אנשים של פעם

בשבוע האחרון עסקה הממלכה במנג'ר נבחרת אנגליה לשעבר, סר בובי רובסון, שהלך לעולמו לפני שבוע בדיוק בגיל 76 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. במהלך השבוע שדרו ערוצי הטלוויזיה תוכניות רבות שהוקדשו לחייו ופועלו של האיש.

סיר בובי היה אחד המנג'רים האנגלים המצליחים בדורינו, הוא היה מהבודדים שהצליחו גם מחוץ לגבולות הממלכה וקצר תארים בהולנד (איינדהויבן), ספרד (ברצלונה) ופורטוגל (פורטו). את תחילת דרכו כמאמן עשה באיפסוויץ' טאון שם בילה שלוש-עשרה שנה בהן הפך את המועדון הקטן ממזרח-אנגליה לשם דבר ביבשת. תחת הדרכתו זכתה איפסוויץ' בגביע ב- 1978 ובגביע אופ"א ב- 1981. בעונות 1980/81 ו- 1981/2 סיימה איפסוויץ' תחת רובסון כסגנית, מרחק פסע מתואר האליפות.

בעקבות ההצלחה באיפסוויץ' קיבל רובסון את משרת מאמן נבחרת אנגליה. שמונה שנים החזיק בתפקיד, במהלכן הוביל את הנבחרת לרבע הגמר המונדיאל במקסיקו 86' וחצי הגמר באיטליה 90'- ההישג הטוב של נבחרת אנגליה במונדיאלים מלבד הכייה בטורני הביתי ב- 1966.

על אף ההישגים המקצועיים המרשימים שרשם סר בובי בקריירה הארוכה שלו, מה שבלט בשעות הארוכות של השידורים המיוחדים היתה ההתייחסות לאיש עצמו. שחקנים, מאמנים ויו"ר שעבדו עם סר בובי, תחתיו או איתו, דיברו ברגש על כישוריו האנושיים, תבונתו, החום, הפשטות והיכולת לגעת בכל איש שבא איתו במגע.

אחד מאלו ששיחקו תחת שרביטו באיפסוויץ' סיפר: "בובי גרם לך להאמין, לא משנה כמנה גרוע היית, שאתה השחקן הכי טוב בעולם". פול גאסקוין, שסר בובי היה המאמן היחיד שהצליח איכשהו להיכנס לו לתוך הראש ולהבין ללבו ובזכות זה להוציא ממנו את המיטב כשחקן, ספד לו באופן מרגש: "הדמעות שהזלתי באותו חצי גמר נגד גרמניה באיטליה 90' הן טיפה בים לעומת הדמעות שזולגות מעיני מהרגע בו שמעתי על לכתו של סר בובי".

עבורי הצפייה בשידורים האלה היתה חוויה מיוחדת. ריגש אותי לגלות איך בסופו של דבר גם בעולם ההישגי, התחרותי והציני בו אנו חיים, אדם נזכר בזכות התכונות האישיותיות שלו ולאו דווקא בזכות הישגיו המקצועיים. שמחתי לגלות שעדיין עבורינו, בני האדם, התכונות החשובות באמת, אלה שבזכותם אנחנו מעריכים את הזולת, הינם חום אנושי וטוב לב. זה היה שיעור במה באמת חשוב בחיים ומה המורשת שאדם משאיר מאחוריו.

באותו עניין ממש זה המקום להזכיר שהשנה מציינים בליברפול חמישים שנה להגעתו של ביל שאנקלי האגדי למועדון. כמו סר בובי, גם שאנקס היה מנג'ר שרשם הישגים מקצועיים יוצאי דופן אולם זכרונו סובב בעיקר סביב אישיותו המיוחדת.

מעבר לכל שאנקס היה איש של העם. הוא בא מלמטה ותמיד נשאר מחובר לשורשים שלו. הוא הבין את המשמעות שיש לקבוצת כדורגל עבור העיר והקהילה אותה היא מייצגת וחש מחויבות יוצאת דופן כלפיה. אחד המשפטים הכי אהובים עלי של שאנקס הוא:

"Since I come here to Liverpool and to Anfield I have drummed it into our players time and again, they are PRIVILEGED to play for you!"

שחקנים ששיחקו עבור שאנקס בליברפול האגדית של שנות השישים והשבעים מפליגים בסיפורים לאו דווקא על שיטות אימון יחודיות או טקטיקות פורצות דרך אלא על בעיקר על כישוריו הבין האישיים. הפיסכולגיה המדהימה שלו, היכולת יוצאת הדופן לקרוא כל אדם ולהציא ממנו את המיטב דרך הראש ולאו דווקא דרך הרגליים. כמו גם היכולת להיכנס לראש של היריבים, לערער את בטחונם ולהוציא אותם משלוותם. חוכמת הרחוב במובן הכי פשוט ויפה של המונח.

שאנקס וסר בובי היו שייכים לעולם שהולך ונעלם. עולם שבו הכדורגל היה משחק פשוט שנוהל על-ידי אנשים פשוטים מתוך העם ועבור העם. עולם שבו הניצחון על המגרש הושג בעזרת מחויבות תשוקה אדירה וכח רצון, לא באמצעות קישורי יהלום וקשרים 50/50.

כמה שאנשים כאלה חסרים לנו היום בכדורגל. ובכלל.