פרוייקט פתיחת העונה 2009/10 >>
גשם באלפסי גאה להציג זו השנה השנייה ברציפות את הפרוייקט היוקרתי 'אני רק (מ)שאלה' ובו קוראי הבלוג מביעים את המשאלות הפרטיות שלהם לעונה החדשה:
אבישי סלע:
המשחק הביתי מול מכבי הרצליה בעונת 07/08, במחזור ה-28, לא ייזכר לטובה בתולדות בית"ר ירושלים. רבים יזכרו אותו רק בגלל סיומו. בגלל הפארסה המביכה של פריצת האוהדים למגרש, שלוש דקות לפני סיומו החוקי. בגלל ששוב תדמיתה של בית"ר הוכתמה בגלל מעשה טיפשי, חסר אחריות ומקומם. בגלל שריקות הבוז העמומות, והעזיבה השקטה של הקהל לאחר שהמשחק פוצץ.
אבל אני זוכר מהמשחק הזה רגע אחר. לא את הביזיון שאחרי, אלא רגע אחד מאושר לפני. רגע אחד שגרם לי, לראשונה בחיי, לבכות באצטדיון טדי מהסיבות הנכונות. זה קרה לפני שהמשחק התחיל. קבוצת הנוער של בית"ר עשתה את הקפת האליפות סביב האצטדיון עם הדגל. הקהל ביציעים שר שירי בית"ר, והם הקיפו לאט לאט את המגרש. אריאל הרוש שכבר אז היה שוער אימתני, עידן ורד הקטן והמוכשר ("כן", אני אומר לנכד שלי יום אחד, "פעם גם הוא היה אצלנו"), דן איינבינדר שכולם מנבאים לו עתיד מזהיר. הם רצו לאט לאט ואת עיניי הציפו דמעות.
אני זוכר שבאותו רגע לא הבנתי למה. היום אני מבין. היום, כשבית"ר חוזרת לעצמה, חוזרת למה שהיא הייתה אמורה להיות – בעזרת רבים מהשחקנים שהסתובבו אז על הדשא, אני מבין שאולי זה באמת מה שחיפשתי. לא אהיה צבוע, ההישגים בתקופת גאידמק שימחו אותי. לקחת דאבל זה אף פעם לא רע, וגם הדיבורים על "אליפות חמוצה" ועל "דאבל מאכזב" לא באמת השפיעו עליי. גביע או אליפות מבחינתי זה אושר גדול, והלוואי עליי כל שנה.
אבל שום משחק מאותה עונת דאבל, למעט הגמר, לא ריגש אותי כמו חבורת ילדים שרצה על הדשא, עם אצטדיון שלם ששר. כי הם היו בית"ר. הם כנראה אהבו את הקבוצה, הם באו ממנה, הם ינקו מתוכה את כל הכדורגל שהם יודעים. הם באמת – וזו לא קלישאה – משחקים בשביל הסמל. אפשר לסמוך עליהם שהם אומרים אמת כשהם מדברים על בית"ר כעל בית. בניגוד לכוכבנים התל-אביבים שבאו לשחק אצלנו, הם אף פעם לא היו צריכים לנשק את הסמל. כי זה ברור שהם שלנו. הם לא צריכים להוכיח.
אז מה המשאלה שלי?
המשאלה שלי היא לחוות עוד פעם אחת רגע מאושר כזה. רגע שבו, סוף כל סוף, הכל יתחבר בבית"ר: קהל אוהד וחיובי ביציע, קבוצה מוכשרת על הדשא, רוח התקפית ויוצרת, מאמן והנהלה שמחוברים בכל ליבם לבית"ר (טוב, את זה כבר יש לנו). ובעיקר בסיס. משהו שיישאר גם לשנים הבאות. משהו שלא יברח עם האוליגרך הבא. לא סיפוק מהיר שנגמר אחרי שנה. משהו קצת יותר מתמשך.
עושה הרושם שיש התחלה של משהו כזה בבית"ר. התהליך לא היה קל, ואפילו כואב, אבל השילוב בין המינוי של מלמיליאן כמאמן, תהליך ההבראה של הקבוצה ויוזמת האוהדים המבורכת מעידים על שינוי מגמה. לא עוד רצון להיות תלויים באחרים, אלא רק על עצמנו. לא עוד הסתמכות על כסף גדול ורכש מפוצץ, אלא על סגל מקומי, צעיר ורעב. לא עוד סגידה להון זר שיביא אליפות, אלא ניהול צנוע יותר ומחושב. לא עוד אווירה שלילית, פאסיביות וקללות – אלא אהבה טהורה שמתגלגלת מקומת ההנהלה, דרך היציע, ועד לדשא עצמו.
המשאלה שלי היא שעוד פעם אחת אני אוכל, באמת, לאהוב אותה, להתגאות בה, להתרגש ממנה.
ואם ייצא מזה תואר, אז בכיף.
בני תבורי:
אני שמח שלא נתבקשתי לסכם את העונה שחלפה, זה היה נראה בערך כמו לסכם חיים של נרקומן- אינטליגנטי מספיק כדי להבין שמה שהוא אוהב עושה לו רק רע אבל מצד שני הוא לא יכול להפסיק…
זה לא פשוט להיות אוהד של הפועל פ"ת, ליברפול, יובנטוס, סלטיק ועוד כמה כאלה שסיימו את העונה רחוק מהציפיות שלי ושלהן מן הסתם. ציפיות זה דבר כואב במיוחד שהן לא מתגשמות. המונדיאל שבא די מהר בעקבות העונה האיומה שחוויתי, דווקא הפך עם הזמן לחוויה מתקנת. ללא ציפיות מיוחדות – אני מודה שבתחילת הדרך הייתי די סקפטי באשר להצלחה, יצא לנו פתאום מונדיאל מצוין, מרתק ועם אלופה ראויה מאוד לטעמי.
באופן מוזר למדי, דווקא אחרי חגיגת הכדורגל הצבעונית שחווינו, כשכל אוהד ושחקן רוצה קצת שקט ומנוחה, מצאתי את עצמי פתאום מתגעגע. אולי זה המונדיאל שהשאיר לי טעם של עוד, אולי העונה האיומה שנדרשת אחרת בכדי למחות את עקבותיה, כך או כך, מצאתי עצמי מתעניין באופן די רציף בנעשה בשוק הקונים מוכרים, עוזבים חוזרים, באים הולכים ומה שאני רואה די מוצא חן בעיני.
מוצא חן בעיני שאלי מחפוד קיבל את המנדט להמשיך ולאמן את הפועל פ"ת. מעבר לעובדה שאני מכיר אותו עוד כנער צעיר מהשכונה וכשחקן מצוין, מדובר באיש מקצוע חרוץ ומוכשר שמועדון הפועל פ"ת הוא חלק מרכזי בתעודת הזהות שלו. נדמה לי שקוראים לזה סמל. אין לי מושג לאן פניה של הקבוצה השנה, אבל מסע הרכש הצנוע, השחקנים הצעירים בסגל, המעורבות השקטה והיעילה של הבעלים (להבדיל מיושב הראש…), האצטדיון החדש והמדהים שהולך ונבנה במהירות, הבאז המוכר בקרב האוהדים איתם אני בקשר קבוע, גורמים להתרגשות ו… כמעט אמרתי ציפיות.
מוצא חן בעיני שהפועל ת"א הצליחה לשמור על הסגל הישראלי שלה. זה לא עניין של מה בכך. אני יודע מה משחר לפתחו של נער צעיר שזהר עם כמה שערים במהלך עונה. יותר מידי כאלה התפתו ללשון החלקלקה של סוכנים, האמינו להבטחות ובסופו של דבר מצאו עצמם מבזבזים את זמנם על ספסל קבוצה אירופית כלשהי במקום להמשיך ולזהור כאן בבית. אני ממש לא נגד מעבר לחו"ל אם מדובר בשלב התפתחות, אבל המציאות מספרת לנו סיפור אחר.
מוצא חן בעיני מה שקורה בבית"ר ירושלים. זה לא עניין טרוויאלי ליפול ממעמד של קבוצה מחוזרת על ידי שועים ורוזנים, שמסוגלים להביא לשורותיה כל שחקן מקומי שיחפצו בו, שיכולה להעמיד סגל נוצץ וזוכה בתארים, למעמד של קבוצה ישראלית המתחבטת בבעיות קיומיות של תקציב ושל נטישת שחקני מפתח ישראלים מבטיחים. ובתוך המציאות הקשה והלא מוכרת הזאת, עוסק איציק קורנפיין, כמעשה קוסם, בבניית הקבוצה בשקט ובחריצות. עם מה שיש, לא עם מה שיכול הצ'ק של הברון להביא. המציאות בה הוא פועל רק מעצימה את ההישג. וגם אורי מלמיליאן, וכל מילה מיותרת.
מוצא חן בעיני מה שקורה במכבי חיפה, עם ההתנהלות מעוררת ההערכה של יעקב שחר ובמיוחד עם הבעת האמון באלישע לוי. מוצאת חן בעיני מאוד חזרתה של הפועל קריית שמונה לליגת העל שנה אחרי שנשרה ממנה.
גם מה שקורה אצל אהובותיי מעבר לים מוצא חן בעיני. אין לי מושג באשר לאיך תסתיים העונה, אבל מינויו של הודג'סון משרה עלי אופטימיות זהירה, כנ"ל עם דל נרי ביובה.
אפילו המשחק המוזר ההוא, זה שהקלישאה שהכדור הוא עגול אינה תופסת בו, מעורר בי געגועים. העונה האחרונה שהייתה הטובה בעשור האחרון, עוד עליית מדרגה בהנהגתו של סינגלטרי, תורמת להתרגשות גדולה. וגם מונטריאול קנידיינ'ס שצריכים לעלות רק עוד שלב אחד…
שתהיה לנו עונה טובה.
ניר הופמן ('הופ'):
המשאלה שלי לעונת הכדורגל הקרובה היא שסוף סוף יממשו את החזון של "להיות ג'ון מלקוביץ'" וימציאו כבר את המכשיר שמאפשר לך להיכנס לתודעה של אדם אחר. שנוכל להיות לרגע ממש האדם שמולנו, להרגיש את כל מה שהוא מרגיש ולדעת בדיוק מה הוא חושב. ולמכשיר הזה, במשאלה שלי, יש תנאי שימוש, יש "קאטץ'": המכשיר יופעל אוטומטית רק ברגע מאוד מסוים – בעל המכשיר ייכנס לתודעה של האדם השני בדיוק ברגע שהוא ירגיש שהוא הכי שונא אותו.
ככה למשל, אוהד שמקלל את המאמן כשהקבוצה בפיגור ייכנס לתודעה שלו בדיוק ברגע שיגיד "יא בנזזז", ככה שישמע את ה-"…ונה!" כבר כשיהיה בתוך ראשו של המאמן, ויחוש בבת אחת את הפגיעה כשהקללה נקלטת. ודרך עיני המאמן, שיושאלו לו לרגע, הוא יעיף מבט ליציע ויראה שם את הבן שלו, הילד ששומע את הקריאות לאבא, וסותם את האוזניים חזק חזק.
ככה נוכל להיכנס כולנו לתודעתו של אבי לוזון, בזמן שהוא מחייך למצלמות ומסביר למה זה הכי הגיוני בעולם שהאחיין שלו מתמנה למאמן הנבחרת הצעירה. אולי כשנרגיש לשניה את תחושת הקיפוח ורגשי הנחיתות והאני-אראה-להם והעל-אפם-ועל-חמתם, נוכל לרגע להבין אותו טוב יותר, ואולי זה יעזור להסביר לו טוב יותר למה הוא טועה, ולמה כשהוא עושה את זה הוא תורם עוד קצת לאותו מעגל של איבה וחוסר אמון ורגשי נחיתות.
ככה נוכל סוף סוף להיכנס לתודעה של דני נוימן ולנסות להבין מה לעזאזל הולך שם.
ככה ייכנס אוהד שצועק "מוות לערבים!", בדיוק כשהוא מסיים את ה-'בים', לתודעתו של השחקן הערבי על הדשא, ויחווה את הפחד, את תחושת המצור, את התחושה שדמך מותר. שיש מי שקורא להרוג אותך, להרוג ממש, בלי להרגיש שיש איזו בעיה עם זה, ולאף אחד מסביב לא אכפת.
ככה נוכל להיכנס לרגע לתודעתו של שחקן אחר, שמרגיש את העיניים ננעצות בו, והצעקה החותכת, "יא הומו", ולשמוע את המחשבות שלו, הם לא באמת יודעים, זו סתם קללה שהם מקללים את כולם, אבל אולי הם כן יודעים? ומה אם מישהו יחשוב שאולי באמת, וינסה לבדוק את זה, רק שאצליח להמשיך להסתיר, רק עוד כמה שנים לסחוב את הסוד…
ככה נוכל להרגיש לכמה שניות את הבושה על מה שאתה, על מי שאתה, על מה שלא תוכל לשנות אף פעם, גם אם היית רוצה, ותוכל רק לנסות להמשיך ולהסתיר. ככה נוכל להבין לרגע כמה הבושה הזאת קשה, וכמה היא לא צריכה להיות קיימת, וכמה אנחנו מקיימים אותה כל הזמן.
וככה נוכל להיכנס לתודעה של האוהד שעומד עכשיו מולך עם אגרוף ומבט של רצח בעיניים, ולחוש בכל האיברים את הרעד של הגאווה הפגועה, את הכעס הבוער על ההפסד, שמת להתפרץ החוצה. וככה נוכל לראות דרך עיניו גם את האוהד שעומד כרגע מולו, עם יד מאוגרפת, ומבט של רצח בעיניים, ולהבין פתאום כמה אנחנו נראים דומים, וכמה בעצם אנחנו אותו אוהד, רק בצבעים שונים, וכמה זה היה משנה דברים אם רק היינו יכולים לדעת את זה. אם רק היה לנו את המכשיר הזה.
יש לנו כבר את המכשיר הזה. הוא כבר הומצא, והושתל לנו במוח. ואנחנו מפעילים אותו המון. כלפי אנשים שאנחנו אוהבים, כלפי הילדים שלנו, כלפי בני הזוג שלנו. כל הזמן אנחנו נכנסים ויוצאים אל ומתוך תודעתם של אנשים אחרים, אנשים שאנחנו אוהבים, שאנחנו מרגישים דומים להם. אנחנו מפעילים אותו ומזדהים איתם, מבינים את המניעים שלהם ולכן את המעשים שלהם, ומצליחים להרגיש חמלה כלפיהם, ולסלוח.
אז מה שחסר הוא רק הקאטץ'. היכולת להפעיל את המכשיר הזה לא רק כשאנחנו רגועים ואוהבים וליבנו טוב עלינו, אלא דווקא באותו רגע שאנחנו הכי כועסים ורותחים ושונאים, ודווקא מול האנשים הכי רחוקים מאיתנו. שנדע להפעיל את המכשיר המשוכלל הזה, הכי משוכלל שיש לנו, מתת האל המדהימה הזו, ברגעים בהם הוא הכי חשוב: זו המשאלה שלי לעונת הכדורגל הקרובה ובכלל לעולם, והיא משאלה לכולם אבל בעיקר לעצמי.
באבא בימים (old timer):
כדורגל כידוע, זה לא הכל בחיים. זה הרבה יותר מזה. פתיחת עונת הכדורגל היא ראש השנה של המאמינים, הנביאים, משיחי האמת ומשיחי השקר. היא זמן לחשוב ולקוות, לכלות את קללות השנה הקודמת ולהתחיל את ברכות השנה החדשה.
בעוד היהודים עסוקים בלהתפלל, לייחל ולקוות, האמריקאים, פרקטיים וחדורי מטרה כדרכם, אינם עוסקים בברכות או בתקוות. הם מקבלים החלטות ומגדירים מטרות, הכל במסגרת המוסד האמריקאי עתיק היומין שנקרא 'New-year's resolutions'. אינני מוצא בזה כל פגם ואנסה לגעת הן בתקוות והן בהחלטות.
מכיוון שלמעט כדורגל ישנו איזשהו עניין טריוויאלי שנקרא החיים, היקום וכל השאר, אנסה ולו רק למראית פני הצדק לא להזניח גם עניין זה. סדר הדברים, בדומה לאימון המועבר ע"י אלי אוחנה, יהיה אקראי ובלתי מחייב, אלא אם כן נאמר אחרת.
אז מה הייתי רוצה לשנה החדשה:
שנעוף קיבינימט מן השטחים.
שנריב פחות ונדבר יותר. מומלץ גם להקשיב**.
שנשפוט אנשים לפי מה שהם עושים ולא לפי מה שהם אומרים, המקום בו גדלו או החבילה שהביאו מן הבית.
שנציגינו בכנסת יהיו אנשים שלא נתבייש בהם.
שנוריד את הרגל מהגז, היד מהצפצפה והאצבע מההדק**.
שכל אופרות הסבון הבאות עלינו לטובה יהיו על ארבעה ערסים ירושלמים (או כל מספר אחר שאיננו אחד עשר) ויכללו מינון גבוה עד גבוה מאוד של סקס, סמים ורוקנרול (גם מזרחית הולך).
שיהיה בבית"ר שחקן ערבי בקליבר של זאהי ארמלי או לפחות מוסלמי בקליבר של זינאדין זידאן (גם בגילו הנוכחי).
שדני סנדרסון יוציא דיסק שכל כולו קטעי גיטרה אינסטרומנטליים, מעין גרסה ישראלית ל –'Shut up and play your guitar'.
שישראל תחזור לשחק באסיה. המקום אליו היא שייכת.
שהאיגלס יעיפו את מייקל ויק.
ועכשיו לדברים החשובים באמת: השנה האחרונה הביאה לשיא תהליך בו בשתי דרכים הפוכות לחלוטין, הפכו שתי הקבוצות שלי לקרקס של ריקבון. באחת, הריקבון הגיע מלמעלה. בעל הבית ראה הזדמנות לאקזיט, ומכר את הקבוצה שלי לצמד נוכלים, שהבטיחו הרבה וקיימו מעט. משכנו את עתידה של הקבוצה שלי של מנת לממן את ההשתלטות, שיקרו בלי להסמיק ואף הגדילו עשות ובדומה למראדונה והעיתונאים שלחו את האוהדים למצוץ להם. על הדרך הם הפכו את הקבוצה שלי לגוף גוסס בו הסיבה היחידה בעטיה מישהו ירים אבן, היא כדי להפיל אותה על הרגל של שכנו. בתגובה אחרת כאן בבלוג כתבתי פעם טור מבודח על הקטסטרופה של ליברפול תחת הנהלת האמריקאים אבל המציאות עלתה על כל דמיון ואין בה שום דבר מבדח (אלא אם אתה אוהד יונייטד).
באחרת, הריקבון הגיע מלמטה. בעבע כמו ביוב העולה על גדותיו ומציף את הכל. הקבוצה שלי תמיד הייתה רגשנית, קולנית, קצת ערסית ואפילו אלימה (במיוחד אם צ'רנוחה בשום אופן לא היה באופסייד). אבל האנרגיות תועלו בראש וראשונה עבור הקבוצה, כי גם אם גמרנו את הבלוקים שבוע שעבר נגד פתח-תקוה, עדיין היינו מפריחים שנים-עשר יונים על-שם על שם שנים עשר עשרת השבטים. הקבוצה היום היא אחרת. היא הפכה להיות גן עדן אפל לשונאים. היכולת של אוהדי בית"ר לבטא את השנאה עלתה מדרגה לרמות הפועל תל אביביות. לא נשארו יונים. רק בלוקים, סכינים, אבנים ושירי שטנה. כאילו אין זה מביש מספיק שהפכנו להפועל תל אביב בכל הנוגע לשנאה, תחושת נרדפות ו"סתם" רוע טהור, הצלחנו לעלות עליהם בשל המימד הנוסף ששום מועדון מגעיל אינו שלם בלעדיו – הגזענות. גם בהפועל תל אביב יש גזענות, אבל בואו נודה על האמת – בתחום הזה אנחנו משאירים אבק. חארות יש בכל מקום אבל בית"ר הפכה להיות נערת הפוסטר של הגזענים. קליפה ריקה של הקבוצה שפעם אהדתי.
יש סימנים לשינוי בשתי הקבוצות שלי, והתקוה שלי לשנה החדשה שהשינויים הללו ישאו פרי. כי מה שאני רוצה לשנה החדשה הוא פשוט – אני רוצה את הקבוצות שלי בחזרה.
אם להיות אמריקאי לרגע – החלטת השנה החדשה שלי היא לתמוך בעמותת האוהדים, בין אם ע"י הצטרפות או סתם העברת כסף.
Walk on, walk on
with hope in your heart
and you'll never walk alone
האם יש מישהו שראוי לשורות האלה יותר מאיציק קורנפיין?
אני מצרף רקוויאם לשנה שעברה. הקטע שינגנו בהלוויה שלי (אלא אם אשנה את דעתי)
ועכשיו לאותיות הקטנות –
** האמור לעיל לא חל על נאצים ו/או ניאו נאצים ועוזריהם, איסלאמו – פשיסטים, יודו – פשיסטים או כאלה שהם פשיסטים סתם כי הם אוהבים איך שהמדים נראים (כולל, אם יתברר שכך הם פני הדברים, אלברטו אקווילאני), מכחישי שואה (גם אם הם לא פשיסטים) והמוציאים לאור, העורכים וצוות העובדים של עיתון הסאן.
