אמפריית עולם שלישי

אני חזרה באנגליה. הנחיתה בלונדון היא כמו המעבר מכדורגל אנגלי לכדורגל ישראלי- פתאום הקצב נעשה כ"כ איטי ואדיש..

ביקור בארץ כתייר זו הזדמנות מצויינת לקבל פרספקטיבה. בביקור הנוכחי ניסיתי לחדד לעצמי את התשובה לשאלה מדוע למרות שאנחנו כ"כ מוכשרים בתחומים רבים אנחנו מתנהגים הרבה פעמים כמדינת עולם שלישי. ההתרשמות שלי הייתה שבאיזשהו מקום ככה אנחנו אוהבים את זה, שכונה. כאילו אנחנו לא באמת עושים מאמץ אמיתי לשנות את זה.

כך גם בכדורגל. הזדמן לי במהלך הביקור להתארח במחלקת הנוער של מכבי ת"א (בן דודי מאמן שם את אחת מקבוצות הנערים). כמות הכישרון בהחלט לא מבוטלת, אבל (וזו רק דוגמא קטנה) לא ראיתי אף ילד נשאר אחרי האימון לעבוד על בעיטות לשער או לעשות עוד כמה ספרינטים.

במהלך הביקור פרסמתי כאן פוסט בעניינו של מאור מליקסון שהציג זווית אחת, זו השכונתית, של הדיסוננס הזה בין השכונתיות הישראלית (שיש בה כאמור גם לא מעט דברים יפים) לבין חוסר המקצוענות שמונע מאיתנו להגיע באמת להשגים, לפחות בכדורגל. בתגובה לפוסט רשם שליחנו בעיר הסלטיקס, גיל מבוסטון, רשימה נפלאה שמציגה היטב את הצד השני של המטבע. הנה היא כאן לפניכם.

שבת שלום

_________________

בראשיתו של כל יום, לאחר נטילת ידים מבקשת המסורת כי יאמר הפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד). רבים וחכמים שאלו למה בחר הפסוק במילה "מורשה" ולא "ירושה". ר' יוסי במשנת אבות אמר "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך", ר' מאיר מרוטנבורג (המהר"ם) פרש "שהתורה אינה ירושה לבוא לאדם בנחת. אלא צריך אדם לטרוח אחריה ולעסוק בה יומם ולילה ולהגות בה".

יש כל כך הרבה אנשים שיש להם כישרון – כולנו הכרנו את הגאון הכיתתי, את השחקנית/זמרת המוכשרת, וכן, כל אחד מאתנו זוכר גם את ה"מאור מליקסון" שלו, מהשכבה. למה חלק כל כך קטן מהכישרון הזה מוצא ביטוי ברמות הגבוהות ביותר, ורובו הגדול מתמסמס ונשחק? מה הערך המוסף של סטף ורטהיימר ו"להבי ישקר"? מה מבדיל בינם לבין עשרות מפעילים אחרים? למה הרשקו וצ'כנובר זכו בפרס נובל בזמן שאלפי כימאים אחרים רק יחלמו עליו? רק ה"כישרון" נטו?

כנראה שמעבר לכישרון צריך גם את ה"פרך" – עבודה קשה, נחישות ורצון להצליח. אתה באמת חושב שמאור נהנה מהכיף של המשחק יותר מיוסי בניון? אתה באמת חושב שלעלות לדשא בוסרמיל "עושה לו" את זה, ושאם הוא היה עולה לדשא באנפילד משהו מהכיף היה הולך לאיבוד?… ואולי מאור שלנו באמת יושב בבית ורואה את יוסי מבקיע בסנטיגו ברנבאו ואומר לעצמו "איזה מסכן, עבד של התהילה והכבוד, אשרי וטוב לי בוסרמיל עם החבר'ה"?… חליק… אני קורא לזה בפשטות בריחה מאחריות.

בשביל להתמודד עם אתגרים אמיתיים לא מספיק כשרון, צריך גם עבודה קשה ואופי. מי שמוכן להתמודד עם אתגרים וברמות הגבוהות ביותר (בכל תחום) רק יוציא מהכשרון שבו את המיטב, מי שישאר "בשכונה" ימשיך להתחרות על תואר אלוף העולם בסטנגה.

האדרת החובבנות, הכיף השכונתי ובעיקר חוסר הנכונות להתאמץ, לעבוד קשה ולקחת אחריות בעייתית מאוד בראייתי. זה ה"פל קל" של כולנו – זול, מהיר ולכאורה רעיון מבריק, עד ש…

בלי כשרון וברק ילך לאיבוד כל הכיף בכדורגל, אבל בלי מקצוענות שהיא תוצאה של עבודה קשה, אופי ולקיחת אחריות (וכן, גם סיכונים), זה תמיד ישאר ברמת השכונה. כולנו הולכים לראות כדורגל בגלל ה"מאור מלקסונים", אבל יש "מאורים" שמצליחים להעלות את הכשרון שלהם לרמות הגבוהות ביותר (תרשו לי להמר שאם נבקש מאלי אוחנה להגדיר את רגע השיא שלו ככדורגלן, זה יהיה גמר המחזיקות מ-88' נגד אייקס ונדמה לי שהוא לא היה "עבד של הכשרון שלו") ויש כאלו שתמיד ישארו בוסרמיל. זה נכון לגבי כדורגל, אך גם לגבי כל תחום אחר.

אני מקווה בכל ליבי שאבירם וברק ישארו בבית, בירושלים – אך כשאני הגון עם עצמי אני מודע לכך שזו ציפיה אשר מגיעה ממקום מאוד אגואיסטי. אם אנחנו באמת אוהבים אותם, צריך לאחל להם לעשות הכל בכדי לבחון את היכולת שלהם (ויכולת זה גם אופי) ברמות הגבוהות ביותר – כשתמיד ידעו שיש להם בית אוהב שמחכה להם (עיינו ערך אוחנה). כולנו רוצים להיות דיגים בפנסיה, אך אף אחד לא רוצה לצאת בארבע בבוקר בסירה לים הקפוא כדי להביא פרנסה הביתה.

בין בית"ר של מליקסון, "שוקלד, מנטה מסטיק" וארביטמן (ודרך אגב, היה להם שותף נוסף בשם אלירן דנין, שהשמועות טוענות שנראה לאחרונה משוטט ברחבת בית"ר בארווה…) לבין בית"ר של גרשון, זנדברג וגפני (כן, היה פעם אחד כזה…), ברור לחלוטין במה יבחר כל אחד שיש בו ולו משהו קטן מבית"ר בנשמה. אני מעדיף חוצפה, כשרון ואת תחושת הכיף של המשחק על ה"מקצוענות" לכאורה של אוסף שכירי החרב שרעו בשדות טדי בשנים האחרונות, גם במחיר פחות תארים. אבל…. כמו שאני תמיד אבחר ב"מליקסונים" ע"ח ה"טל בן-חיימים", אני תמיד אבחר גם ב"אוחנות" וה"בניונים" ע"ח ה"מליקסונים".

גיל מבוסטון

פורסם בקטגוריה בבל, ימק"א, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

9 תגובות בנושא אמפריית עולם שלישי

  1. מאת יובל‏:

    רשימה נהדרת גיל, נהניתי מכל מילה, אבל לא הבנתי משהו בסיום.
    אתה מדבר על ערך העבודה הקשה והאחריות שחסרה ל"מאור מליקסונים", ובסוף אומר שתמיד תבחר במאור מליקסון ע"פ טל בן חיים.
    למה?
    טל בן חיים הוא שחקן מקצוען, משקיע, שאני לא יכול לראות סיבה למה לרצות שחקן כמוהו בהגנה של בית"ר. הוא לא שחקן זוהר שבאים בשבילו לראות כדורגל, הוא בלם, זה תפקיד אפור ומשעמם שמי שעושה אותו הכי טוב לא מורגש על המגרש (ע"ע סרגיי טרטיאק, או אריק בנאדו בדרך-כלל). טל בן חיים הוא הדבר הכי קרוב שיש לנו ליוסי בניון, רק בהגנה. ובנוסף לזה התקופה בצ'לסי הרסה אותו.
    אני אישית עדיין מת עליו בתור שחקן.

  2. מאת בני תבורי‏:

    איציק,
    חבל שלא יצא לנו להפגש, מקווה שנשלים זאת באחד הימים. בינתיים, נחיתה נעימה.

    גיל,
    פוסט נפלא!חשבתי על אנלוגיה בין איציק אלפסי וברק יצחקי. לא חייתי מעולם מחוץ לגבולות ישראל, למעט שהות של שנה וחצי למטרות טיול בלבד, ויחד עם זאת, אני מסוגל להבין מה עובר על איציק שדי נאלץ להתנתק שוב מהבית, מהמשפחה, מההוויה ולחזור למקום זר. הוא עושה זאת למטרה ברורה, ולמען השגתה הוא מוכן להקריב הרבה. זה סוג של מצויינות בעיני. ועכשיו בוא נחשוב על ברק יצחקי. אני מניח שכשרונו בכדורגל אינו נופל מזה של איציק במדעי החברה, אבל במקום שבו איציק דוחף את עצמו לכיוון של קצה גבול היכולת עם ויתורים לא פשוטים, יצחקי ממצה את הכל במאפרום של אמא ונוטש. עכשיו ברור שאיציק, בכל הנוגע למדעי הרוח, יגיע הרבה יותר רחוק והרבה יותר גבוה ויצחקי ימשיך לדשדש בגבהים המסחררים של הבינוניות הממוצעת של הכדורגל הישראלי. קצת שטחי, אבל זה מה שקפץ לי לראש.

  3. מאת גיל - בוסטון‏:

    יובל – תודה על המחמאות. בן-חיים בראייתי הוא תמצית העבודה הקשה והאפורה ו… המקצוענות, אשר במקרה שלו הגיע לקיצוניות ראויה להערכה ואשר הובילה אותו לנקודה אשר אני מניח אף אחד ממאמניו בילדים, נערים ונוער לא היה מהמר שיגיע עליה. על זה אני מלא הערכה אליו – יש לו פשוט אופי של מקצוען ווינר, דבר שמאוד חסר לנו בישראל. במקביל, בן-חיים יכול היה לההפך ל"גיבור תרבות" אולי בולפסון, לעולם לא בימק"א/טדי (עיין ערך "גירושו" של גוטמן). כמו שאמרת בצדק – אנחנו לא באים לראות כדורגל כדי לראות בלמים חסונים שעושים "עבודת ניקוי" טובה ככל שלא תהיה בהגנה. תמיד חיבבתי את ג'נו, יוסי חכם, אשש, טרטיאק וכיום את אריק, אבל לא בגללם באנו למגרש – לא בשכונה, לא בטדי וגם לא באולד-טרפורד או באנפילד. כשאמרתי שתמיד אבחר במליקסונים על חשבון הבן-חיימים, כוונתי הייתה כשאני ארכיב את הקבוצה שלי בשכונה… לטדי אני רק יכול לחלום שיגיע והלוואי שזה יקרה יום אחד!
    ההתייחסות שלי לבן-חיים לא נבעה מזלזול חלילה וחס, אלא בכדי להדגיש את נקודת ההסכמה ביני לבין איציק, ששנינו לעולם לא נוכל לוותר על הקסם שמביאים עימם ה"מליקסונים" למגרש, גם אם לעיתים זה מלווה בקצת "שכונה".

    בני, גם כאן תודה על המחמאות. בלא להכיר לעומק את עולם האקדמיה הישראלי, אני יכול רק להאריך את הצעד של איציק ביציאה לחו"ל וההתמודדות עם העלית בתחומו. ברור לי גם המחיר (בתור אחד שנמצא ב"שנת כיף" בארה"ב עם המשפחה…). אני יכול רק לקוות כי את הזדמנות השניה שברק יקבל ככל הנראה בקיץ (לדעבוני ושלא מבחירתו) הוא יקח בשתי ידים ולא יפשל – מעט שחקנים (או אנשים בכלל) מקבלים "הזדמנות שניה".

  4. מאת שבי כהן‏:

    גיל,

    רשימה נהדרת. אתה מציג בכישרון רב את הדיסוננס שאיציק דיבר עליו ובהחלט שתי הרשימות, שלך ושל איציק, מציגות את שני הצדדים של אותה דילמה, לא רק בכדורגל, אלא בכלל בחיים.

    למרות שאהבתי את מה שכתבת, אני עדיין מחזיק בדעה של איציק ועדיין יכול להעריך שחקן כמו מליקסון שהחליט ללכת על מה שנוח לו יותר במקום להתאמץ ולהילחם במקום שלא טוב לו והוא סובל בו (אגב, כמו שבמקרה של יצחקי שחזר, צעד שמאד מאד הערכתי, הבנתי וכיבדתי). במקרה שלו להילחם היה להישאר בבית"ר או בחיפה, להילחם על פירורים. הוא בחר להיות ראש לשועלים, כי שם החיים נוחים יותר. בסופו של דבר הכול עניין של אופי. הובאו כאן דוגמאות של אוחנה, בניון ולהבדיל – איציק אלפסי. כנראה שהאופי שלהם חזק יותר מהאופי של מליקסון. זה לא שהם לא מודעים לבחירות שלהם ואני בטוח שגם לאוחנה היה עדיף להישאר בבית"ר ולא לצאת לכפור של אירופה, בניון היה מעדיף להיות מלך בחיפה ולא שחקן ספסל באירופה ואלפסי שלנו היה מעדיף את האוכל של אימא על פני האוכל ההודי בסאותהמפטון. ועדיין, בניגוד למליקסון, הם החליטו להקריב את הנוחות הרגעית שלהם למען מטרה, דבר שלמליקסון לא היה מספיק אופי כדי לעשותו.

    אגב, זו אותה נחישות שמקרינה גם על המשחק. תראו למשל באיזו נחישות את יוסי הרזה משחק נגד הז'לובים באנגליה ובאיזו רפיסות משחק מליקסון נגד הנמושות של הליגה השנייה אצלנו. האופי מחלחל לכל מקום.

  5. חבר'ה, נסחפתם עם ההשוואות.. אבל תודה :)

  6. מאת גיל - בוסטון‏:

    שבי,
    מסכים לחלוטין שיש דואליות בקו העדין בין השאיפה למקצוענות לבין חוסר הרצון (המאוד לגיטימי) לעיתים לשלם את "תג המחיר" אשר נלווה לכך.
    יש דברים שבכדורגל אני יכול לקבל (סה"כ זה משחק שמטרתו היא ה"כיף" והשכונה תמיד תהיה חלק ממנו) אך הסכמה / השלמה עם החובבנות ה"מלקסונית" בתחומים אחרים של החיים עשויה להוביל להשלכות חמורות, בפרט בישראל.

  7. מאת קו המשווה‏:

    באמת הגזימו עם ההשוואות, אני חושב שאיציק הרבה יותר טוב.
    ואיציק מה קורה עם הקבוצה המקומית שלך? קראתי שהם בדרך לפשיטת רגל והתפרקות בגלל האצטדיון החדש.

  8. אל תשאל, סיפור ארוך.. שורה תחתונה היום ירדנו סופית לליגה השלישית ):

  9. מאת בני תבורי‏:

    איציק,
    זה עדיין אפקט ברקוביץ'…:-)

סגור לתגובות.