גשם באלפסי

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה וודאי שם לב שאני משתדל להימנע מלכתוב על עיתונאים אחרים, לא שאני רואה עצמי חלק מהברנז'ה, ואולי בגלל שאני לא רואה עצמי ככזה, יש לדעתי משהו לא אתי בלכתוב ביקורת על אנשים שעוסקים במקצוע דומה לשלך (גם אם כתיבת ספורט היא עדיין עיסוק משני עבורי ויותר סוג של תחביב)- גם אם מאוד תנסה ותרצה לא תוכל להיות אובייקטיבי ותמיד יחשדו בך, בצדק או שלא, שערבבת בכך שיקולים אישיים.

ובכל זאת, הפעם אחרוג ממנהגי מהסיבה הפשוטה שמופע האימים של רון קופמן אתמול ב"יציע העיתונות" חרג הרבה מעבר לעיתונות גרועה גרידא.

למי שפספס הנה מבחר "פנינים":

"שש מיליארד לא טועים, לא סתם שונאים אותנו".

"אתה רואה את היהודים.. כמה אנחנו כולירות, טינופת. נותנים לך לימון אומרים לך זה אתרוג. כולירות. נבלות."

על דברי הבלע האלה שנראים כאילו לקוחים הישר מהפרוטוקולים של זקני ציון אי אפשר לעבור לסדר היום. נכון ש"יציע העיתונות" היא תוכנית שנושקת לוולגאריות ומכאן הפופולאריות הגדולה שלה ובמובן מסוים גם קסמה. אודה ולא אבוש שאני צופה קבוע ופעמים רבות משתעשע כמו כולם מההתנהלות הבידורית של המגישים. אבל לכל דבר יש טעם טוב ורון קופמן חצה אתמול את גבול הטעם הטוב ברגל גסה.

דבריו של רון קופמן הם גזענות טהורה מהסוג המבחיל ביותר. אם למשל היה אומר במקום ש"ערבים הם גזע נחות וצמא דם", או ש"כושים הם קופים שירדו מהעצים" כל הארץ הייתה מזדעזעת, ובצדק גמור. אם כך מן הראוי שמי מקברניטי ערוץ הספורט יעמיד את קופמן במקום. כי גם אוטו-גזענות היא גזענות לא פחות גרועה מגזענות נגד עמים אחרים. בדיוק כמו שאלימות בתוך המשפחה היא אלימות הגרועה בדיוק כמו אלימות נגד אנשים זרים. זה שקופמן יהודי לא נותן לא את הזכות לדבר בצורה מעוררת שאט נפש שכזו נגד יהודים ככלל.

אנחנו, בין השאר עבדכם הנאמן, מנסים להילחם בתופעות של גזענות בספורט הישראלי ובמיוחד ביציע הקבוצה אותה אני אוהד. איזה פרצוף יש לי לבוא אל מול אותם אוהדים ולטעון נגד הכללות גסות ומכוערות כנגד עם שלם כשעיתונאי בכיר ומעורך כמו רון קופמן מדבר בצורה שכזו? מדוע דבריו לגיטימיים, יוכלו לטעון כנגדי במידה רבה של צדק, ואילו שירי השטנה נגד ערבים הם עבירה על החוק? הוא (קופמן) שונא יהודים ואנחנו שונאים ערבים, יוכלו לטעון, ואם לדבריו יש מקום במסגרת חופש הביטוי אז, לכאורה, גם לאותם קריאות ביציע.

אז זהו, שלא. גזענות היא תופעה חמורה שצריך להילחם בה ואין שונה גזענות נגד עם אחר מגזענות נגד העם שלך. מי שמטיף, כמו קופמן, ללמוד כל דבר מהעולם "הנאור" כדי לו שידע שדברים מהסוג שאמר על יהודים מעולם לא יאמרו על אמריקאים בשום פאנל של אי.אס.פי.אן או על בריטיים בפאנל של סקיי-ספורטס.

יש דרך לבקר, גם את עצמך, ותפקידה של עיתונות הוא אכן לבקר. אבל אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו- המופע של רון קופמן לא היה קשור לשום ביקורת, הוא היה גזענות גרידא מהסוג שאין לו מקום אפילו בתוכנית שאת הנאמר בה יש לקחת בפרספקטיבה מאוד מסוימת כמו "יציע העיתונות".
__________________

ואם כבר חרגתי ממנהגי ועסקתי בקולגות אז זה המקום להגיד גם מילה טובה- אני מניח שקהל היעד של הבלוג הזה כבר מכיר את הפרויקט החדש שעלה לרשת בשבועות האחרנים"דה-באזר"- אתר המכיל בלוגים וכתבות מגזין על ספורט ובו כותבים כמה מהאנשים שהכי מרתק לקרוא אותם כותבים על ספורט בעברית (גילוי נאות: לאחרונה הצטרפתי לצוות הכותבים באתר ועם או בלי קשר אינני כולל עצמי במשפט האחרון).

אתם מוזמנים בחום לבקר באתר הזה שמציע זווית קצת אחרת ותמיד מרתקת על ספורט. משהו שמאוד היה חסר לנו, חובבי הספורט ששפת אמם עברית, במיוחד מאז שנסגר המגזין "שם המשחק".

אחד הפרויקטים היפים באתר הוא פרויקט האצטדיונים של יואב ויכלספיש שסוקר את האצטדיונים המיתולוגיים בארץ ונותן להם את הכבוד הראוי. מגרשי הכדורגל בארץ, הפעם בצדק מוחלט, הם בדרך כלל מושא ללעג ולבוז אבל דווקא הפרויקט הזה מאיר אותם מזווית ושנה ורומנטית ומחזיר אותנו לימים שבהם הכול היה פה קצת יותר תמים.

ומה יותר מתאים מלהתחיל בשני המגרשים הירושלמים המיתולוגיים- ימק"א ו- קטמון.

זה גם המקום לבקש ממי ממכם שיש לו או מכיר מישהו שברשותו תמונת מאותם מגרשים לשלוח אותם אלי ואני מבטיח להעביר אותם לצוות דה-באזר על מנת שיפורסמו במסגרת הפרויקט.

באופן פרדוקסאלי הייתה לי הרבה יותר סימפטיה לשמעון גרשון כשהיה שחקן הפועל ת"א מאשר בתקופה ששיחק בבית"ר. תמיד הערכתי את העובדה ששמעון גרשון היה משהו שונה ומרענן בנוף הכדורגל שלנו- רגיש, אינטליגנט, רהוט, ומקצוען ברמה הגבוה ביותר. כשהיה בשורות האדומים התייחסתי אליו כמו שמתייחסים ליריב מר ממנו חוששים אבל גם מאוד מכבדים, קצת כמו במקרה של עודד הקטש השחקן במכבי ת"א או של אלכס פרגוסון. כשעבר לבית"ר חשדתי בו שעשה זאת ממניעים של כסף וראיתי בו את המייצג המובהק של החבורה אותה כיננו "שכירי חרב" שנחתו כאן הודות למזומנים של ארקדי גאידמק.

גם אם שיחק אצלנו ארבע עונות מעולם לא חשתי ששמעון גרשון הוא שחקן בית"ר ותמיד היה מוזר עבורי לראות אותו בצהוב שחור. אני עדיין חושב שהמעבר של שמעון גרשון מהפועל לבית"ר היה טעות מבחינת כל המעורבים- הפועל, בית"ר ובמיוחד גרשון עצמו, אבל ייאמר לזכותו שבמשך כל התקופה אצלנו היה לויאלי למועדון בצורה יוצאת מן הכלל והפגין מחויבות ראויה להערכה על המגרש. במיוחד אני זוכר לו שתמיד, גם לאחר הפסדים קשים, לא ירד מן המגרש לפני שהגיע להודות לנו על העידוד מן היציע המזרחי בניגוד, למשל, לשחקנים אחרים, כולל כאלה שגדלו במועדון, שנוהגים במצבים כאלה להיבלע אל תוך מנהרת השחקנים מיד עם שריקת הסיום.

בניגוד לדמעות שהזיל באותה מסיבת עיתונאים בה הודיע על עזיבת הפועל והמעבר לבית"ר, דמעות בהן ראיתי ניסיון להסוות את העובדה שבסופו של דבר מה שעמד מאחורי המהלך הלא טבעי זה היה תמורה חומרית, הדמעות שהזיל אתמול במסיבת העיתונאים בה הודיע על פרישה מכדורגל נגעו לליבי. קשה היה ללב להישאר חתום לנוכח הבעת הרגשות האותנטית של האיש שעם רקע וכישרון כמו שלו יכל להצליח בהרבה תחומים ועדיין כואב מאוד את העובדה שיותר לא יוכל לרוץ על כר הדשא ולבעוט בכדור.

כל מה שנותר הוא לאחל לו המון בריאות ולהביע תקווה שנראה אותו משתלב בתפקיד כזה או אחר בבית"ר, אולי אפילו לצדו של איציק קורנפיין. בהרבה מובנים יש דמיון רב בין השניים- כמו קורנפיין, שמעון גרשון הוא אישיות בדיוק מהסוג שבית"ר ירושלים צריכה להראות כפנים החדשות שלה ואני משוכנע שתוכל להיות לו תרומה לא מבוטלת למערכת שלנו. בהנחה שבהפועל הוא "שרוף", ההפסד שלהם יכול בהחלט להיות הרווח שלנו.
_________________

ערב יום הכיפורים וזה הזמן לעשות חשבון נפש ולבקש סליחה. למרות שאני מאמין גדול ברעיון התשובה אודה שיש לי בעיה מסוימת עם עניין בקשת הסליחה. הרבה פעמים, ורק על עצמי לספר ידעתי, בקשת סליחה איננה אלא מס שפתיים. הסליחה האמיתית והטובה ביותר היא פשוט לתקן ולא לחזור על העוול שהצריך מראש את אותה בקשת סליחה.

ואף על פי כן יש ערך בהבעת חרטה כנה גם אם לא עומדת מאחוריה הבטחה לשינוי דרך בה ניתן בהכרח לעמוד. כזה הוא המקרה הנוכחי בו אני מבקש להתנצל בפני כל מי שבמהלך השנה החולפת נפגע ממני מעל במה זו בדרך כזו או אחרת בעקבות דברים שכתבתי. האופי הטעון מאוד רגשית של הנושאים בהם אנו עוסקים והאופי הרגשני והאימפולסיבי לעתים שלי לא מאפשר לי להבטיח שמקרים כאלה לא ישנו בעתיד אבל אני עדיין מוצא מקום בערב יום הכיפורים, לפני שאני ניגש לבקש מחילה מבורא עולם, להכפיף קומה ולבקש אחת גם ממכם.

גמר חתימה טובה.