יש הרבה דמיון בין שני האירועים שהתרחשו אתמול בוושינגטון ורמת-גן- שניהם מתרחשים במרווחי זמן קבועים (האחד כל שלוש-ארבע שנים, לשני שי לו"ז קבוע יותר של כל שנתיים), נפתחים עם הרבה מילים יפות על "אמונה", "חלומות" ו"עתיד טוב יותר" ומסתיימים עם שער חובה מבעיטה חופשית שתי דקות למחצית.
אי לכך אין פלא ששני האירועים לוו בפרופיל תקשורתי וציבורי נמוך למדי יחסית לעבר ובתחושה צינית כללית של "נערים היינו וגם זקנו" והפעם לא ניפול למלכודת האשליות.
אלא שאולי דווקא מתוך הפיקחון הזו, הירידה מענני החלומות והאחיזה בקרקע המציאות תוכל לצמוח איזושהי הפתעה מ- מי משני הכיוונים. לפעמים דווקא כשמתעייפים מהחלומות פתאום, כבר כמעט בלי להתכוון, מגשימים אותם.
ברשימת הפרידה שלי מאנגליה המלצתי כאן לכל מי שיכול לנסוע לחיות תקופה מסוימת בחו"ל. אחרי הביקור שלי אמש באצטדיון ר"ג (ייחרב במהרה בימינו, אמן!) אני שונה המלצה זו וביתר שאת!
נהניתי אמש באיצטד' הלאומי. זו הייתה עבורי חוויה ממקום אחר: שלם יותר, שלו, מפוקח. המעבר מהבוקס באמירויות למונומנט הארכאי הזה נשמע לכאורה אכזרי. אבל בסופו של יום לקפה של הבוקר אחרי שהיית ביציע העיתונאים בוומבלי ואחרי שהיית ביציע המזרחי בטדי יש את אותו טעם. וזה משהו שאפשר להאמין לו, מה לעשות, רק אחרי שטועמים את שניהם.
אבל את התחושה הזו- עם ההמנון, הדגל, הסגירה העלובה בכדורים הנייחים והעקבים (בחצי שעה ראיתי אתמול בר"ג יותר עקבים מאשר ראיתי בארבע שנים באנגליה)- אף מקום אחר לא סיפק לי מעולם.
התחושה שזה שלי. שזה אני.
חשוף בחולשותיי כמו הבטון האפור אפור הזה שמקיף את אצטדיון ר"ג ואמיתי כמו כל אחד מהאנשים שהיו שם איתי בתוכו.
יהודה פוליקר ביטא את התחושה הזו, כמו שרק הוא יודע לבטא תחושות, בשורות האלה מתוך מה שהוא שיר השנה תש"ע שלי:
עכשיו כשאין לי חשבונות לסגור
או אשליות לפתוח
אין לי חלומות לפתור
או תירוצים למרוח
יש עוד נפילות ביניים
כמו חתול אני נופל על הרגליים
משהו חזק בפנים לוחש לי די
לא עוד אהבה על תנאי
את הצפוי להתרחש אפשר היה לחוש כבר אחה"צ כשניגשתי לקופות למשוך את המנוי (שכמובן עדיין לא היה מוכן*)- מסביבי נפתחה מהומה זוטא כשצמד נערים עם חולצות לה-פאמיליה הותקפו מילולית ע"י אוהדים אחרים- "הרסתם את הקבוצה! תראו איפה הפועל ת"א ואיפה אנחנו, והכול בגללכם!" אנשי "המשפחה" ניסו להתגונן ולומר משהו על מעצר חבריהם באישון הלילה הקודם כשהתערבתי והפניתי כלפיהם שישראל איננה מדינת משטרה ואם זו פוקדת ביתו של אזרח בשעת לילה יש לה וודאי סיבה מספיק טובה לכך.
אני חוזר מאנגליה, שם מתגאים הלונדונים בכך שהם גרים בעיר "הכי קוסמופוליטית בעולם". אלא שבעיני דווקא ירושלים היה העיר הכי קוסמופוליטית בעולם. בכניסה בודק אותי מאבטח ערבי שמפנה את צמד המתנחלות שמלפני לבודקת שמחשוף נדיב מבצבץ מהווסט הצהוב של חברת האבטחה אותו היא לובשת שממהרות לומר שלום לבחור ישיבה שציציות מציצות ממותניו שנראה נבוך בחברת זוגתו (?) בחצאית משתרכת וחולצה ארוכה אך הדוקה ומגרת דמיון שמתחבק עם איש ההשקעות התל-אביבי שלא פגש מאז משחק הבית האחרון של העונה הקודמת במאי שהביא איתו את איגור מהעבודה, עולה חדש מאוקראינה שבא פעם ראשונה לראות כדורגל ישראלי שנדלק על הג'ואיש-פרינסס האמריקאיות מהשורה למעלה שהגיעו לחוות קצת אוריינט אותנטי בחברת…
בגלל הפקק בכביש בגין יוצא שאני נכנס רק בדקה הרביעית, בדיוק בזמן לראות את אחד מראשי הכנופיה המשפחתית זועם בנתיניו החצופים על כך שבניגוד להוראות מגבוה הם מעודדים. ניכר בהם שהם קרועים מבפנים בין הרצון, אולי יותר נכון האינסטינקט, לעודד, לבין המשמעת לפאמיליה.
הדקה השלושים הייתה אחד הרגעים הטעונים ביותר רגשית שלי בטדי מאז החלתי את דרכי כילד מתלהב במרומי היציע המזרחי. מעלי הונף שלט נגד איציק קורנפיין על-ידי הפאמילייה כשלפתע התעוררו כנגדם יושבי המערבי, המזרחי התחתון ואפילו רב המזרחי העליון- האזור ביציע שנחשב למעוזם המובהק, ופצחו בקריאות קצובות – א-י-צ-י-ק ק-ו-ר-נ-פ-י-י-ן!! זה היה רגע חזק שאנתרופולוגים או דוקומנטריים היו עושים ממנו מטעמים. רגע שבו שני הכוחות שניסו להימנע בכל דרך אפשרית מלהגיע להתנגשות החזיתית הזו מצאו עצמם אחד מול השני בכלים שלופים ובלי דרכי נסיגה.
זה היה רגע קשה עבורי. רגע מורכב. מצד אחד חשתי גאווה גדולה על כך שהמחנה הביתר"י האותנטי מרים את ראשו ויחסי הכוחות, המספריים לפחות, בינו לבין הפאמיליה מוכרעים באופן חד משמעי לטובתו קבל עם ועולם, אבל מצד שני חוויתי את אחד מחלומות הבלהה שלי של מלחמת אחים ביציענו שלנו.
את התוצאה במשחק ישכחו בעוד מספר ימים אבל מה שהתרחש ביום ראשון בערב ביציע המזרחי היה אירוע בקנה מידה היסטורי לא מבוטל בתולדות בית"ר ירושלים ואפילו, אם להאמין לכמה חוקרים במדעי החברה (שעליהם נמנה גם כותב שורות אלה) הרואות בבית"ר ירושלים את אחת הבבואות היותר מדויקות של החברה הישראלית, עבור החברה הישראלית.
מה יהיו השלכותיו לעתיד של ערב זה ושל התהליך שהגיע בו לנקודת רתיחה?
כשנשאל פעם יו"ר המפלגה הקומוניסטית הסינית מאו-צה-טונג על דעתו באשר להשלכות המהפכה הצרפתית השיב: "מוקדם לדעת".
* אני בארץ כמו ששמתם לב..
עדכון:
והנה אבישי סלע ברשימה מרגשת מאוד ברוח הדברים דלעיל:קישור>>
אם מישהו מבין אלו שהכירו אותי בגלגול של לפני אנגליה היה יוצא מחיי בתחילת ספטמבר 2006, חוזר עכשיו וקורא את מה שאתם קוראים כאן בבלוג מדי כמה ימים הוא היה משוכנע שמדובר באיציק אלפסי אחר.
כי האיציק אלפסי ההוא לא סבל את הארץ, הוא סלד ממנה וחיפש לברוח ממנה אל מקום מופלא שנמצא אי שם מעבר לשער היציאה בנתב"ג, מקום שהוא גן העדן עלי אדמות עליו ערג משחר ילדותו- הממלכה המאוחדת, אנגליה!
אז מתי בדיוק התרחש המהפך הדרמטי הזה של 360 מעלות (וזו לא טעות הגהה, פרטים אצל אבא שלי)? כמה זמן לקח לתהליך הזה להבשיל, לתובנות להתגבש, לנפש לעכל את השינוי?
בדיוק שבע דקות.
אותן שבע דקות שחלפו מהיציאה משרוול המטוס עד להתמקמות בתור לבדיקת הדרכונים בנמל התעופה הית'רו ביום שבו הגעתי לאנגליה לראשונה, לפני ארבע שנים פחות שבוע וחצי.
בסיומן של אותן שבע דקות יכולתי להסתובב אחורה ולחזור על הטיסה הבאה לארץ. כל מה שהייתי צריך ללמוד כאן כבר למדתי.
ארבעת השנים שלאחר מכן היו לא יותר מאשר הרצה בהילוך איטי מאוד של אותן שבע דקות.
אז מה התרחש באותן שבע דקות ששינה, והפעם לשם שינוי אני לא מגזים, את חיי?
לא הרבה. אבל בהחלט מספיק.
אני רואה את זה כמו בהילוך איטי: אני עוזב את המטוס וככל שאני מתקדם אני מרגיש את האנשים סביבי מתרחקים יותר ויותר ומתפזרים לכל מיני כיוונים עד שבסוף הקטע אני לבד בתוך חלל ענק.
התיאור הוא מטפאורי כמובן. האנשים לא התפזרו, הם עשו את דרכם כמוני לכיוון ביקורת הדרכונים, וכשהגעתי לתור הייתי מוקף בעשרות אנשים.
אבל הייתי לבד. לבד במובן הכי טהור של המילה. לבד בתחושה שאם עכשיו אני מתמוטט ונופל על הרצפה אף אחד לא יחוש לעזרתי, מקסימום ידלגו מעלי בזהירות וימשיכו לדרכם.
וזו התחושה שליוותה אותי בכל יום מ- 365 הימים של כל אחת מארבע השנים הבאות (למעט הימים אותם ביליתי בחופשה בארץ).
נושא המחקר שלי, כמו שהקוראים הוותיקים כאן וודאי כבר יודעים, הוא התקשרות (Attachment). המוטיב המרכזי בתיאוריית ההתקשרות הוא שכדי לצמוח, ליצור ולהיות בריא נפשית (ואף פיזית) אדם זקוק ל"בסיס-בטוח"(Secure-Base). על-פי התיאוריה את הבסיס-הבטוח הזה מספקת לו הדמות המטפלת המשמעותית (שהיא מטבע הדברים האם ברוב המקרים) בימים והשבועות הראשונים לחייו.
במידה וההתקשרות מתבצעת כהלכה, היינו התינוק חש שהאם היא דמות זמינה, רגישה ומגיבה לצרכיו, הוא יפתח תחושה שהעולם הוא מקום בטוח ומוגן ומתוך התחושה הזו יצמח לאדם בוגר יוצר ומאושר. גם הרבה אחרי שינתק מטבורה של האם עדיין תהיה נטועה בו אותה תחושה ראשונית ותעזור לו להתגבר על המכשולים, המשברים והקשיים הצפויים לו במהלך חייו.
בסיומן של אותן שבע דקות בשדה-התעופה בלונדון, ביום בו נחתתי כאן לראשונה, הרגשתי בצורה חדה איך ניתקתי מהבסיס הבטוח שלי וכעת אני לבדי בעולם. או אז הבנתי מה המשמעות של בית במובן הכי עמוק של המילה: מקום שאתה יודע שהוא שם בכל רגע שתצטרך אותו.
ועכשיו עזבתי אותו וטרקתי את הדלת. והתחלתי תהליך ארוך של הכאה על חטא וחזרה לחיקו.
בימים הראשונים פיתחתי את מה שכינתי אז כתסמונת "בני-ישראל על הים". שמה של התסמונת נלקח מהסיפור בספר שמות על בני-ישראל שכאשר עמדו לכודים בין ים-סוף מלפנים ובין פרעה וחילו שסגרו עליהם מאחור ערגו לפתע לחייהם הקודמים כעבדים במצרים ("זכרנו את השומים והבצלים אשר אכלנו במצרים") והתריסו כלפי משה על ששיכנע אותם לצאת ל'הרפתקאה' הזו.
כך אני, באותם ימים ראשונים באנגליה, ערגתי לפתע לכל אותם דברים שחיפשתי לברוח מהם בארץ- החום, הדביקות (של האנשים ושל הלחות), חוסר הסבלנות, ואפילו הצפירות בכבישים והדחיפות בתור.
אלא שהיתה זו ערגה לא לאותן חוויות מעיקות, כי אם להרגשה שלמישהו אכפת ממך. כי ההפך מאכפתיות הוא לא כעס, אלא אדישות.
הדרך שבה בחרתי להתמודד עם חבלי הקליטה הקשים אותם חוויתי באותם ימים היתה להזכיר לעצמי פעם ופעם נוספת שהחיים הם דרך אחת ארוכה שבה מה שחשוב הוא לאו דווקא להנות, אלא ללמוד. וגם אם אני לא נהנה עכשיו, וזה היה כואב כי הגעתי לכאן בראש ובראשונה בשביל להנות, כל המאמץ שהשקעתי כדי להגיע לכאן בכל זאת שווה לי אם אני לומד את הלקחים הנכונים מהחווויה שעוברת עלי.
והלימוד שלי היה לעדכן את סדר העדיפויות שלי בחיים. הבנתי שהרדיפה שלי אחרי אושר במקום רחוק היתה מקסם שווא. שהאושר היה לידי כל השנים אלה ומתוך עיוורון וגבהות לב לא הגשתי לו יד ופיניתי לו מקום בתוכי. הבנתי שהדבר הבסיסי, היסודי לכל דבר בחיים, שבלעדין אין אושר ואין צמיחה, הוא בית. בסיס-בטוח.
ובית זה משפחה, חברים, ומקום שבו אנשים מסביבך הם כמוך, מכירים את השפה, את המלחמות ואת הסרטים המצויירים. יודעים לראות עליך כשאתה עצוב או שמח.
לא מעט אנשים שדיברו איתי על הרעיון לגור תקופה מסויימת בחו"ל סברו שבעקבות החוויה שלי אמליץ להם לרדת מהעניין. אבל ההפך הוא הנכון- לכו על זה אני אומר להם- בעיניים פקוחות כמובן, לא כמוני, אבל תנסו את זה כי זה יגרום לכם להעריך את מה שיש לכם עכשיו.
לדעתי, הדרך הטובה ביותר להעמיד את הפוסט-ציוניים למיניהם על טעותם הוא לא הוויכוחים האינסופיים אלא לשלוח אותם, על חשבון המדינה אפילו (הם ישמחו), לחיות שנה-שנתיים בחו"ל ואז הם יבינו מספר דברים בסיסיים:
כמו למשל איזה זכות יש לנו לחיות בדור שבו יש דבר כזה שנקרא 'מדינה-יהודית'. כי אני לא מקנא, למשל, ביהודים שחיו בגולה כל אותן אלפיים שנה. התחושה הזו שאין לך בית ושאתה נתון בחסדי זרים זו תחושה נוראית. ואם יש דבר שמדינת ישראל נתנה לנו זה לא בהכרח 'המקום הכי בטוח בעולם ליהודים' כמו שהציונות אולי התכוונה (מהסיבה הפשוטה שישראל היא לא המקום הכי בטוח בעולם. נקודה), אלא היא את היכולת לחוש, בכל מקום שהוא שלא נהיה בו בעולם, שיש לנו בית.
וזה משהו שאין לו מחיר ממש וכולנו צריכים להיות אסירי תודה עליו לבורא עולם ושליחיו עלי אדמות שהקימו את מדינת ישראל.
אבל לא רק על ישראל למדתי מכאן. למדתי גם על המקום הזה, על אנגליה.
אני יודע שבין הקוראים כאן ישנם כמה אנגלופילים מושבעים, אני יכול להבטיח להם שאיציק של לפני ספטמבר 2006 היה נותן להם פייט רציני בתחום. עד כדי כך הייתי מעריץ של כל מה שקשור בממלכה שהייתי יושב לפעמים שעות ובוהה בסקיי-ניוז רק כדי להתמוגג מהמבטא של המגישות.
אבל אנגליה אכזבה אותי למן הרגע הראשון. אחת הדברים החשובים שלמדתי כאן כבר למן ההתחלה שזה שאת הפנטזיה טוב לפעמים להשאיר בפנטזיה, או את חו"ל בדיוק שם- בחוץ לארץ. אני יודע היטב איך אנגליה נראית מרחוק- מושכת, קסומה ומסתורית. אבל אנגליה, ומצטער אם אני הורס כאן למישהו, התבררה כאותה בלונדינית שפותחת את הפה ואז אתה מצטער על הרגע שבו היא עשתה את זה.
האנגלים התבררו לי כאנשים רדודים למדי, שטחיים ובעיקר צרי-אופקים. אומר זאת כך, ביציע המזרחי בטדי ניהלתי דיונים יותרים מרתקים מאשר ניהלתי בין כתלי האוניברסיטה כאן. למדתי לא מעט כאן, אבל מהחוויה, לא מהלימודים עצמם. האקדמיה הישראלית ואפילו הרחוב הישראלי הינם סביבה הרבה יותר מאתגרת ומפרה אינטלקטואלית מאשר נתקלתי בה כאן.
אחד הדברים המושכים ביותר עבורינו הוא הנימוס הבריטי המפורסם. ובכן, הנימוס הזה ישנו, אלא שהוא איננו אלא ביטוי לניכור אותו חשים תושבי הממלכה האחד כלפי השני. בבחינת 'לא מעניין אותי מה אתה עושה ואל תתעניין במה שאני'. אני יודע היטב שזה נשמע מושך כשבאים ממדינה שבה אחד בורר בתוך הצלחת של השני כמו ישראל, אבל לאורך זמן אי אפשר באמת לחיות בסביבה מנוכרת שכזו, בתחושה שבעת הצורך אין לך על מי לסמוך. וזה משהו שלא מרגישים בטיול של שבוע בלונדון, שם הנימוס הבריטי דווקא מרענן כמו המעבר מהחום התל-אביבי לצינה הלונדונית, זה משהו שמרגישים רק כאשר חיים כאן.
אייל ברקוביץ', באחד הסרטים עליו, אמר משהו שכששמעתי אותו כמעט וירדו לי דמעות- כי זה היה כל-כך נכון וכל-כך עצוב: "תשע שנים חיינו באנגליה, אני והמשפחה, ואפילו לא פעם אחת, אחת, מישהו לא הזמין אותנו אליו הביתה לכוס קפה או לארוחת-ערב".
אז אני גרתי כאן ארבע שנים אבל נראה לי שגם אם הייתי נשאר עוד חמש שנים כמו אייל העובדה העצובה הזו לא היתה משתנה. לפעמים הרגשתי כאן כל-כך בודד שיכולתי ממש לחוש את הבדידות פיזית: לגעת בה, למשש אותה.
ולמרות כל זה לעולם אהיה אסיר תודה לאנגליה על שהכניסה אותי בשעריה ונתנה לי את ההזדמנות לחוות את החוויה המשמעותית ביותר בחיי.
וזו אכן היתה החוויה המשמעותית ביותר בחיי, כי בסופו של דבר, בדרך שונה לגמרי ממה שחשבתי, כמו שבדרך כלל קורה בחיים, קיבלתי מהחוויה הזו בדיוק את כל מה שבשבילו הכנסתי את עצמי אליה:
הפכתי לאדם בוגר יותר, שלם יותר והכי חשוב- בעל סדר עדיפויות ברור בחיים: קודם כל להיות במקום בו אני מרגיש שייך ואהוב, וזה לא רק ארץ ומדינה, זה גם בית ומשפחה וחברים- ורק אח"כ כל השאר- קריירה, חוויות וכסף. כי בלי הראשונים לאחרונים אין לא טעם ולא ריח, כמו לשתות אלכוהול על קיבה ריקה או לעשן בשרשרת- אתה לא באמת נהנה מזה, זה רק גורם לך להרגיש כל כך מגעיל שאתה שוכח את אותן סיבות שגרמו לך לעשות את זה מלכתחילה.
אז עכשיו אני חוזר לארץ ואם נדמה אולי שאני עושה זאת מתוך התלהבות גדולה אז גם זה לא נכון.
כמובן שאני שמח לחזור למשפחה ולחברים וזה נפלא להגיע לשם שינוי למקום שבו כן מחכים לך (יש מעט דברים שמרגישים רע יותר מאשר לנחות בשדה-תעופה זר כשאף אחד לא מחכה לך), אבל אין לי אשליות, מהר מאוד כל אותם דברים שחיפשתי לברוח מהם- החום והלחות, העצבים והלחץ, המתח והמלחמות- יטריפו אותי מחדש.
אלא שהפעם זה יהיה שונה, הפעם אדע שאני במקום הזה מתוך בחירה, מתוך הכרה שלמה ביתרונות ובחסרונות שלו והחלטה שכאן נולדתי וכאן אני רוצה למות.
ולא בגלל שישראל זה המקום הכי נפלא בעולם, היא לא, אם כי היא גם הרבה פחות גרועה ממה שנדמה לנו, אלא מהסיבה הפשוטה שאני, ברוחי ונשמתי, בכל איבר מרמ"ח איברי, ישראלי.
ואם יש משהו אחד, אחד, שלעולם לא אוכל לשנות בעצמי, לא משנה כמה אתאמץ, כמה ארצה, כמה רחוק אסע- זה את העובדה הפשוטה הזו.
J'ai tout oublié des campagnes
D'Austerlitz et de Waterloo
D'Italie, de Prusse et d'Espagne
De Pontoise et de Landernau
Jamais de la vie
On ne l'oubliera
La première fille
Qu'on a pris dans ses bras
כבר שכחתי את כל הקרבות
את אוסטרליץ ו-ווטרלו,
איטליה פרוסיה וספרד
את פּונטוּאָז ולֶנדֵרנָאוּ.
אבל אף פעם, בחיים
לא נשכח אותה
את הבחורה הראשונה
שלקחנו בזרועותינו
("הבחורה הראשונה", מילים ולחן: ז'ורז' ברסאנס)
בכדורגל, כמו בחיים עצמם, שום דבר לא מובן באהבה.
אם בבחירת קבוצה לאהוד יכולים להיות עוד שיקולים רציונאליים (לוקאל פטריוטיזם, שיוך פוליטי, אהדה משפחתית וכדומה…), את השחקנים הראשונים שאהבנו לא יכולנו לבחור, הם פשוט היו שם.
מאורי מלמיליאן ועד לאלי אוחנה, ילד הולך לאצטדיון, ושחקן יכול לקנות אותו במחיר של מהלך אחד. סיבוב על המקום ובעיטה לקורה של אחרון השחקנים יכולים בקלות לגרום ל"אבא מי זה?" וגם אם התשובה תהיה "עזוב זה סתם שחקן" בהרבה מקרים זה לא יעזור, זהו, הילד התאהב וכמו בחיים – את האהבה הראשונה אף פעם לא שוכחים.
זה לא דבר שניתן לזלזל בו, זהו עניין מהותי מאוד, השחקן הראשון שילד מעריץ יכול פתאום לבגוד ולעבור לקבוצה השנואה ביותר (ע"ע אבוקסיס או פיגו), אבל אין מה לעשות, כמה פעמים הבחורה שאהבנו הופכת לבת זוג של הבנאדם שהכי שנאנו בכיתה?!
לפעמים הערצה לשחקן מסויים גורמת לאהדה של קבוצות שונות שאליהן הוא עבר, יש לי חבר שהיה מת על ריבאלדו, כך יצא שהוא כיום אוהד של ברצלונה מילאן ואולימפיאקוס (!), אחר אהב את רונאלדו (האמיתי) ועצר רק כשהוא הגיע לריאל מדריד, אני לפני 13 שנה ראיתי משחק בו שיחק חבייר זאנטי ומאז אני אוהד של אינטר (לא נראה לי שזאנטי מתכנן מעבר בקרוב, כך שאני כנראה אשאר עם אינטר).
כל זה מביא אותי לחשוב על העונה הקרובה של בית"ר ירושלים דווקא מהזווית הזאת. ואני חייב להודות שאני יותר ממקנא באוהדים הצעירים שייצטרפו אלינו השנה ביציעי טדי, כי דווקא מהמצב המעט מוזר שנקלעה אליו בית"ר ירושלים בשנתיים האחרונות, נוצרה קבוצה שכל כולה מושא להערצה.
מהיו"ר דרך המאמן ועד אחרון השחקנים, כל אחד נמצא שם כי הוא רוצה ואוהב את בית"ר, ואני מאמין שגם על המגרש האהבה הזאת תבוא לידי ביטוי.
אני לא זוכר עונה שלפניה היו כל כך הרבה הצהרות אהבה של שחקנים לקבוצה בה הם חותמים, אני גם לא זוכר שחקן זר מתלבט בין הצעה של קבוצה בחו"ל ובין בית"ר כשהשיקולים שלו הם לא רק פיננסיים.
ומחוץ למגרש (ההתנהלות של קורנפיין, הקמת העמותה וכו') מתעוררת התקווה שאולי סוף סוף מתחיל שינוי בתרבות האהדה של הקבוצה שלי ובתדמית הציבורית שלה.
כל אלה גורמים לכך שלא חיכיתי לפתיחת העונה ככה מאז שהייתי ילד, ולקנאה שיש לי בילדים שימצאו שחקן להעריץ, לא משנה מי מהרוש ועד לבן שושן כל פגיעה תהייה בול.
In Liverpool
On Sunday
No traffic
On the avenue
The light is pale and thin
Like you
No sound, down
In this part of town
Homesick for a clock
That told the same time
Sometimes you made no sense to me
If you lie on the ground
In somebody's arms
You'll probably swallow some of their history
I'll be the girl who sings for my supper
You'll be the monk whose forehead is high
He'll be the man who's already working
Spreading a memory all through the sky
In Liverpool
On Sunday
No reason to even remember you now
Except for the boy in the belfry
He's crazy, he's throwing himself
Down from the top of the tower
Like a hunchback in heaven
He's ringing the bells in the church
For the last half an hour
He sounds like he's missing something
Or someone that he knows he can't
Have now and if he isn't
I certainly am
את השיר הזה, כך שמעתי מפיה שלה בהופעה בלונדון לפני כשנתיים, כתבה סוזן ווגה כשהיתה נערה והכירה במחנה קיץ בארה"ב בחור מליברפול שהתאהבה בו. היא מעולם לא ביקרה לפני כן בעיר אבל רק עפ"י תיאוריו של אותו בחור ודמיונה הצליחה לצייר בשיר המקסים בצורה מדוייקת את התחושה הייחודית שהעיר הזו, בירת הרומנטיקה של העולם יש המכנים אותה, נוטעת בך. אין זה פלא אם כך שהפרידה שלי מליברפול, הבית האמיתי של באנגליה, או 'ירושלים דמרסיסייד' כפי שאני מכנה אותה, מרגשת אותי עד מאוד.
יום ראשון הוא יום נורא לנסיעות, "אין תנועה בשדרה" כתבה סוזן ווגה, וגם תנועת הרכבות לא משהו. כך יוצא שאני מפספס את הרכבת איתה אמור הייתי להגיע לליברפול בשעת צהריים מקודמת כדי לעשות סיבוב פרידה אחרון מממרכז העיר ונאלץ לשנות את תוכניותיי- הרכבת החלופית תגיע לליברפול רק סמוך לשעת המשחק.
קצת אחרי רנקורן- הלא היא 'מבשרת ליברפול'- אני חוצה בפעם האחרונה את הגשר שמקשר בין שני גדות המרסי- הנהר הכי מפורסם בעולם הכדורגל, שבעצם אינו אלא מפרץ רחב ידיים שיוצא מהים האירי. המרסי לא סתם הינו אחד מסמליה המפורסמים של העיר. למראה ראשון מדובר בבריכת מים עכורים בצבע חום-צהבהב שמזכיר צבע של כבד (ומכאן שמה של העיר- LIVER-POOL, 'בריכת כבד')- בהחלט לא מרשים. אבל כל מי שבילה כמה דקות (רצוי יותר) בהישענות על המעקה שמשקיף על גדותיו ברציף הסמוך למרכז העיר יכול להישבע ברוח הטובה שנשבה אליו מגליו הנעים בקצבם המיוחד, בשלווה ובמוזה שנשרה עליו. קסמו, אם כן, חמקמק בדיוק כמו קסמה של העיר, האפורה למראה ראשון, אך השוקקת ומבעבעת חיים מתחת לאותו מעטה העגמומיות מטעה שנועד כנראה להרחיק ממנה כאלה שפיהם וליבם אינם שווים.
בשעה טובה סיימו את שיפוץ התחנה המרכזית המפורסמת של העיר- "ליים-סטריט", ממנה יצאה ואליה חזרה ליברפול ממסעות כיבוש הממלכה והייבשת שלה בימים המפוארים ההולכים ומתרחקים בדיוק כמו, באמת, הימים בהם גם קבוצות, לא רק האוהדים, נסעו למשחקי חוץ ברכבות. כמיטב המסורת הליברפולית, הליים-סטריט המחודשת נראת כעת מבחוץ כמבנה מונומנטלי רב רושם, שריד לתקופה ויקטוריאנית רבת חשיבות עצמית המשרה עליך מורא של כבוד.
אני שם פעמי לאנפילד ומשתלב מייד באווירה המיוחדת של יום משחק. אווירה שרק שילוב של אחד האצטדיונים המפורסמים בעולם בלב שכונת מגורים מתפוררת, עם ריח פיש-אנד-צ'יפס זול, קריאות מוכרי הצעיפים ושירי הגבורה האיריים הבוקעים מרמקולים מיושנים שהם מציבים בסמוך לדוכניהם בכדי למשוך לקוחות, יכולה לייצר. אנפילד הוא עדות לעולם הולך ונעלם. עולם שבו הכדורגל- המועדון, המגרש- היו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה אותה ייצגו. איזה הבדל מהמגרשים המודרניים הממוקמים בפרבי הערים כמו אותם קניונים רחבי-ידיים מנוכרים שסימנו את דעיכת רחוב החנויות במרכז העיר.
אני מתמקם לי במרכז ה'קופ' ומצלם בעיניים כל דבר מסביבי, מטמיע בזיכרון, שואף לריאות כמו בחור שנושם בפעם האחרונה את ניחוח צווארה של אהובתו לפני פרידה ארוכה.
זהו, כמובן, You'll Never Walk Alone מיוחד בשבילי. כל YNWA מספר את הסיפור שלו עבורי: אני עדיין זוכר היטב את ה- YNWA הראשון שלי בו לא ידעתי עדיין לגמרי היכן אני נמצא ומה אני אמור להרגיש, וניסתי לחוות כמה שיותר, מהר לפני שייגמר. ה- YNWA במשחק הראשון אחרי שהגעתי לכאן בסיבוב הנוכחי, לפני ארבע שנים נגד ניוקאסל (עם השער המפורסם של אלונסו מחצי-מגרש) אותו שרתי, כמעט ואני כותב- צעקתי, בגרון ניחר כדי להזכיר לעצמי שכאן במקום הזה, למרות הבדידות הנוראית שאני חש עכשיו במה שאמור להיות ביתי החדש, אני אף פעם לא לבד. וכמובן ה- YNWA במשחק נגד מנצ'סטר יונייטד בעונה שעברה, שאמור היה להיות רגע השיא בטיול עם אבא שנקטע עם פטירתו של דוד שמעון, YNWA במהלכו הסתכלתי לשמיים בעיניים דומעות והקדשתי לדודי האהוב. וה- YNWA הזה שבו אני חש שגם במרחק אלפי מילין מכאן, בו אהיה בקרוב, אני עדיין אהיה חלק מהקהילה הזו בה אף אחד, לא משנה היכן, לעולם לא צועד לבד.
כדורגל.
ליברפול נראית במחצית הראשונה כמו שנראו הקבוצות ששיחקו נגד ספרד במונדיאל- מבוהלת ורודפת אחרי צללים. זה לא בא לאמר שארסנל נראתה כמו ספרד. אבל גם לא מאוד רחוק מזה.
לארסנל יש מקבץ נדיר במונחים של פרמייר-ליג של שחקנים שיודעים ולא מפחדים להתנהל עם הכדור- לעצור, לחשוב, להסתכל, למסור. לא עניין של מה בכך בשדרת הקצבים של הליגה האנגלית כפי שילמד בהמשך, מכיוון בלתי צפוי בעליל, לורן קוסיילני הצרפתי בהופעת הבכורה שלו בבימה זו. מרוואן שמאק משתלב היטב בנוסח, הוא מכיר את הלחנים מהבית, וגם ג'ק ווילשייר, שהדבר הכי טוב שקרה לו בקריירה זה שהוא נפל בידיים של ארסן וונגר, אחרת הוא היה גומר בהשאלה באיזה סווינדון ונעלם אל תהומות הנשייה, לו כבר צפיתי כאן לפני למעלה משנה עתיד בגוון הבהיר של האדום.
ואם ארסנל היא שירה בתנועה, ליברפול לעומתה, היא פקק תנועה. מרכז המגרש שלנו נראה כמו תור אנגלי- מנומס ומסודר להפליא, מאסצ'רנו ומלפניו ג'רארד ומקדימה ג'ו קול, כשכולם בעיקר נזהרים אחד בכבודו של השני, לא להפריע ולא להידחף. התוצאה של זה היא אימפוטנציה כללית בשורותינו ומחצית שמסתיימת עם בעיטה אחת לשער. וכרטיס אדום. כאמור, בערך מהאחרון שהיית מצפה ממנו, או מבקש ממנו, לעשות תיקול שכזה, במקום שכזה- ג'ו קול, שמראה שמשהו מהרוח החריפה של מזרח-לונדון עדיין נשאר בו גם אחרי כל השנים במערב העיר, העשיר והמפונק, או שאולי התעורר עם הגעתו לעיר שמזכירה בעצם מאוד את נוף ילדותו.
כמובן שבמחצית אני מעדכן את התקווה שלי למסיבת סיום מפוארת, שתשאיר טעם מתוק לחודשים הבאים, לתקווה קלה לתיקו מאופס שיחולץ בשן ועין.
אלא שהחיים, מסתבר בפעם המי יודע כמה, מלאי הפתעות וכך יוצא שדווקא ליברפול פותחת את המחצית השנייה מלאת מרץ וחיונייות. דווקא היציאה המאולצת של קול שינתה את כל המערך של ליברפול לחיוב- ג'רארד, שהשילוב שלו עם הלונדוני במחצית הראונה היה נראה כמו השילוב שלו עם לונדוני אחר- למפארד, חזר להיות המפעיל בהתקפה, חילק כדורים במהירות וביעילות שמאלה וימינה, מה שעורר לחיים באגפים את מילאן יובנוביץ' (בהופעה בכורה מעודדת) ודירק קאוט הבלתי נלאה, והכניס אנרגיות חדשות לגמרי למשחק שלנו.
מייד כשהפצצה של נ'גוג קרעה את הרשת בגג השער של אלמוניה צווחתי לעברו קללות שלא המקלדת ולא אמא שלי שקוראת כאן סובלים. לא יודע למה. אולי קצת כמו חבר שלא ראה אותך הרבה זמן ומוריד עליך צ'אפחה עסיסית: יא-מנ**ק!! איפה היית?!". רוצה לומר- אם אתה יכול לעשות את זה כל כך יפה ויעיל אז למה כל השטויות האחרות?
אבל כמובן ששמחתי לראות אותו וסלחתי לו מייד על הכל.
כשליברפול ממשיכה לשטוף את המגרש אני אומר לעצמי שאם כך הם פני הדברים חבל שלא הרחיקו לנו שחקן כבר בדקה העשירית. בדקה ה- 65' שאגה אדירה מרעידה את אנפילד בשנית. לא 2:0, אל-ניניו טורס, האיש וחרדות הנטישה שלנו, נכנס למגרש. הספרדי מציע לנו שני ספרינטים כתף אל כתף עם מגן תותחן שמסתיימים כשכתפו של התותחן על העליונה. האינסטינקט הראשוני הוא כמובן לומר שטורס של לפני הפציעה היה עושה מהם שערים, בדומה למה שעשה במצב דומה נגד ריו פרדיננד עונה שעברה. החששות שלי שטורס איבד משהו בחדות שלו, בכח הפריצה, מקבלות משנה תוקף.
מסצ'ראנו יוצא וכל הקהל נעמד על רגליו. מי שחשש שהארגטינאי יעשה פרצופים על המגרש קיבל תשובה בדמות משחק מחוייב במאה ועשר אחוז של האיש הקטן והאמיץ הזה, פלוס בישול נהדר (אחרי חילוץ כדור כמובן, אלא מה), פלוס אני בוחר אותו למצטיין במשחק- מה שבטח מפיל עכשיו מהכסא את כל מי שמכיר אותי ואת בורותי במלאכתם של הקשרים האחוריים.
בעוד כל זה מתרחש, מממשיכה ארסנל להניע את הכדור במעגלים סביב הרחבה של ריינה, ה'תותחנים', כמה אירוני, נעדרים אבק שריפה. אם יש משהו שחסר לארסנל זה חלוץ מרכזי טוב שיעשה קצת שערים מכל המצבים שהיא מסוגלת לייצר. רק רוזיצקי הנפלא, שכניסתו מעבירה בצדק רחש של דאגה בקופ, מפגין מעט ישירות והחלטיות ואחרי שמתמרן בתוך ההגנה שלנו בצורה שוות עין סוחט מריינה, אותו אחד שתיכף יהפוך לגיבור הטרגי של הערב, הצלה מרהיבה.
אחד יחשוב שזו היתה הצ'אנסה הגדולה והאחרונה של ארסנל, אלא שאז מגיעה הדאחל'ה של ריינה שממנה אני מסובב את הראש לשעון מצד ימין של קופ שם השניות מתחלפות באיטיות: 89:58, 89:59, 90:00…
סוף דבר השיוויון עשה צדק כי לא הגיע לנו לנצח ולארסנל להפסיד. ולמרות שבמחצית, כאמור, הייתי קונה את התוצאה בשתי ידיים, תחושה חמוצה מלווה את שריקת הסיום. אם זה היה הפוך ואנחנו היינו משווים בדקה התשעים זה היה מרגיש עבורי כמו ניצחון, כעת זה מרגיש עבורי כמו הפסד.
אבל זה לא הזמן לרחמים עצמיים, למרות האכזבה הייתה לי הזכות להיות פעם נוספת באחה"צ נהדר של כדורגל במגרש עם האווירה הכי מיוחדת בעולם.
אני יורד למטה, נעמד מול הדשא, מעיף מבט אחרון מסביב באיצטדיון ההולך ומתרוקן, ומנופף לשלום.
