דיו בכדי להבין שגרמניה לא מפסידה בממעמדים כאלה, בטח לא לדנמרק… למחרת בבוקר הגעתי כרגיל לשחרית באיחור אופנתי אי שם בין חזרת הש"ץ להוצאת ספר-תורה. ניסיתי לברר עם אבא אם הוא שמע משהו, אלא שהוא לא שמע כלום. מה שהספיק עבורו בכדי לקבוע בדעתנות ש"בטח הגרמנים ניצחו, אם היתה הפתעה היינו שומעים משהו". האמת? גם לי ההיקש הלוגי הזה נראה הגיוני וכך גם תקוותי האחרונות, התמימות והילדותיות נמוגו.
אני לא יודע מה גרם לו להמתין כ"כ הרבה, אולי רצה להשאיר אותי במתח, אולי חיכה לחוסר הסדר היחסי ששורר בביהכנ"ס בשעה שמוליכים את ספר התורה מההיכל לתיבה בכדי להיצמד אלי וללחוש: "2:0",
"גרמניה?!"
"דנמרק!"
"דנמרק??"
"דנמרק, בחיי!
תראה הערב במבט ספורט".
והוא צדק.. 2:0, דנמרק. בחיי!
דנמרק.. בחיי!
אני חייב להודות שאני לא ממש באקסטזה לקראת היורו. לרוב אני לא מוצא קבוצה אחת ללכת איתה, ואז בדרך כלל עוקב אחרי הליברפולים המפוזרים בטורניר (השנה יש יתרון קל לספרד, נראה לי, מה שמבטיח שאני אהיה חופשי החל מרבע הגמר). לרוב אני מסתכל על המשחקים האלה יותר בחרדה מאשר בציפייה. שרק לא ייפצע אף אחד, ויאללה, שישרוק לסיום. אז בין לבין יש כמובן גם קצת כדורגל לראות, אבל זה רחוק אלפי מונים מהמונדיאל כמובן. אולי כי זה טורניר של יבשת די מונוטונית, וכי למרות הבדלי התרבות בין נבחרות כמו פורטוגל לגרמניה, או בין טורקיה להונגריה, בסופו של דבר זו אירופה.
שיביאו איזה אפריקאית או שתיים, ואני בפנים.
אריגיא,
היורו אמנם איננו מונדיאל אבל עדיין כיף של טורניר.
פורטוגל, הולנד וספרד מייצגות את הכדורגל ה"שמח" והאטרקטיבי.
היתרון שלו על פני המונדיאל זה שהוא קצר וקומפקטי יותר ומאפשא הפתעות כמו זו של דנמרק או יוון. עוד יתרון הוא העובדה שכל הנבחרות ראויות ואין קיקיוניות כמו אנגולה, טוגו או ערב-הסעודית שהתוצאות במשחקים שלהן ידועות מראש.
בניגוד אילך אף פעם לא חיפשתי דווקא את נציגי ליברפול בנבחרות, להיפך, אני דווקא שמח שתנתן לי ההזמנות להינות מכריסטיאנו רונאלדו למשל בלי ייסורי המצפון שכרוכים בכך כשהוא לובש את המדים של יונייטד.
אין אנגולה אבל גם אין ניגריה, אין ערב הסעודית וגם אין סנגל. לכל מטבע יש שניים…
ואני ממש מעריך אותך, אני לא מסוגל לראות את המשחקים שלא דרך עדשות המרסי.