גשם באלפסי

אחותי היקרה והאהובה עלי עד מאוד, לרגל יום חגך רציתי לכתוב לך מספר מילים:

לכתוב עלייך, אחותי היקרה והאהובה עלי עד מאוד, זו איננה משימה פשוטה, שהרי אף אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסין, ושמים וארץ מגילות, וכל בני האדם לבלרים – אין מספיקין לכתוב ולו מקצת מעלותייך הטובות.

ועדיין, פטור בלא כלום וודאי שאי אפשר ולכן בחרתי לכתוב על המעלה הנשגבת מכולם, המעלה שמאגדת בתוכה את כל המידות הטובות, המעלה שמאפיינת אותך יותר מכל- מעלת התמימות.

אנו חיים בדור שעליו נאמר "ואת אשר אסרתי התירו ואת אשר התרתי אסרו". זמן שבו לבן הוא שחור ושחור או לבן. בימים שכאלו נחשבת לרובא דעלמא המעלה הנהדרת של התמימות כחיסרון, כתכונה לא הסתגלותית או "נאיביות" בשפת העכו"ם.

וכבר כתב ר' נחמן מברסלב לפני יותר ממאתיים שנה, כאילו ראה את הנולד: "עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש פשוט וישר יהיה חידוש גדול".

ובאמת, אחותי הגדולה, היום בו נולדת היה יום בו נגלה בעולמנו חידוש נפלא וגדול.

אחותי היקרה, למרות שבין מידותייך הטובות מצויה גם בנדיבות גדולה מידת הענווה הנפלאה ו-וודאי תכעסי עלי שאני דורש במידותייך הטובות בפרהסיא, בחידוש הזה שאת יש לדרוש ולו בשביל לפתוח את הלבבות. ובמיוחד זיכית אותנו, אחותי הגדולה, בכך שמאפשרת לנו את לדרוש במעלה שהיא הגדולה והחשובה שבמעלות- מעלת התמימות.

תמימות היא אמת, כמו שכתב המשורר בתהילים: "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ". כבר בספר בראשית עומדים אנו על יסוד האמת שבמעלת התמימות באבחנה שבין עשו ליעקב: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים; וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" – ידוע הוא שמידתו של יעקב היא מידת האמת. יעקב לא עלה על דעתו לרמות או שירמו אותו. כך גם במקרה של עשו, הניגוד שלו, שאת הפסוק "איש יודע ציד" פירש המדרש- "יודע ציד – צידה בפיו", היינו, שהיה חריף ופתלתול בלשונו.

הרב קוק כתב ש- "האמונה היא טהורה כשהיא מלאה רגש פנימי בלי הונאה עצמית". רוצה לומר- אמונה תמימה יש בה יסוד של אמת פנימית עמוקה. אדם תמים הוא אדם בעל אמת פנימית שאינו מרמה אחרים מתוך כך שבראש ובראשונה מעולם אינו מרמה את עצמו. ועל כך כתב ר' נחמן ש- "התם הוא זה שפיו וליבו שווים ומתוך כך רוכש הוא את אמון הבריות ואהבתם".

התמימות היא מלשון "שלמות", כפי שאנו לומדים מהפסוק בו נכתב הציווי על ספירת העומר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" – תמימות = שלמות. וכן כתב ר' נחמן: "שעיקר השלמות היא רק תמימות ופשטות".

מעלת התמימות מסמלת יושר כפי שנכתב בתהילים: "אשרי תמימי דרך" – תמימים הולכים בדרך ישרה ו- "טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם וְהוּא עָשִׁיר" (משלי).

רבי פנחס הלוי הורוביץ, בעל הפירוש "פנים יפות" על התורה, דרש את הפסוק "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (ויקרא, יט, לז): "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" הם המשמעות של "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" שהוא מסלק מן האדם הקנאה והתאווה והאדם הרצוי הוא זה שאינו שוכח שלהיות אדם זה להיות בן-אדם.

בתמימות טמונה החכמה הנשגבת מכולם – כתב ר' נפתלי מרובשיץ: "גדולה תמימות מן החוכמה אבל כמה חוכמה צריך אדם בשביל להיות תמים". חכמתו של התם אינה מבצרו כי אם ביטוי לפתיחותו.

וכך כותב ר' יהודה הלוי בספר הכזרי:

"בימינו אין אדם מגיע אל האמונה כי אם לאחר שעבר את כל המדרגות והכפירות המרובות ורק יחידים והמה מועטים נתנה להם מתנת האמונה מטבע. הללו אין כל הדעות ההן פוגעות בהם כי אם עומדים הם מיד על מקור הטעות אשר בהן – מאמין אני כי אתה הנך אחד היחידים האלה".

משוכנע אני, אחותי היקרה והאהובה עלי עד מאוד, כי אתה הנך אחת היחידים האלה.
_____________

אמר ריש לקיש (מסכת סוטה, דף ב):

"אין מזווגין לו לאדם אשה אלא על פי מעשיו, שנאמר- 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים', דהיינו, שלא יבא זיווג רע לאדם טוב".

ובאמת, זכית אחותי הגדולה לזיווג על-פי מעלתך. בחיר ליבך הוא אדם ישר וענו, אדם שפיו וליבו שווים ולב זה רחב הוא עד מאוד. איש שזכה גם הוא להתברך במעלת התמימות הנהדרת בה אנו דורשים.

וכך כתב ר' נחמן על גישתו של התם למצוות הנישואין:

"התם מוצא הזדמנות ונענה לה. הוא נעדר פקפוק והיסוס ומתקשר להזדמנות שנקראת בדרכו. נישואין בגיל צעיר זו ברכה מכל הבחינות. זו הדרך של התמימות, עליה נאמר 'הולך בתם ילך בטח'. כי אלו החכמים בעיניהם, הדוחים את חיי הנישואין מכל סיבה וטענה שהיא, מפסידים הרבה. אולם אדם שהולך בתמימות ומזדרז להתחתן מבלי לדקדק מדי בבחירת הזיווג – מכיוון שיודע שהוא בעצמו לא כליל השלמות ולו בעצמו יש הרבה מאוד לתקן – רואה ברכה רבה"

וכבר שנו חז"ל "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצה".

אחותי היקרה ואהובה עלי עד מאוד ובחיר ליבה, כתוב בספר שמות: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תמיד".

אין ספק קל בליבי שתהיו אורים ותמים לילדכם בעז"ה כמו שבדרככם הנעימות אורים ותמים אתם לכולנו. ארים=תמים. אור=תם. התם מפיץ אור בביתו.

מי ייתן ויהיה ביתכם מלא אור מעתה ועד עולם.

כשאתה תקוע בפקק ישנן שתי אסטרטגיות בהן אתה יכול לנקוט- האחת, לזגזג בין הנתיבים, לחתוך את הנהג שמאחוריך כל אימת שהרכב בטור שמצדך מתקדם ולעצבן את כל הנהגים האחרים שתקועים איתך באותו פקק. השנייה, להישאר בנתיב שלך ולהמתין בסבלנות עד שיגיע תורך לחצות את הרמזור. לא ברור מי מהאסטרטגיות עדיפה, אבל התוצאה בשני המקרים תהיה כמעט תמיד דומה- את הרמזור תחצה לאחר אותו משך זמן.

נבחרת ישראל תקועה בפקק כבר למעלה מעשור. אחרי ההלם הראשוני של המעבר לאירופה שהתבטא בקמפיין הגרוע ביותר של הנבחרת באירופה- הקמפיין הראשון- מוקדמות מונדיאל 1994, אותו סיימה הנבחרת במקום האחרון בבית, הנבחרת התייצבה בעמדה קבועה- במקום שמתחת לנבחרות שדורגו מעליה בקבוצות האיכות בשיבוץ הבית ומעל הנבחרת שדורגו תחתיה (למעט חריגות בודדות כמו קמפיין מוק' יורו 2000 אותו סיימה הנבחרת במקום השני בבית, מעל אוסטריה, וקמפיין מוק' המונדיאל האחרון אותו סיימה הנבחרת במקום הרביעי מתחת ללטביה). בהתאם לכך גם התוצאות של הנבחרת צפויות כמעט באופן מתמטי- היא תסיים בתיקו או תפסיד באופן מינימאלי לנבחרות המדורגות מעליה במשחקי הבית ותפסיד נגדן בחוץ. היא תנצח את הנבחרות המדורגות מתחתיה במשחקי הבית ותסיים נגדן בתיקו במשחקי החוץ.

כדי לשבור את הדפוס הזה, לצאת מהפקק בו תקועה הנבחרת, ניסו בעשור האחרון בהתאחדות לכדורגל (וזה יאמר לזכותם) כמעט הכול- מאמן אירופאי קלאסי (נילסן), מאמנים ישראלים (גרנט וקשטן) וכעת שילוב של השניים- מאמן אירופאי עם מנטליות ישראלית. גם המאמנים עצמם ניסו את כל סוגי השיטות- התקפי, הגנתי, משחק המבוסס על שליטה במגרש או המבוסס על הסתגרות ויציאה למתפרצות. התוצאות לא השתנו. הנבחרת עדיין תקועה בפקק.

מה שכן קורה זה שבינתיים נבחרת ישראל מעצבנת את כל העולם. לעצבים של התקשורת אני אתייחס בחלק השני של הפוסט. מה שיותר חורה לי זה העובדה שהיא מעצבנת אותנו, האוהדים. לנו כבר אין בעיה עם התוצאות, אם תרצו התרגלנו, אם תרצו התפקחנו. אנחנו מבינים ששחקנים שרגילים לשחק על בסיס קבוע נגד אשקלון ואשדוד לא יגיעו פתאום למשחק נגד שחקנים שמשחקים באופן קבוע נגד ברצלונה וצ'לסי וישתוו לרמתם. אבל מה שמעצבן הוא שגם מה שאנחנו כן רואים מהם נגד אשקלון ואשדוד אנחנו לא רואים מהם בנבחרת בגלל הטקטיקות ההגנתיות והשינויים התכופים בשיטות המשחק שממילא מראש לא מתאימות להם.

האיכות של השחקן הישראלי טמונה בכישוריו היצירתיים, בתחום הזה הוא יכול לתת פייט לא רע למקבילו האירופי (ע"ע איתי שכטר). אבל בכל שקשור לעמידה טקטית, כדורגל ממושמע ומסודר שמבוסס על הרבה תנועה בלי כדור וסגירות אלכסוניות, הוא נופל ממנו משמעותית.

לכן הטקטיקה של לואיס פרננדז היא אולי לא בהכרח פסולה מיסודה (גם ברזיל, להבדיל, שיחקה במערך של 5:2:3 במונדיאל 2002 בו זכתה) אבל בהחלט לא מתאימה לאיכויות של הכדורגלן הישראלי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנסות לנצח את האירופאים בנשק שלהם. קרואטיה לא הייתה צריכה לעשות אתמול הרבה, פשוט להמתין לשטות שבא תבוא (והגוע הגיעה) בהגנה הישראלית, ולכבוש. לעומת זאת דווקא בנשק שלנו, הדריבלים של שכטר (וקצת של רפאלוב שכנכנס) התחלנו להביך אותה. רק שבמערך שהנבחרת שיחקה היה על המגרש רב הזמן רק שכטר אחד, ובמשחק הנסוג שהנבחרת שיחקה הוא ראה את הכדור מעט מדי ומאוחר מדי.

כך יוצא שכל עוד התנהל במגרש משחק מסודר על-פי התכנון הטקטי המוגדר מראש של המאמנים התוצאה הייתה זו הצפויה- 2:0 לקרואטיה. ואילו כאשר, במחצית השנייה, פרננדז נטש את התכנון הטקטי המוקדם והשחקנים קיבלו חופש, התפתח משחק שכונתי שבו היה לישראל מה למכור והיא גם כבשה שער אחד יותר מהקרואטים (אם כי לומר שניצחנו את המחצית השנייה זו גניבת דעת כי ברור שאם הקרואטים היו זקוקים לשער או שניים נוספים בכדי לנצח הם היו יכולים להבקיע אותם בכל רגע נתון).

אז מה המסקנה? שמהפקק אנחנו לא נצא בזמן הקרוב אבל אם לפחות נישאר בנתיב שלנו, היינו נשחק כדורגל בעל אוריינטציה התקפית שמבוסס על החזקת כדור משמעותית כמו שהשחקנים שלנו רגילים ואוהבים, לפחות לא נעצבן את כל מי שלידינו ואפילו אולי נעביר את הבאעסה בסבבה.
________________

הקמפיין המנוהל בתקשורת נגד לואיס פרננדז ונגד הנבחרת בכלל הוא נבזי ודוחה. יש מקום לביקורת על פרננדז, גם לי יש כזאת כמו שיכולתם לראות בשורות שמעל, אלא שברגע שהיא נעשית אישית ונמוכה היא מאבדת את הלגיטימיות שלה.

המהפך בהתייחסות ללואיס פרננדז, שכשהגיע לכאן הפליגו בשבח הליכותיו המקצועניות- שעות העבודה הארוכות, היסודיות בהכנה למשחקים וחרישת הארץ לאורכה ולרוחבה בכדי לאתר מועמדים פוטנציאליים לסגל הנבחרת- וכעת הפך לדמות נלעגת, מזכיר את השינוי ביחס להפועל תל-אביב עליו עמדנו כאן לא מזמן.

מרגע שהתברר שפרננדז, למרות שמוצאו ביבשת הנכספת, הוא בסך הכול די כמונו, בעל מנטלות ים תיכונית חמה, הפכה התקווה ממנו לאכזבה רבתי. איך כתב מישהו (תוך שימוש בדימוי יפה כשלעצמו) באחד הטורים ב- Ynet: "זה כמו להגיע לברלין ולשתות קפה בסניף של ארומה"

עת התחוור שפרננדז הוא אחד משלנו הוא החל לקבל מהתקשורת את היחס שכולנו מקבלים ממנה- התנשאות, לעג וזלזול, במסווה של ביקורת עניינית.

במהלך סופ"ש יצא לי לקרוא פוסט מבחיל בבלוג המופיע באתר שמפאת הכבוד שאני רוכש לשאר הכותבים בו לא אפנה אליו קישור. מי שקרא יודע על מה אני מדבר ומי שלא הנה טעימה ממצה:

" …כבר התייחס היטב לשיר החדש של הנבחרת. כל מה שיש לי להוסיף שמדובר בשיר של ערסים, במדינה של ערסים, שהתמכרה לשירים מהסוג הזה. אייל גולן, מגה סטאר ככל שיהיה, משמח חתן וכלה ככל שיהיה, הוא אייקון של ערסים.

דידי הררי מסתובב בין הרגליים של כולם על הדשא במשחקי הבית, תוכניתו, הדמויות מתוכניתו, הם המופת הרדיופוני של הערסיאדה. פעם הגורמט היה סממן ערסוואתי חיצוני, היום, משום מה, כובע הבייסבול הוא סימן ההיכר של אל תתעסקו איתי. אז לא נתעסק.

אם מישהו חושב שדרך השיר הזה הקהל השפוי שהפסיק לבוא למגרשים יחזור אליהם, לא היה מעולם ביציע המזרחי של איצטדיון רמת גן ולא נעקף ונדחף על ידי הערסים בתור, גם כן תור, במשפך הכניסה לאיצטדיון. לא מאמין, לא מפחד וכבר עדיף אל אל ישראל. מתסכל, כוס אמו – ערס."

אין לי בעיה עם תוכן הדברים האלה. זכותו של הכותב לחשוב שהתרבות בישראל נחותה, שהאנשים נחותים, והנבחרת שמייצגת אותם נחותה. האמת שאני אפילו די מרחם עליו על זה שהוא נאלץ לחיות במקום שהוא כל כך סובל בו לצד אנשים שהוא כל כך סולד מהם.

ובכלל, מי שמעדיף שאת ההמנון של הנבחרת יכתוב אביב גפן וישיר אריק ברמן, תבוא עליו הברכה. על טעם וריח וכו'.

אני אישית מעדיף את המילים בשיר של איל גולן וגם נהנה כמו תמיד לשמוע את הביצוע הנפלא שלו.

גם אין לי בעיה להודות שאני ערס. אני עומד בתור ליציע המזרחי, שומע איל גולן ואת התוכנית של דידי הררי.

אני מעדיף להידחף קצת בכניסה ליציע (אם כי מזמן זה כבר לא קורה ואם הכותב היה טורח להגיע למגרשים בארץ, כמו שהוא מעיד בעצמו שהוא לא נוהג לעשות כבר שנים, הוא היה מגלה את זה בעצמו) עם ערסים כמוני שמבקשים ממני "אחי, תן לילד לעבור" ו- "נשמה, אל תדחוף", מאשר להיכנס בתור סטרילי למגרש באנגליה ששם מי שבטעות ישפשף לי את הציפורן יתנצל אלף פעמים אבל ישאיר אותי להירטב בגשם עד לשד עצמותי בקור של אפס מעלות ברחוב חשוך בסוף המשחק ולא יחשוב גם בחלום לעצור ולשאול "גבר, לאן ת'צריך?"

אבל יש לי בעיה עם כל אותם אלה שבמקום לשים את הקלפים על השולחן ולומר בפה מלא שהם נגעלים ממני וחושבים שהם הרבה יותר טובים, מנסים לספר לי סיפורים על זה שהם נאורים והומאניים ואני שונא אדם חשוך.

אותו כותב מדובר כינה לא מזמן את הקבוצה שאני אוהד ומייצגת את בירת ישראל בשם "בית"ר מערב ירושלים", ותרץ זאת בכך ש"ברגע שיהיה שם שחקן ערבי נקרא לה בשמה".

וואלה? באמת?! איזו נאורות! הרי מהיכן הגיעה בדיוק תרבות הערסים שאותו כותב כל כך נגעל ממנה? משוויץ?! ואם יהיה שחקן ערבי בבית"ר אז אותם מתעבי ערסים פתאום יתייחסו אלינו בכבוד? הרי בסך הכול זה יאמר שבבית"ר יהיה עוד ערס (שזה כידוע תמיד מבורך מבחינתי)- ההיגיון אומר שזה רק יגרום להם להבאיש את שמנו יותר (וזה יגרום, הם רק יתרצו את זה בטעמים אחרים).

אז שלא יתפלספו עלינו, הם שונאים את מי ששונה מהם בדיוק כמונו. ואגב, אובייקטיבית, השנאה שלהם הרבה פחות מובנת, שהרי אף ערס מעולם לא התפוצץ בלב אוטובוס מלא נשים וילדים בצפון תל-אביב.

אני מודה שגם אני התרגשתי לראות את דגל ליגת האלופות מתנופף במרכז המגרש ולשמוע את ההמנון המפורסם של המפעל מתנגן ברקע. אין מה לחשוד בי שפיתחת סימפטיה כזו או אחרת לפ.צ. יפו, פשוט חשתי גאווה על כך שלראשונה נערך משחק ליגת אלופות באצטדיון כדורגל ישראלי (ר"ג הוא אצטדיון כדורגל בולשביקי).

אוהדי הפועל טורחים להזכיר בכל הזדמנות שהם "מייצגים את הפועל ולא את ישראל". אבל נדמה שבניגוד למסעות אירופאים קודמים דווקא הפעם יש משהו מאוד ישראלי בקמפיין שלהם, משהו שהתחיל אולי מהרגע שבו הניח על ראשו איתי שכטר כיפה אחרי שכבש שער על אדמת אוסטריה, המשיך עם הדיבורים של שחקנים אדומים, שייתכן ולא נעמו לאוזניהם של רבים מאוהדיהם, על כך שהם שמחים שהביאו כבוד למדינה והגיע לשיאו באירוח משחק בליגת האלופות בערב שמחת-תורה בין המוסכים והמאפיות של יפו במגרש עם השם הכי ישראל שיש- באסה.

אלא שמרגע שהפכה הפועל ל(סוג של) הקבוצה של המדינה, היא מייד התחילה לשלם את המחיר ובמזומן. מי שהייתה רגילה להיות הדארלינג של התקשורת הפכה בעת האחרונה להיות שק החבטות שלו- ההנהלה המפורגנת הפכה ל"שכונה", הגאון הטקטי ששולט בכל פרט "איבד את העשתונות" ואפילו הניסיון השובבי של איתי שכטר לגנוב גול ביד הפך לעדות נוספות על הידרדרותה המוסרית של מדינת היהודים.

כאילו שבמועדון אדום אחר מעבר לים, קצת יותר גדול ומפורסם, לא מתקוטטים שני בעלי הבית בניהם כבר למעלה משנתיים כשברקע קולות השבר של האוהדים שרואים איך הקבוצה שלהם דוהרת אל תהומות הנשייה, כאילו שזה בושה להפסיד לקבוצה שגם ריאל מדריד הפסידה לה בבית רק לפני כמה חודשים וכאילו שמראדונה, מסי והנרי לא ניסו אף פעם להרחיב מעט את גבולות חוקי המשחק.

בדיון מרתק שהתקיים לפני כמה שבועות אצל רונן דורפן על הזהות הנוכחית של הפועל תל-אביב כתב מישהו פראפרזה שנונה על השורה המפורסמת של מאיר אריאל שמבטאת לעניות דעתי את הסלידה שמעוררת ההתישראליות הנוכחית של הפועל תל-אביב:

"בסוף כל סוציאליסט מדוכא עומד קפיטליסט ערס כמו גבי קצרה או אלי טביב עם סיגר".

עם הקונפליקט הזה או שתלמד הפועל לחיות בשלום או שתיתן לו להרוס אותה. כי יפו, תרצה או שלא, נמצאת כאן. ממש כאן.