מעלת התמימות. מדרש לאחותי

אחותי היקרה והאהובה עלי עד מאוד, לרגל יום חגך רציתי לכתוב לך מספר מילים:

לכתוב עלייך, אחותי היקרה והאהובה עלי עד מאוד, זו איננה משימה פשוטה, שהרי אף אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסין, ושמים וארץ מגילות, וכל בני האדם לבלרים – אין מספיקין לכתוב ולו מקצת מעלותייך הטובות.

ועדיין, פטור בלא כלום וודאי שאי אפשר ולכן בחרתי לכתוב על המעלה הנשגבת מכולם, המעלה שמאגדת בתוכה את כל המידות הטובות, המעלה שמאפיינת אותך יותר מכל- מעלת התמימות.

אנו חיים בדור שעליו נאמר "ואת אשר אסרתי התירו ואת אשר התרתי אסרו". זמן שבו לבן הוא שחור ושחור או לבן. בימים שכאלו נחשבת לרובא דעלמא המעלה הנהדרת של התמימות כחיסרון, כתכונה לא הסתגלותית או "נאיביות" בשפת העכו"ם.

וכבר כתב ר' נחמן מברסלב לפני יותר ממאתיים שנה, כאילו ראה את הנולד: "עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש פשוט וישר יהיה חידוש גדול".

ובאמת, אחותי הגדולה, היום בו נולדת היה יום בו נגלה בעולמנו חידוש נפלא וגדול.

אחותי היקרה, למרות שבין מידותייך הטובות מצויה גם בנדיבות גדולה מידת הענווה הנפלאה ו-וודאי תכעסי עלי שאני דורש במידותייך הטובות בפרהסיא, בחידוש הזה שאת יש לדרוש ולו בשביל לפתוח את הלבבות. ובמיוחד זיכית אותנו, אחותי הגדולה, בכך שמאפשרת לנו את לדרוש במעלה שהיא הגדולה והחשובה שבמעלות- מעלת התמימות.

תמימות היא אמת, כמו שכתב המשורר בתהילים: "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ". כבר בספר בראשית עומדים אנו על יסוד האמת שבמעלת התמימות באבחנה שבין עשו ליעקב: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים; וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" – ידוע הוא שמידתו של יעקב היא מידת האמת. יעקב לא עלה על דעתו לרמות או שירמו אותו. כך גם במקרה של עשו, הניגוד שלו, שאת הפסוק "איש יודע ציד" פירש המדרש- "יודע ציד – צידה בפיו", היינו, שהיה חריף ופתלתול בלשונו.

הרב קוק כתב ש- "האמונה היא טהורה כשהיא מלאה רגש פנימי בלי הונאה עצמית". רוצה לומר- אמונה תמימה יש בה יסוד של אמת פנימית עמוקה. אדם תמים הוא אדם בעל אמת פנימית שאינו מרמה אחרים מתוך כך שבראש ובראשונה מעולם אינו מרמה את עצמו. ועל כך כתב ר' נחמן ש- "התם הוא זה שפיו וליבו שווים ומתוך כך רוכש הוא את אמון הבריות ואהבתם".

התמימות היא מלשון "שלמות", כפי שאנו לומדים מהפסוק בו נכתב הציווי על ספירת העומר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" – תמימות = שלמות. וכן כתב ר' נחמן: "שעיקר השלמות היא רק תמימות ופשטות".

מעלת התמימות מסמלת יושר כפי שנכתב בתהילים: "אשרי תמימי דרך" – תמימים הולכים בדרך ישרה ו- "טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם וְהוּא עָשִׁיר" (משלי).

רבי פנחס הלוי הורוביץ, בעל הפירוש "פנים יפות" על התורה, דרש את הפסוק "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (ויקרא, יט, לז): "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" הם המשמעות של "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" שהוא מסלק מן האדם הקנאה והתאווה והאדם הרצוי הוא זה שאינו שוכח שלהיות אדם זה להיות בן-אדם.

בתמימות טמונה החכמה הנשגבת מכולם – כתב ר' נפתלי מרובשיץ: "גדולה תמימות מן החוכמה אבל כמה חוכמה צריך אדם בשביל להיות תמים". חכמתו של התם אינה מבצרו כי אם ביטוי לפתיחותו.

וכך כותב ר' יהודה הלוי בספר הכזרי:

"בימינו אין אדם מגיע אל האמונה כי אם לאחר שעבר את כל המדרגות והכפירות המרובות ורק יחידים והמה מועטים נתנה להם מתנת האמונה מטבע. הללו אין כל הדעות ההן פוגעות בהם כי אם עומדים הם מיד על מקור הטעות אשר בהן – מאמין אני כי אתה הנך אחד היחידים האלה".

משוכנע אני, אחותי היקרה והאהובה עלי עד מאוד, כי אתה הנך אחת היחידים האלה.
_____________

אמר ריש לקיש (מסכת סוטה, דף ב):

"אין מזווגין לו לאדם אשה אלא על פי מעשיו, שנאמר- 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים', דהיינו, שלא יבא זיווג רע לאדם טוב".

ובאמת, זכית אחותי הגדולה לזיווג על-פי מעלתך. בחיר ליבך הוא אדם ישר וענו, אדם שפיו וליבו שווים ולב זה רחב הוא עד מאוד. איש שזכה גם הוא להתברך במעלת התמימות הנהדרת בה אנו דורשים.

וכך כתב ר' נחמן על גישתו של התם למצוות הנישואין:

"התם מוצא הזדמנות ונענה לה. הוא נעדר פקפוק והיסוס ומתקשר להזדמנות שנקראת בדרכו. נישואין בגיל צעיר זו ברכה מכל הבחינות. זו הדרך של התמימות, עליה נאמר 'הולך בתם ילך בטח'. כי אלו החכמים בעיניהם, הדוחים את חיי הנישואין מכל סיבה וטענה שהיא, מפסידים הרבה. אולם אדם שהולך בתמימות ומזדרז להתחתן מבלי לדקדק מדי בבחירת הזיווג – מכיוון שיודע שהוא בעצמו לא כליל השלמות ולו בעצמו יש הרבה מאוד לתקן – רואה ברכה רבה"

וכבר שנו חז"ל "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצה".

אחותי היקרה ואהובה עלי עד מאוד ובחיר ליבה, כתוב בספר שמות: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תמיד".

אין ספק קל בליבי שתהיו אורים ותמים לילדכם בעז"ה כמו שבדרככם הנעימות אורים ותמים אתם לכולנו. ארים=תמים. אור=תם. התם מפיץ אור בביתו.

מי ייתן ויהיה ביתכם מלא אור מעתה ועד עולם.

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי | עם התגים , | סגור לתגובות על מעלת התמימות. מדרש לאחותי

בפקק עם הערסים

כשאתה תקוע בפקק ישנן שתי אסטרטגיות בהן אתה יכול לנקוט- האחת, לזגזג בין הנתיבים, לחתוך את הנהג שמאחוריך כל אימת שהרכב בטור שמצדך מתקדם ולעצבן את כל הנהגים האחרים שתקועים איתך באותו פקק. השנייה, להישאר בנתיב שלך ולהמתין בסבלנות עד שיגיע תורך לחצות את הרמזור. לא ברור מי מהאסטרטגיות עדיפה, אבל התוצאה בשני המקרים תהיה כמעט תמיד דומה- את הרמזור תחצה לאחר אותו משך זמן.

נבחרת ישראל תקועה בפקק כבר למעלה מעשור. אחרי ההלם הראשוני של המעבר לאירופה שהתבטא בקמפיין הגרוע ביותר של הנבחרת באירופה- הקמפיין הראשון- מוקדמות מונדיאל 1994, אותו סיימה הנבחרת במקום האחרון בבית, הנבחרת התייצבה בעמדה קבועה- במקום שמתחת לנבחרות שדורגו מעליה בקבוצות האיכות בשיבוץ הבית ומעל הנבחרת שדורגו תחתיה (למעט חריגות בודדות כמו קמפיין מוק' יורו 2000 אותו סיימה הנבחרת במקום השני בבית, מעל אוסטריה, וקמפיין מוק' המונדיאל האחרון אותו סיימה הנבחרת במקום הרביעי מתחת ללטביה). בהתאם לכך גם התוצאות של הנבחרת צפויות כמעט באופן מתמטי- היא תסיים בתיקו או תפסיד באופן מינימאלי לנבחרות המדורגות מעליה במשחקי הבית ותפסיד נגדן בחוץ. היא תנצח את הנבחרות המדורגות מתחתיה במשחקי הבית ותסיים נגדן בתיקו במשחקי החוץ.

כדי לשבור את הדפוס הזה, לצאת מהפקק בו תקועה הנבחרת, ניסו בעשור האחרון בהתאחדות לכדורגל (וזה יאמר לזכותם) כמעט הכול- מאמן אירופאי קלאסי (נילסן), מאמנים ישראלים (גרנט וקשטן) וכעת שילוב של השניים- מאמן אירופאי עם מנטליות ישראלית. גם המאמנים עצמם ניסו את כל סוגי השיטות- התקפי, הגנתי, משחק המבוסס על שליטה במגרש או המבוסס על הסתגרות ויציאה למתפרצות. התוצאות לא השתנו. הנבחרת עדיין תקועה בפקק.

מה שכן קורה זה שבינתיים נבחרת ישראל מעצבנת את כל העולם. לעצבים של התקשורת אני אתייחס בחלק השני של הפוסט. מה שיותר חורה לי זה העובדה שהיא מעצבנת אותנו, האוהדים. לנו כבר אין בעיה עם התוצאות, אם תרצו התרגלנו, אם תרצו התפקחנו. אנחנו מבינים ששחקנים שרגילים לשחק על בסיס קבוע נגד אשקלון ואשדוד לא יגיעו פתאום למשחק נגד שחקנים שמשחקים באופן קבוע נגד ברצלונה וצ'לסי וישתוו לרמתם. אבל מה שמעצבן הוא שגם מה שאנחנו כן רואים מהם נגד אשקלון ואשדוד אנחנו לא רואים מהם בנבחרת בגלל הטקטיקות ההגנתיות והשינויים התכופים בשיטות המשחק שממילא מראש לא מתאימות להם.

האיכות של השחקן הישראלי טמונה בכישוריו היצירתיים, בתחום הזה הוא יכול לתת פייט לא רע למקבילו האירופי (ע"ע איתי שכטר). אבל בכל שקשור לעמידה טקטית, כדורגל ממושמע ומסודר שמבוסס על הרבה תנועה בלי כדור וסגירות אלכסוניות, הוא נופל ממנו משמעותית.

לכן הטקטיקה של לואיס פרננדז היא אולי לא בהכרח פסולה מיסודה (גם ברזיל, להבדיל, שיחקה במערך של 5:2:3 במונדיאל 2002 בו זכתה) אבל בהחלט לא מתאימה לאיכויות של הכדורגלן הישראלי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנסות לנצח את האירופאים בנשק שלהם. קרואטיה לא הייתה צריכה לעשות אתמול הרבה, פשוט להמתין לשטות שבא תבוא (והגוע הגיעה) בהגנה הישראלית, ולכבוש. לעומת זאת דווקא בנשק שלנו, הדריבלים של שכטר (וקצת של רפאלוב שכנכנס) התחלנו להביך אותה. רק שבמערך שהנבחרת שיחקה היה על המגרש רב הזמן רק שכטר אחד, ובמשחק הנסוג שהנבחרת שיחקה הוא ראה את הכדור מעט מדי ומאוחר מדי.

כך יוצא שכל עוד התנהל במגרש משחק מסודר על-פי התכנון הטקטי המוגדר מראש של המאמנים התוצאה הייתה זו הצפויה- 2:0 לקרואטיה. ואילו כאשר, במחצית השנייה, פרננדז נטש את התכנון הטקטי המוקדם והשחקנים קיבלו חופש, התפתח משחק שכונתי שבו היה לישראל מה למכור והיא גם כבשה שער אחד יותר מהקרואטים (אם כי לומר שניצחנו את המחצית השנייה זו גניבת דעת כי ברור שאם הקרואטים היו זקוקים לשער או שניים נוספים בכדי לנצח הם היו יכולים להבקיע אותם בכל רגע נתון).

אז מה המסקנה? שמהפקק אנחנו לא נצא בזמן הקרוב אבל אם לפחות נישאר בנתיב שלנו, היינו נשחק כדורגל בעל אוריינטציה התקפית שמבוסס על החזקת כדור משמעותית כמו שהשחקנים שלנו רגילים ואוהבים, לפחות לא נעצבן את כל מי שלידינו ואפילו אולי נעביר את הבאעסה בסבבה.
________________

הקמפיין המנוהל בתקשורת נגד לואיס פרננדז ונגד הנבחרת בכלל הוא נבזי ודוחה. יש מקום לביקורת על פרננדז, גם לי יש כזאת כמו שיכולתם לראות בשורות שמעל, אלא שברגע שהיא נעשית אישית ונמוכה היא מאבדת את הלגיטימיות שלה.

המהפך בהתייחסות ללואיס פרננדז, שכשהגיע לכאן הפליגו בשבח הליכותיו המקצועניות- שעות העבודה הארוכות, היסודיות בהכנה למשחקים וחרישת הארץ לאורכה ולרוחבה בכדי לאתר מועמדים פוטנציאליים לסגל הנבחרת- וכעת הפך לדמות נלעגת, מזכיר את השינוי ביחס להפועל תל-אביב עליו עמדנו כאן לא מזמן.

מרגע שהתברר שפרננדז, למרות שמוצאו ביבשת הנכספת, הוא בסך הכול די כמונו, בעל מנטלות ים תיכונית חמה, הפכה התקווה ממנו לאכזבה רבתי. איך כתב מישהו (תוך שימוש בדימוי יפה כשלעצמו) באחד הטורים ב- Ynet: "זה כמו להגיע לברלין ולשתות קפה בסניף של ארומה"

עת התחוור שפרננדז הוא אחד משלנו הוא החל לקבל מהתקשורת את היחס שכולנו מקבלים ממנה- התנשאות, לעג וזלזול, במסווה של ביקורת עניינית.

במהלך סופ"ש יצא לי לקרוא פוסט מבחיל בבלוג המופיע באתר שמפאת הכבוד שאני רוכש לשאר הכותבים בו לא אפנה אליו קישור. מי שקרא יודע על מה אני מדבר ומי שלא הנה טעימה ממצה:

" …כבר התייחס היטב לשיר החדש של הנבחרת. כל מה שיש לי להוסיף שמדובר בשיר של ערסים, במדינה של ערסים, שהתמכרה לשירים מהסוג הזה. אייל גולן, מגה סטאר ככל שיהיה, משמח חתן וכלה ככל שיהיה, הוא אייקון של ערסים.

דידי הררי מסתובב בין הרגליים של כולם על הדשא במשחקי הבית, תוכניתו, הדמויות מתוכניתו, הם המופת הרדיופוני של הערסיאדה. פעם הגורמט היה סממן ערסוואתי חיצוני, היום, משום מה, כובע הבייסבול הוא סימן ההיכר של אל תתעסקו איתי. אז לא נתעסק.

אם מישהו חושב שדרך השיר הזה הקהל השפוי שהפסיק לבוא למגרשים יחזור אליהם, לא היה מעולם ביציע המזרחי של איצטדיון רמת גן ולא נעקף ונדחף על ידי הערסים בתור, גם כן תור, במשפך הכניסה לאיצטדיון. לא מאמין, לא מפחד וכבר עדיף אל אל ישראל. מתסכל, כוס אמו – ערס."

אין לי בעיה עם תוכן הדברים האלה. זכותו של הכותב לחשוב שהתרבות בישראל נחותה, שהאנשים נחותים, והנבחרת שמייצגת אותם נחותה. האמת שאני אפילו די מרחם עליו על זה שהוא נאלץ לחיות במקום שהוא כל כך סובל בו לצד אנשים שהוא כל כך סולד מהם.

ובכלל, מי שמעדיף שאת ההמנון של הנבחרת יכתוב אביב גפן וישיר אריק ברמן, תבוא עליו הברכה. על טעם וריח וכו'.

אני אישית מעדיף את המילים בשיר של איל גולן וגם נהנה כמו תמיד לשמוע את הביצוע הנפלא שלו.

גם אין לי בעיה להודות שאני ערס. אני עומד בתור ליציע המזרחי, שומע איל גולן ואת התוכנית של דידי הררי.

אני מעדיף להידחף קצת בכניסה ליציע (אם כי מזמן זה כבר לא קורה ואם הכותב היה טורח להגיע למגרשים בארץ, כמו שהוא מעיד בעצמו שהוא לא נוהג לעשות כבר שנים, הוא היה מגלה את זה בעצמו) עם ערסים כמוני שמבקשים ממני "אחי, תן לילד לעבור" ו- "נשמה, אל תדחוף", מאשר להיכנס בתור סטרילי למגרש באנגליה ששם מי שבטעות ישפשף לי את הציפורן יתנצל אלף פעמים אבל ישאיר אותי להירטב בגשם עד לשד עצמותי בקור של אפס מעלות ברחוב חשוך בסוף המשחק ולא יחשוב גם בחלום לעצור ולשאול "גבר, לאן ת'צריך?"

אבל יש לי בעיה עם כל אותם אלה שבמקום לשים את הקלפים על השולחן ולומר בפה מלא שהם נגעלים ממני וחושבים שהם הרבה יותר טובים, מנסים לספר לי סיפורים על זה שהם נאורים והומאניים ואני שונא אדם חשוך.

אותו כותב מדובר כינה לא מזמן את הקבוצה שאני אוהד ומייצגת את בירת ישראל בשם "בית"ר מערב ירושלים", ותרץ זאת בכך ש"ברגע שיהיה שם שחקן ערבי נקרא לה בשמה".

וואלה? באמת?! איזו נאורות! הרי מהיכן הגיעה בדיוק תרבות הערסים שאותו כותב כל כך נגעל ממנה? משוויץ?! ואם יהיה שחקן ערבי בבית"ר אז אותם מתעבי ערסים פתאום יתייחסו אלינו בכבוד? הרי בסך הכול זה יאמר שבבית"ר יהיה עוד ערס (שזה כידוע תמיד מבורך מבחינתי)- ההיגיון אומר שזה רק יגרום להם להבאיש את שמנו יותר (וזה יגרום, הם רק יתרצו את זה בטעמים אחרים).

אז שלא יתפלספו עלינו, הם שונאים את מי ששונה מהם בדיוק כמונו. ואגב, אובייקטיבית, השנאה שלהם הרבה פחות מובנת, שהרי אף ערס מעולם לא התפוצץ בלב אוטובוס מלא נשים וילדים בצפון תל-אביב.

פורסם בקטגוריה בבל, יהדות השרירים, ימק"א, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | עם התגים , | 17 תגובות

באנו ליהנות (ניר הופמן על חיפה-בית"ר)

לקראת הביקור של בית"ר מחר בקרית אליעזר גשם באלפסי גאה לארח את הכותב הנפלא ניר הופמן (הופ) מהבלוג "מצד שני" ובמקביל להתארח בבלוג שלו >>
____________

אני לא מאלה שאהבו כדורגל כבר בגיל חמש. במשפחה שלי לא היו אוהדי כדורגל, אבא שלי מעולם לא הביע התעניינות במשחק, ולמען האמת זה לא ממש חשוב במה הוא התעניין כי גדלתי עם אמא. האמת, בכלל לא ברור איך הגעתי לכדורגל ומי או מה גרם לי להתחיל לראות את המשחק. מה שכן ברור לי זה איזה משחק – ולמעשה איזה רגע – הכניס אותי לעניינים באופן סופי.

***

1989. מכבי חיפה – בית"ר ירושלים. גמר גביע. הדקה: עמוק בתוך זמן פציעות. התוצאה: 1:2 לבית"ר. הכל אבוד, אומר לעצמו בכאב ניר הקטן שעומד לבוש חולצה ירוקה בסלון מול הטלוויזיה, והגוש כבר מטפס במעלה גרונו. ולפתע, ממש כאילו היה דמות מ"הספורטאים הצעירים" שהפיחו בה חיים, עושה אחד עופר מזרחי את מעשה הגבורה הכדורגלני האולטימטיבי, זה שכולנו חולמים עליו מאז שאנחנו בועטים בכדור לראשונה. מבעד ללחלוחית שמשבשת את ראייתו, צופה ניר הקטן במזרחי מקבל את הכדור על קו מחצית המגרש ומתחיל לדהור לעבר שער בית"ר. הוא עובר שחקן אחד, שניים, שלושה, ארבעה וחמישה, וכשהוא נמצא כשלושים מטר מהשער, הוא מניף את רגלו ושולח פצצה לחיבורי שערו של בוני גינצבורג. 2:2. ניר הקטן, ויחד איתו עשרות אלפי צופים במגרש ומאות אלפים בבית, בוהה במסך בשתיקה המומה למשך עשירית השניה, מעכל את שהתרחש, ואז מניף ידיים וצורח בכל הכוח.

כשראיתי שנים אחר כך את השער ההיסטורי הזה, הבנתי שדמיוני קצת תעתע בי, הוא לא ממש עבר כל כך הרבה שחקנים, וזה גם לא היה משלושים מטר, ובכלל הפסדנו באותו משחק. אבל מי זוכר את כל אלה. ממילא בכדורגל הדמיון חשוב לא פחות ממה שקורה על המגרש. ואולי זה מה שהפך אותי באותו רגע לאוהד כדורגל: השילוב בין פנטזיה נאיבית של ילד לבין האפשרות הריאלית לגמרי שהפנטזיה הזו, של שער שמשנה את כל התמונה, בדקה ה-90 של המשחק הכי חשוב של העונה, תתממש. כך או כך, אפשר להגיד שבזמן הפציעות של גמר הגביע ב-1989, עופר מזרחי הניף את רגלו, בעט בי בעוצמה אדירה ונעץ אותי בין החיבורים של הכדורגל. ומאז אני תקוע שם, בין המשקוף לקורה, ולא יכול (או רוצה) לצאת.

אז כנראה שזו לא היתה הפעם הראשונה בה ראיתי כדורגל, אבל זה בהחלט היה הרגע המכונן. ומאז, כך נדמה לי, כל משחק נגד בית"ר ירושלים מחייה בי בזעיר אנפין את הרגע הזה. כי משחק נגד בית"ר זה לא עוד משחק נגד הפועל עכו, כזה שאתה רוצה לנצח אבל גם קצת רוצה לגמור-עם-זה-כבר. זו גם לא תחרות לחיים ולמוות נגד אחת התל אביביות השנואות, משחק שחייבים לנצח או לפחות לא להפסיד, כדי שלא להתבייש בעצמך אחר כך במשך שבוע לפחות. נגד בית"ר זו חגיגה של כדורגל. כל קבוצה אחרת באותו גמר גביע היתה סוגרת את החצי שלה במנעול כפול עם קוד סודי כבר מהדקה ה-73, מהרגע שעלתה ליתרון. אבל בית"ר היא קבוצה שמחויבת קודם כל למשחק, ורק אחר כך לניצחון. בית"ר באה לשחק כדורגל. כמו בשכונה, כמו פעם. כמו שכדורגל צריך להיות, כמו שהוא היה לפני כל התיאוריות והלפטופים. כמו מכבי חיפה.

***

אני מנסה לחשוב מה גרם לזה ששתי הערים קידשו את הכדורגל היפה. אולי זו הפריפריאליות היחסית של שתי הערים – לא חיפה ולא ירושלים הן פריפריות, שתיהן ערים מרכזיות וגדולות, אבל התקשורת התל אביבית הופכת אותן לכאלו. אז אולי חיפה וירושלים מנסות להכות את תל אביב בנשק של הדחויים, לא עוצמה אלא השראה, לא כוחניות אלא יצירתיות.

ואולי זה פשוט הנוף. קבוצה היא תבנית נוף העיר שלה, אמר פעם צ'רנוחבסקי, שזה כמו טשרניחובסקי אבל בכדורגלנית. וערים שהן הרים, ערים שמלאות בעליות קשות ומפרכות שהופכות ברגע אחד לצלילה נהדרת בירידה תלולה, חייבות קבוצות שמשחקות ככה, במין מניה-דיפרסיה משגעת.

וזה גם האתוס שלנו. או לפחות היה האתוס שלנו, לפני שהפכנו לקבוצה שמשיגה תארים בכל שנה. לפני שהנשיא התל אביבי שלנו הכניס קצת שפיות מישורית לשיגעון ההררי שלנו, שפיות שאיזנה את השכונתיות והכניסה בה מימד תחרותי (חשוב ומבורך, טפו טפו טפו, אין תלונות). אבל האופי הזה, העולה ויורד, תודעת ההר, לא הלך לאיבוד. והאופי הזה הוא מה שגורם לנו, גם כשאנחנו מנצחים, לא לוותר על השאיפה לשחק יפה, לגרום הנאה לקהל. וכשאנחנו לא משחקים ככה, האופי הזה הוא מה שגורם לאוהדים למחות ולצעוק ולהזכיר (לפעמים בהגזמה, אבל ככה זה בשכונה).

***

בית"ר היא קבוצה שמזכירה לנו מאיפה באנו – מאהבה למשחק, משחק שהוא קודם כל כיף גדול, ורק אחר כך תחרות. היי, זה כדורגל! לא עוד ספורט, לא איזו משיכת חבל שבה חשוב רק מי יהיה יותר חזק, מי יישאר לעמוד ומי ייפול. את זה אנחנו משאירים למפגשים עם התל אביביות.

לכן, המשחקים עם בית"ר תמיד היו כאלה שבהם נחגג הכדורגל, לא התיאוריה של הכדורגל. כאילו במנהרה בדרך למגרש, כל השחקנים הסכימו ביניהם שלא באים לסגור או לשמור אישית או "לשחק טקטי". באים לשחק כדורגל, וכדורגל זה אומר כמה שיותר שערים, ועדיף שיהיו כמה שיותר יפים. אם זה עופר מזרחי או סטפן שאלוי או אלון מזרחי (בירוק) או אלון מזרחי (בצהוב) או רררובן עטר בירוק או רררובן עטר בירוק (מצטער, אבל גם כשהוא היה בצהוב הוא היה ירוק) – מישהו ייתן שער במספרת, או לפחות יבקיע צמד.

המשחקים מול בית"ר הם כאלה שמחזירים אותנו לאן שהכל התחיל, למשחק בשכונה, משחק שיותר חשוב בו שהחברים שלך יראו שלמדת לעשות עקב, מאשר לסגור אלכסונית נכון כדי לא לחטוף. כי אם ככל שמתבגרים מבינים שאל העולם, מה לעשות, כנראה שלא באנו ליהנות – בכדורגל אנחנו באים ליהנות, זה ככה כשאתה ילד וזה ככה כשאתה מבוגר, או לפחות צריך להיות ככה.

במשחקים מול בית"ר אנחנו חוזרים להיות ילדים, ילדים שמדמיינים רגעים שלא קיימים, כאלה שכתובים בספרים כמו "הספורטאים הצעירים". רגעים אגדתיים, שלפעמים, לעתים נדירות ובלי כל התראה מראש, מתממשים. מול בית"ר אנחנו חוזרים להיות ילדים בני 11, שמבעד למסך הלחלוחי של העיניים רואים במטושטש אחד, עופר מזרחי, מקבל את הכדור על קו מחצית המגרש.

ניר הופמן

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | 16 תגובות

יפו זה כאן

null

אני מודה שגם אני התרגשתי לראות את דגל ליגת האלופות מתנופף במרכז המגרש ולשמוע את ההמנון המפורסם של המפעל מתנגן ברקע. אין מה לחשוד בי שפיתחת סימפטיה כזו או אחרת לפ.צ. יפו, פשוט חשתי גאווה על כך שלראשונה נערך משחק ליגת אלופות באצטדיון כדורגל ישראלי (ר"ג הוא אצטדיון כדורגל בולשביקי).

אוהדי הפועל טורחים להזכיר בכל הזדמנות שהם "מייצגים את הפועל ולא את ישראל". אבל נדמה שבניגוד למסעות אירופאים קודמים דווקא הפעם יש משהו מאוד ישראלי בקמפיין שלהם, משהו שהתחיל אולי מהרגע שבו הניח על ראשו איתי שכטר כיפה אחרי שכבש שער על אדמת אוסטריה, המשיך עם הדיבורים של שחקנים אדומים, שייתכן ולא נעמו לאוזניהם של רבים מאוהדיהם, על כך שהם שמחים שהביאו כבוד למדינה והגיע לשיאו באירוח משחק בליגת האלופות בערב שמחת-תורה בין המוסכים והמאפיות של יפו במגרש עם השם הכי ישראל שיש- באסה.

אלא שמרגע שהפכה הפועל ל(סוג של) הקבוצה של המדינה, היא מייד התחילה לשלם את המחיר ובמזומן. מי שהייתה רגילה להיות הדארלינג של התקשורת הפכה בעת האחרונה להיות שק החבטות שלו- ההנהלה המפורגנת הפכה ל"שכונה", הגאון הטקטי ששולט בכל פרט "איבד את העשתונות" ואפילו הניסיון השובבי של איתי שכטר לגנוב גול ביד הפך לעדות נוספות על הידרדרותה המוסרית של מדינת היהודים.

כאילו שבמועדון אדום אחר מעבר לים, קצת יותר גדול ומפורסם, לא מתקוטטים שני בעלי הבית בניהם כבר למעלה משנתיים כשברקע קולות השבר של האוהדים שרואים איך הקבוצה שלהם דוהרת אל תהומות הנשייה, כאילו שזה בושה להפסיד לקבוצה שגם ריאל מדריד הפסידה לה בבית רק לפני כמה חודשים וכאילו שמראדונה, מסי והנרי לא ניסו אף פעם להרחיב מעט את גבולות חוקי המשחק.

בדיון מרתק שהתקיים לפני כמה שבועות אצל רונן דורפן על הזהות הנוכחית של הפועל תל-אביב כתב מישהו פראפרזה שנונה על השורה המפורסמת של מאיר אריאל שמבטאת לעניות דעתי את הסלידה שמעוררת ההתישראליות הנוכחית של הפועל תל-אביב:

"בסוף כל סוציאליסט מדוכא עומד קפיטליסט ערס כמו גבי קצרה או אלי טביב עם סיגר".

עם הקונפליקט הזה או שתלמד הפועל לחיות בשלום או שתיתן לו להרוס אותה. כי יפו, תרצה או שלא, נמצאת כאן. ממש כאן.

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | עם התגים | 18 תגובות

Run בן-שמעון, Run

null

באחד משידורי המונדיאל נזף רן בן-שמעון בעמית(ו לשידור) הורסקי על כל שהוא מגזים בהסתלבטויות שלו על הכדורגלן הישראלי. אהבתי מאוד את ההערה הזו של בן-שמעון (שאגב, נהניתי מאוד לשמוע מפרשן במהלך המונדיאל- ללא חשיבות עצמית מופרזת, עם הומור אינטליגנטי, ועם הערות מאירות עיניים בשפה שלא צריך לסיים שלושה תארים באוניברסיטה בשביל להבין אותה) משום שהעידה לא רק על בן-שמעון עצמו ועל ההערכה העצמית הבריאה שלו (שהתבטאה כאמור גם בשידור) מתוקף הכבוד שהוא דורש למקצוע בו הוא עוסק, אלא גם על הכבוד הראוי שהוא רוכש לחניכים שלו.

והם החזירו לו אתמול (ובעצם מתחילת העונה) על המגרש.

היה תענוג לראות את אלרואי כהן, שחקן שעד לפני שבוע לא שמעתי עליו, פורח על המגרש. ברור שבלי גב כמו זה שרן בן-שמעון יודע לתת לשחקנים שלו לא היינו זוכים להנות מהיכולת שהילד הזה מפגין בשבועות האחרונים.

אחת (מיני כל-כך רבות) הטעויות שעשתה מכבי תל-אביב בעשור הקודם הייתה הפיטורים החפוזים של רן בן-שמעון. אני משוכנע שאם היה זוכה מהמערכת בקרית-שלום לאותה לויאליות שהוא מפגין כלפי המערכות האחרות שעבד (והצליח) בהן היה מרפא את מכבי מרבים מחולאיה וגם לוקח איזה תואר או שניים.

יש אבל בכל זאת דבר אחד שקצת צורם בהצלחה הנעימה מאוד כשלעצמה של קרית-שמונה עד כה העונה- העובדה שהקהל לא שותף לה. היה קצת מביך לראות את שחקני הקריה רצים בסיום לחגוג עם האוהדים ונתקלים באיזה עשרה חבר'ה שסביר שהיו בעצמם מקורבים או בני משפחה של השחקנים.

יצא לי להיות לפני כשנתיים במשחק חוץ של בית"ר במגרש המטופח בקרית-שמונה. למרות שבמובן מסוים זה חימם את ליבי, במובנים אחרים זה ציער אותי לראות שרב האוהדים ביציע האוהדים המקומיים היו גם הם אוהדי בית"ר.

קצת קשה לי להבין מדוע לא מצליחות הקבוצות מהפריפריה לעורר גאווה מקומית ולמשוך קהל. אני די משוכנע שהסיבה לכך איננה שבפריפריה לא אוהבים כדורגל, אם כבר ההיפך הוא הנכון- בטדי, בלומפילד או קרית-אליעזר תמצאו לא מעט אוהדים שעושים כל שבוע דרך ארוכה ממקומות מרוחקים בארץ.

ייתכן אולי שעבורם לאהוד את בית"ר, מכבי חיפה, או אחת הקבוצות מתל-אביב זה כמו עבור החבר'ה מתל-אביב לאהוד את ברצלונה, ריאל, או מנצ'סטר- הצורך להרגיש שייך למשהו גדול ומוצלח יותר.

תרדו מאלישע

אלישע לוי הוא אחד המאמנים המצליחים בליגה בחמש-עשרה השנים האחרונות, הקדנציה שלו במכבי חיפה כוללת, עד כה, אליפות וגמר גביע בעונה הראשונה, אליפות (שקוזזה) וההעפלה לליגת האלופות בעונה השנייה, ו- 10 מתוך 12 נקודות בפתיחת העונה השלישית- אז למה לעזאזל הוא כל הזמן "במבחן"? ולמה הוא צריך להגיע לטלוויזיה ולהצטדק על העבודה שהוא עושה?

ובכל זאת, כל זה היה שווה (גם אם לא מגיע לאלישע) רק בשביל לשמוע שוב את האיש המיוחד הזה מסבר בצורה רהוטה ואינטליגנטית, מבלי להתלהם, מבלי להאשים את כל העולם ולצעוק "אכלו לי, שתו לי", את דרכו המקצועית ותפיסת עולמו.

פעם הייתה כאן מילה לאנשים כאלה- 'אישיות'.

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | 11 תגובות