קטגוריות
אנפילד כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

אנשים של פעם

בשבוע האחרון עסקה הממלכה במנג'ר נבחרת אנגליה לשעבר, סר בובי רובסון, שהלך לעולמו לפני שבוע בדיוק בגיל 76 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. במהלך השבוע שדרו ערוצי הטלוויזיה תוכניות רבות שהוקדשו לחייו ופועלו של האיש.

סיר בובי היה אחד המנג'רים האנגלים המצליחים בדורינו, הוא היה מהבודדים שהצליחו גם מחוץ לגבולות הממלכה וקצר תארים בהולנד (איינדהויבן), ספרד (ברצלונה) ופורטוגל (פורטו). את תחילת דרכו כמאמן עשה באיפסוויץ' טאון שם בילה שלוש-עשרה שנה בהן הפך את המועדון הקטן ממזרח-אנגליה לשם דבר ביבשת. תחת הדרכתו זכתה איפסוויץ' בגביע ב- 1978 ובגביע אופ"א ב- 1981. בעונות 1980/81 ו- 1981/2 סיימה איפסוויץ' תחת רובסון כסגנית, מרחק פסע מתואר האליפות.

בעקבות ההצלחה באיפסוויץ' קיבל רובסון את משרת מאמן נבחרת אנגליה. שמונה שנים החזיק בתפקיד, במהלכן הוביל את הנבחרת לרבע הגמר המונדיאל במקסיקו 86' וחצי הגמר באיטליה 90'- ההישג הטוב של נבחרת אנגליה במונדיאלים מלבד הכייה בטורני הביתי ב- 1966.

על אף ההישגים המקצועיים המרשימים שרשם סר בובי בקריירה הארוכה שלו, מה שבלט בשעות הארוכות של השידורים המיוחדים היתה ההתייחסות לאיש עצמו. שחקנים, מאמנים ויו"ר שעבדו עם סר בובי, תחתיו או איתו, דיברו ברגש על כישוריו האנושיים, תבונתו, החום, הפשטות והיכולת לגעת בכל איש שבא איתו במגע.

אחד מאלו ששיחקו תחת שרביטו באיפסוויץ' סיפר: "בובי גרם לך להאמין, לא משנה כמנה גרוע היית, שאתה השחקן הכי טוב בעולם". פול גאסקוין, שסר בובי היה המאמן היחיד שהצליח איכשהו להיכנס לו לתוך הראש ולהבין ללבו ובזכות זה להוציא ממנו את המיטב כשחקן, ספד לו באופן מרגש: "הדמעות שהזלתי באותו חצי גמר נגד גרמניה באיטליה 90' הן טיפה בים לעומת הדמעות שזולגות מעיני מהרגע בו שמעתי על לכתו של סר בובי".

עבורי הצפייה בשידורים האלה היתה חוויה מיוחדת. ריגש אותי לגלות איך בסופו של דבר גם בעולם ההישגי, התחרותי והציני בו אנו חיים, אדם נזכר בזכות התכונות האישיותיות שלו ולאו דווקא בזכות הישגיו המקצועיים. שמחתי לגלות שעדיין עבורינו, בני האדם, התכונות החשובות באמת, אלה שבזכותם אנחנו מעריכים את הזולת, הינם חום אנושי וטוב לב. זה היה שיעור במה באמת חשוב בחיים ומה המורשת שאדם משאיר מאחוריו.

באותו עניין ממש זה המקום להזכיר שהשנה מציינים בליברפול חמישים שנה להגעתו של ביל שאנקלי האגדי למועדון. כמו סר בובי, גם שאנקס היה מנג'ר שרשם הישגים מקצועיים יוצאי דופן אולם זכרונו סובב בעיקר סביב אישיותו המיוחדת.

מעבר לכל שאנקס היה איש של העם. הוא בא מלמטה ותמיד נשאר מחובר לשורשים שלו. הוא הבין את המשמעות שיש לקבוצת כדורגל עבור העיר והקהילה אותה היא מייצגת וחש מחויבות יוצאת דופן כלפיה. אחד המשפטים הכי אהובים עלי של שאנקס הוא:

"Since I come here to Liverpool and to Anfield I have drummed it into our players time and again, they are PRIVILEGED to play for you!"

שחקנים ששיחקו עבור שאנקס בליברפול האגדית של שנות השישים והשבעים מפליגים בסיפורים לאו דווקא על שיטות אימון יחודיות או טקטיקות פורצות דרך אלא על בעיקר על כישוריו הבין האישיים. הפיסכולגיה המדהימה שלו, היכולת יוצאת הדופן לקרוא כל אדם ולהציא ממנו את המיטב דרך הראש ולאו דווקא דרך הרגליים. כמו גם היכולת להיכנס לראש של היריבים, לערער את בטחונם ולהוציא אותם משלוותם. חוכמת הרחוב במובן הכי פשוט ויפה של המונח.

שאנקס וסר בובי היו שייכים לעולם שהולך ונעלם. עולם שבו הכדורגל היה משחק פשוט שנוהל על-ידי אנשים פשוטים מתוך העם ועבור העם. עולם שבו הניצחון על המגרש הושג בעזרת מחויבות תשוקה אדירה וכח רצון, לא באמצעות קישורי יהלום וקשרים 50/50.

כמה שאנשים כאלה חסרים לנו היום בכדורגל. ובכלל.

4 תגובות על “אנשים של פעם”

איציק – יש לך הסבר פסיכולוגי איך זה שתמיד "נזכרים" להעריך את האנשים הטובים האלה רק אחרי מותם? למה לא יודעים לחלק 10% מהסופרלטיבים כשהם עוד בחיים, יכולים ליהנות מהמחמאות הרבות?

האמת שאגדות כמו סר בובי ושאנקס זכו להערכה ואהבה עצומה גם בחייהם. אבל יש לך נקודה טובה שבי, אני חושב שיש לזה שני סיבות עקריות:
א. קנאה.
ב. טבע האדם הוא להעריך משהו טוב באמת רק כשכבר הוא איננו.

אני חושב שהסיבות שאנשים זוכים לכבוד בדיעבד אכן פורטו כאן, אבל יש עוד אחת: פרספקטיבה היסטורית. הרי אפילו הנושא כאן נקרא "של פעם" למרות שגם היום יש אנשים כאלה. קשה למצוא אותם בין כל המהנדסים, מחרחרי אגו וכו', אבל הם כאן. אולם צריך זווית מסוימת כדי להבין עד כמה גדול משהו. אם נעמוד מתחת לעץ לא נראה את גודלו, אלא רק אם נתרחק קצת נוכל. כך גם עם אנשים, שהמרחק הוא בעצם לא במקום אלא בזמן.

זה הזכיר לי כשחלפתי אתמול על פני מדפי חנות הספרים, והגעתי למדף הקלאסיקות. היה כתוב שהקלאסיקות הן "מאה 19 ומטה". זה לא אומר שאין כיום סופרים גדולים ברמה עולמית (המלצה שלי: ז'וזה סרמאגו), אלא שכדי שהם יגיעו למדף הקלאסיקות יצטרך לעבור מעט זמן.

אני חושב שזו הסיבה מדוע תמיד יש הרגשה כאילו "כבר לא קיימים כאלה אנשים", שזה נכון לא רק לאנשים אלא להרבה תחומים נוספים. מכיוון שגדולה כזאת תלויה בזמן, תמיד נראה שזה בעצם חסר בהווה. למרות שהם גם עכשיו מסתובבים בינינו.

אריגיא,
תגובה ממש, אבל ממש, יפה. המשל לגבי העץ פשוט מבריק.
אני מסכים עם הניתוח שלך, אני חושב שזה קשור גם לנטייה שלנו כבני-אדם להיות נוסטלגיים- לצבוע את מה שקשור בעבר בוורוד ובהתאם לכך (למרות שזה לא חייב להיות) את ההווה בשחור.
ז'וזה סרמאגו הוא גם אחד הסופרים האהובים עלי. אני מחבב מאוד סגנון הכתיבה שלו ונהנה מהדרך שבה הוא עוטף את הביקורת החברתית הנקובת שלו בסיפורים שונים ומיוחדים. למרות שאינני מסכים לרוב עם דעותיו, אני בהחלט קשוב להם.

סגור לתגובות.