הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות
מי הבטיח? על סמך מה? הדבר היחיד שאפשר היה להבטיח לילדים של חורף שנת שבעים ושלוש היה שנעשה הכול בשביל השלום, שנחזיר יד מושטת בנדיבות למי שיושיט לנו יד לשלום, וכך עשינו עם הנשיא סאדאת והמלך חוסיין. אבל מה לעשות שבשביל שלום, כמו בשביל טנגו, צריך שניים? ומה לעשות שחלק מהאויבים שלנו עדיין לא השלימו עם הקיום שלנו כאן?
השיר (הנפלא כשלעצמו) של שמואל הספרי מבטא היטב את רגשות האשמה שלנו על זה שהארץ עדיין לא שקטה ארבעים שנה (או יום). אבל אולי הגיע המקום והזמן להפסיק לייסר את מצפוננו? אין עם שוחר שלום יותר מעמנו, אבל יותר משאנו שוחרי שלום אנו חפצי חיים, והשאיפה שלנו לשלום לא צריכה להפריע לנו להמשיך ולהאמין בצדקת דרכנו ובזכותנו להילחם עליה.
לילדים של חורף שנת שבעים ושלוש יש כבר ילדים משלהם. הדבר היחיד שאפשר וצריך להבטיח לנכדים של חורף שבעים ושלוש זה שנמשיך לחזק ולתחזק את 'קיר הברזל' עד אשר אויבנו לא ימצאו בו ולו הקטן שבסדקים והמוצא היחידי שיוותר עבורם הוא ההכרה בזכותנו לחיות כאן, לצדם.
***
אבא, אני רוצה לעמוד מולך
ולהאמין שאתה אבא טוב
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב
מאות אלפים פקדו אמש (ערב יוהכ"פ) את הכותל לאמירת סליחות ברב עם והדרת מלך. המחזה היה מרהיב- עמך ישראל על כל גווניו וצבעיו במלוא הדרו. אני מקפיד לפקוד את הכותל בערב יוהכ"פ מדי שנה אבל נוכחות כמו זו שהייתה אתמול לא זכורה גם לי. אין ספק שהתעוררות רוחנית גדולה וצמא אל היהדות מורגש בעם. נדמה כי ככל שחיינו התרבותיים הופכים ריקים וריקניים ויותר בהשפעת תרבות העטיפה המערבית מתעוררת בקרבנו התשוקה להתחבר בחזרה למקורות.
התהליכים הפוסט-מודרניים שמפרקים את מסגרות הזהות המוכרות (משפחה, לאום, דת) מקבלים קונטרה בדמות חיפוש אינטנסיבי אחרי משמעות. אשרינו שזכינו ודתנו היא אחת מספקיות המשמעות והזהות העשירות והמופלאות שעולם הרוח יכול להציע.
סיבה נוספת לרנסנס החדש של הדת היהודית אני מוצא בהפקעתה מהמונופול של הממסד הדתי. נדמה כי היום כבר לא צריך להיות 'דתי' בשביל להיות דתי. כמות הזרמים ביהדות כבר מזמן הפכה לנהר גועש ונדמה כי לכל אחד יש את ההגדרה שלו למונח 'דתי'. ומכיוון שכל ההגדרות יונקות מאותו המעיין הן אינן סותרות אחת את השנייה אלא דווקא מפרות ומעשירות.
בתהליך מרתק מצטרפת בשעה טובה גם הדת היהודית למפעל הציוני ויוצאת מהגלות. אחרי אלפיים שנה בהם נהפכה לדת חונקת, סוגרת ומסתגרת בתוך אלפי גזירות, תקנות ותתי-סעיפים בשולחן ערוך חוזרת היהדות להיות מה שהייתה במקורה- הדת היחידה שבה הקשר בין האדם לאלוהיו הוא קשר בלתי אמצעי של רגש וחיבה כמו זה שבין אב לבניו כפי שמבטא אביתר בנאי יפה כל-כך כהרגלו בשיר שמצוטט בפתיח הפסקה.
בצפיפות הגדולה שהייתה הלילה ברחבת הכותל בלתי אפשרי היה ליצור את ההפרדה המקובלת בין גברים ונשים וכך ראיתי במו עיני, בכותל, בערב יום-הכיפורים, זוגות אוהבים עומדים מחובקים וקוראים סליחות בכוונה גדולה. ולפתע זה היה נראה לי כל כך טבעי ונכון. כי היהדות הייתה, ולעולם תהיה, עבודה של הלב.
***
לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי
לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי
לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי וּמִמָּךְ הִיא תְּכוּנָתִי
לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי
לְךָ עֵינַי וְרַעְיוֹנַי וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי
לְךָ רוּחִי לְךָ כֹחִי וּמִבְטַחִי וְתִקְוָתִי
בערב ראש-השנה עסקנו בפיוט שפותח את תפילת החג ומכתיב את הטון שלה- 'אחות קטנה'. הערב נפתח את תפילת היום הקדוש בפיוט 'לך-אלי' שכתב רבי אברהם אבן-עזרא במאה ה- 12 (אעפ"י שיש כאלה המייחסים אותו לרבי יהודה הלוי).
אני ממליץ להגיע השנה מעט מוקדם לתפילת כל-נדרי ולא רק בשביל לתפוס מקום בבית הכנסת. נדמה לי שאין פיוט שמכניס טוב יותר לאווירת חשבון הנפש של יום הכיפורים מאשר לך-אלי.
בעולם שבו אנו חיים, זה שמקדש את האינדיבידואליות, 364 ימים בשנה שולטת בנו התחושה של "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". והנה, יום אחד ללא מים ואוכל הופך גם את הגדולים והחזקים שבננו לרכים וחלשים ומספק לנו פרספקטיבה דרושה על הווייתנו הרעועה והזמנית.
'לך-אלי' מבטא היטב את התחושה הזו: לרגע אחד אתה עוצר ונזכר עד כמה חלק גדול, גדול מדי, ממה שמעסיק אותנו בכזו אינטנסיביות, שלא לומר אובססיביות, הוא טפל וחסר משמעות. תוך קריאת 'לך-אלי', אני אישית לפחות, מרגיש כמו ילד קטן שאביו קורץ ואומר לו "תמשיך לשחק בני, אבל דע לך שזה רק משחק".
תשוקתי, חשקי ואהבתי.
נהנתי – תודה.
גם אני אינני "מאמין בסגנון לייבוביץ'", וגם אצלי החיבור הריגשי והאמונה שבלב מהווים מסד מרכזי באופן בו היהדות תופסת חלק ממני וחיי.
אחרי שנה בנכר אני מרגיש שהפערים האדירים שפעם התקיימו בין האופן בו אנו מבטאים את יהדותינו פה בישראל לבין האופן שבו עושים זאת אחינו בצפון אמריקה כבר לא כל כך גדולים. פעם הייתי מלא קנאה על היכולת של ליהודי בארה"ב להגדיר לעצמו את יהדותו ולמצוא ללא בעיות קבוצת עמיתים לדרך. כיהודים בישראל אנחנו הולכים ומתחברים מחדש ליהדות, ובדרכים מגוונות ויפות.
הצורך להגדיר את עצמך (כדתי או חילוני) כבר לא כל כך חזק כפי שהיה בעבר, יותר ויותר אנשים בוחרים במודע למצוא לעצמם את "השביל האישי" שלהם ביהדות, בלי שהדבר גורם הרמת גבות או הסתייגויות כפי שהיה בעבר ו"זוגות מעורבים" (דתי – חילונית ולהיפך) הם חלק בלתי נפרד מסביבתי החברתית. מניינים שוויונים, נשים העלות לתורה ומניינים קטנים אשר מקבלים פני אורחים בברכה וחיוך אינם כבר נדירים במקומותינו ואני מברך על כך כל יום.
גמר חתימה טובה!
מרגש.
גמר חתימה טובה.
די מעצבנים הילדים האלה של חורף 73. ההורים שלהם נטחנו בתעלה ובעמק הבכא, הקימו את שלום עכשיו, ובאמת כל מה שיכלו להביא שלום והבכיינים האלה עומדים ואומרים "אבל הבטחתם". ממה שקראתי בעיתון גם להספרי נמאס ועכשיו הוא עסוק בלהגדיר מחדש את השמאל הציוני.
כמו קאטו הזקן אשוב ואומר –
קיר אמור להגן מפני אויבים מחוץ. אם קיר הברזל שלך כולא בתוכו 4 מיליון פלסטינים, אין הוא מגן על דבר. לתחזק אותו זה לדפוק את הראש בקיר.
גמר חתימה טובה.
גיל,
אני בהחלט מתחבר לרוח דבריך אבל חושב בכל זאת שיש הבדל בין מה שקורה כרגע בארץ לבין מה שקורה בארה"ב. דעתי אינה נוחה עם הזרמים הרפורמים והקונסרבטיביים משום שלדעתי הם מנסים להמציא את היהדות מחדש. התהליך שקורה כרגע בארץ הוא שאנשים מתחברים לחלקים מסוימים ביהדות שיותר קרובים לליבם מתוך ידיעה שהם אינם רוצים/מסוגלים לקיים את כולה. הרפורמים מנסים ללכת בלי ולהרגיש עם, עוברים על מצוות דאורייתא ומשכנעים את עצמם שזה מקובל הלכתית. אין מקום לחילול שבת אם מקיימים את התורה כפשוטה (למרות שאני בעוונותיי חוטא בזה אבל לפחות לא מרמה את עצמי ומודה שזה חטא) וגם תפילה מעורבת היא משהו שוודאי מנוגד להלכה. מה שהיה בכותל במוצ"ש כוחו יפה בחד פעמיותו בסיטואציה המאוד ייחודית ומיוחדת שהייתה שם. אבל בתפילות שבתות וחגים מן המניין, אני לפחות יודע, שאם אשב ליד בנות המן היפה לא ממש אוכל להתרכז בתפילה, יש מספיק מקום וזמן לכך בשאר הזמן.
באבא,
צודק במאה אחוז- אנחנו כאן והם שם ובנינו קיר ברזל עד שהם יחליטו שברצונם לחיות לצידנו בשכנות טובה. הטעות של הילדים של חורף 73' היא שהם האמינו שנוכל לחיות בצדם בשכנות טובה גם בלי קיר הברזל אם רק נושיט להם יד, לצערי (באמת) הם התבדו.
הספרי (יחד עם אלדד יניב) כתב דברי טעם חשובים שנתייחס אליהם כאן בהרחבה בקרוב.
איציק, נושא הזרמים ביהדות ראוי לשיחה/דיון ארוך. גם אני לא מחסידי הרפורמיזים או הקונסרבטיזם (שדרך אגב הולך ומצטמק), אך במקביל, אני גם מכיר בעובדה שלא כל העולם הוא ישראל – מקום בו יהדותך מוגדרת מעצם המצאותך בו (גם אפיקורס גמור לא יכול להתחמק מיום הכיפורים והשבת כאשר הוא נמצא בישראל). אני גם מודע לכך שללא הרפורמים הקהילה היהודית בצפון אמריקה הייתה מצטמקת ביותר מחמישים אחוז. מבין האפשרויות בהן יהודי אשר מתנתק מיהודתו לבין יהודי אשר הולך להתפלל בית כנסת רפומי – אני מעדיף את האחרונה. הויכוח אשר יש לי עם היהדות ה"מתקדמת" היא הנסיון שלהם לכפות את תפיסתם על הכלל בכל הקשור לנישואין וגיור (כלומר "כיצד מגדירים את המשפחה/העם היהודי"). מה שנעשה בבית הכנסת – שכל אחד יבחר את הדרך שלו.
נשים, גברים ותפילה: מניין שוויוני איננו בהכרח מניין מעורב. יש הרבה וורסיות לסוגיה, החל מחלקיות, כמו במניין בו אני מתפלל כאשר ההפרדה קיימת אך היא "ימין – שמאל" ולא "קדימה – אחורה" (תנסה אתה פעם לשמוע את החזן/ש"צ מעזרת נשים אחורית… בשום מקום בהלכה לא נאמר שההפרדה צריכה להיות לא שוויונית ובנוסף, זה ממש יפה לשמוע גם קולות נשיים מתפללים/מצטרפים לשירה) ונשים אומרות דבר תורה (גם זה הלכתי לחלוטין, אלא אם כן אתה לוקח את "קול באשה" לקיצוניות מטורפת), דרך מניינים שוויוניים לחלוטין אך נפרדים – קיימת הפרדה אך נשים הם ש"צ ועולות לתורה (דרך אגב, אשמח אם תסביר לי במה זכויותיך או זכויותי, שני מחללי שבת שכמותנו, עולות על זכותן של נשים המנהלות אורך חיים אמוני בהרבה משלנו והאם אין זכותן עומדת להן לעבור לפני הארון), ועד למניינים מעורבים בהם אין הפרדה. אישית הייתי שמח לו יכולתי להתפלל ליד אשתי ושתי בנותי.
עד כאן על קצה המזלג.
אנונימי (גיל?),
אני מקבל את דבריך בשתי הנקודות.
רק לגבי עניין הנשים והגברים- כשמדובר בבעל שיושב עם אשתו ובנותיו באמת שהבעייה שדיברתי עליה לא רלוונטית. כשמדובר ברווק כמוני שיישב ליד רווקות "נאוות" אחרות אני קצת חושש שביהכנ"ס יהפוך לסוג של פיק-אפ באר (שזה בסדר גמור וגם קורה כיום, אבל אחרי התפילה בחוץ).
אכן אני…