תסביך אב

הדבר שהכי כואב בכישלון של הנבחרת הוא לא אי ההעפלה למונדיאל אלא אי מיצוי הפוטנציאל. נבחרת ישראל שווה הרבה יותר ממה שהשיגה בטורניר הנוכחי. מבחינה כדורגלנית נטו אנחנו עולים על לא מעט מהנבחרות שעדיין נמצאות בתמונת העלייה למונדיאל באזור האירופאי (שוויץ כמובן, וגם: הונגריה, צפון-אירלנד, בוסניה, סקוטלנד ועוד) וודאי באזורים אחרים.

כשהבעיה היא לא מקצועית (ויש לנו גם בעיות מקצועיות כמובן, אלא שהפעם הן לא הסיבה העיקרית לכישלון) היא יכולה להיות רק אחת- מנטלית.

נבחרת ישראל (כמו הכדורגל הישראלי, כמו החברה הישראלית) סובלת קשות מהפרעה דו-קוטבית, או בשמה הלועזי המוכר יותר, מאניה-דיפרסיה- היא נעה בתזזיתיות וללא סימנים מקדימים בין מצבים של היסטריה ואדישות, אופוריה וטרגדיה, ייאוש ואופטמיות חסרת בסיס.

לסובלים מהפרעה מסוג זה ישנה בעייה יסודית באלמנט שנקרא 'וויסות רגשות': הם חווים מצבים של לחץ והתרגשות בעוצמה כזו שמערפלת את היכולת שלהם לפעול בצורה שקולה והגיונית ולהוציא לפועל את כישוריהם.

המשחק של הנבחרת במוצ"ש היווה דוגמא של ספר-לימוד לכך:

בעשרים הדקות הראשונות היתרון האיכותי של הנבחרת על מקבילתה הלטבית הגיע לידי ביטוי באופן מקסימלי והיא יכלה לכבוש שניים או שלושה שערים. כשזה לא קרה התחילו להיכנס לראש המחשבות על 'מה יהיה אם?' שגררו ירידה תלולה ביכולת.

מכיוון שהפחד מכישלון הוא המנבא החזק ביותר של הכישלון מי שכבש לבסוף היו באמת הלטבים. ואז, שוב, במקום להירגע, להבין שעל-פי הבדלי האיכות בין הנבחרות אפשר בזמן שנותר להחזיר שניים ואפילו שלושה וארבעה שערים, הפחד מהכשילון (שנראה עכשיו מוחשי יותר מתמיד) התעצם עוד יותר ושיתק את השחקנים לחלוטין. מספיק היה רק להסתכל על שפת הגוף שלהם בשביל להבין שהמשחק כבר אבוד.

בשלב הזה התסכול, העצבים והטחות האשמה ההדדיות הן רק התפתחות טבעית וצפוייה של מהלך העניינים.

כשחושבים על המאמן הבא של הנבחרת צריך להסתכל בראש ובראשונה על הכישורים הבינאישיים שלו. מבחינה מקצועית קשה ממילא לשנות הרבה ברמת הנבחרת, מה גם שכרגע נסתפק במיצוי היכולות המקצועיות שכן יש לשחקנים שלנו לפני שנשאף להשתפר.

נבחרת ישראל זקוקה, אם כן, למאמן עם דפוס אישיות מאוד מסויים. כזה שמשדר סמכות לא ממקום ביקורתי, כועס ומאוכזב, אלא ממקום אמפטי. מישהו שהשחקנים הילדותיים שלנו, על עולמם הרגשי המבולבל, יוכלו להישען עליו ולקבל ממנו ביטחון. בקיצור- דמות אב.

במובן הזה (כמו בהרבה מובנים אחרים) נבחרת ישראל היא בבואה מצויינת של החברה הישראלית. מספיק להתבונן מי היו המנהיגים המצליחים והאהודים בתולדות המדינה: בן-גוריון, בגין, רבין- כולם עונים להגדרה של דמויות אב. הדוגמא הטרייה והמייצגת ביותר היא כנראה זו של אריאל שרון: הסבא הטוב, זקן השבט יודע-כל, רועה הצאן שנושא על כתפיו את הכבשה הטועה.

בקרב המועמדים המוזכרים כעת לאימון הנבחרת היחיד שנדמה לי ויש בו את הפוטנציאל להוות דמות שכזו ולהצליח בתפקיד הוא אלישע לוי. ייתכן רק שהוא צריך עוד מספר שנים מוצלחות בתפקידו הנוכחי במכבי חיפה בכדי לקבל חותמת סופית על האוטוריטה והסמכותיות שלו (כמו ששרון היה צריך לעבור דרך ארוכה בכדי לקבל את החותמת על המעמד שלו).

אם מאמן זר אז תנאי ראשון הוא שיהיה ממדינה שהמנטליות שלה פחות או יותר דומה לשלנו. אני מאוד בעד סלבאן ביליץ' (למרות שזאת נראית לי הזייה לחשוב שהוא ירצה את התפקיד). אמנם הוא צעיר יחסית (מה שמהווה חיסרון ל'דמות אב') אבל יש בו את השילוב הנכון בין אישיות חמה ואמפטית לבין סמכותיות, שילוב שיוכל לאפשר לו להיכנס לתוך התפקיד. גם פתיח' טארים הטורקי (יקיר הבלוג מיורו 2008) ניחן בתכונות דומות ויכול להוות לכן מועמד מצויין.

עם דמות שכזו על הספסל לפחות לא נצטרך לראות שוב את התמונה העצובה והכל-כך חזקה שלמעלה, שאומרת בעצם את כל מה שצריך לדעת על הנבחרת שלנו ועלינו, ישראל מודל 2009.

פורסם בקטגוריה בבל, יהדות השרירים, כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

21 Responses to תסביך אב

  1. מאת שבי כהן‏:

    איציק, שוב ושוב נופלים לאותה מלכודת של מאמן ישראלי (אגב, מה כבר עשה אלישע לוי הסימפטי עד מאד, שעושה אותו מועמד לאמן את הנבחרת?). אל תשלה את עצמך. משבר האימון בכדורגל שלנו צועק הצילו כבר המון שנים. אבל תמיד יקום השרף התורן שיציע את שום חברו, או הלוזון שיציע את גרנט ידידו, או השחר שיגיד שרק אלישע מתאים. לא רציני כי הכול אינטרסים.

    רק מאמן זר יכול להפיק משהו מהשחקנים המוכשרים (בלי מרכאות) שיש לנו. אבל היות וקידום הכדורגל והגעה למונדיאלים ואליפויות אירופה אחרי תהליך של 6-8 שנים, זה לא באג'נדה של אף אחד מהעסקנים שמנהל את הכדורגל שלנו, "יתפשרו", שוב, על מאחז העיניים מפתח-תקווה פינת סטמפורד ברידג'.

  2. מאת יאיר אלון‏:

    בד"כ איצקו אני לא נוהג לקטול אותך ככה, אבל גם בין חברים זה קורה.

    הנה זה מתחיל:
    "בחינה כדורגלנית נטו אנחנו עולים על לא מעט מהנבחרות שעדיין נמצאות בתמונת העלייה למונדיאל"
    מה זה השטויות האלה? לפי מה הסקת שאנחנו יותר טובים?! למה כ"כ הרבה חובבי כדורגל פה חושבים שאנחנו איזו מעצמה ששווה הרבה יותר ממה שהיא…
    למה לא להפנים שלטביה הייתה ביורו 2004 מה שאנחנו לא עשינו בחיים והוציאה מולנו במפגשים הישירים 4 נקודות ושנכון לעכשיו היא הרבה יותר בתמונות העלייה למונדיאל מאיתנו, ששווייץ עשתה רק במונדיאל הקודם רבע שמינית גמר (או רבע?) ואת יוון ניצחה פעמיים מה שאנחנו אפילו לא התקרבנו לעשות…
    ואני יכול להמשיך ככה כל היום (כנ"ל לגבי הונגריה וכו' וכו') כי יש פה פיאור אידיוטי של הנבחרת הלאומית שלנו, שהיא לא סן מרינו אבל גם בטח לא יוון…

    סוגיית מאמן הנבחרת היא סוגיה שמעסיקה את כל עם ישראל ושוב כל הלכלוכים הרגילים על קשטן, אבל האמת היא שמתוך 30 או יותר מאמנים שהיו לישראל מאמנים מאז הקמתה רק 1 הגיע למונדיאל, מעטים הגיעו לאיזשהם השגים משביעי רצון…
    אז מה כולם גרועים? הבעיה היא כל פעם בהם? צריך להבין שכל מאמן עושה טעויות זר או מקומי ולא הם ממש הבעיה…
    צריך למצוא מאמן מתאים אבל להפיל עליו את התיק, על זה שרואה את השחקנים מספר פעמים מאד מצומצם בשנה ובקושי יכול לעבוד איתם ובטח שלא לשפר אותם כשחקנים זה לא רציני, יותר מזה אפילו מטופש.
    אני לא רואה חשיבות במנטיול שהמאמן יביא איתו, תתאים לנו לא תתאים לנו לדעתי זאת התפלספות מיותרת, מספיק מאמן טוב.

    צריך לפני הכל, אם רוצים להצליח בנבחרת ישראל הדבר הראשון שצריך לעשות זה לתאם מחדש את הציפיות והמטרות של הנבחרת ובהתאם לזאת גם את הביקורת שמתריסים בה.

  3. מאת בני תבורי‏:

    חברים יקרים,
    אילו מלפפונים יכולים לצמוח בשדה בור שאינו מושקה בזמן, עשבים שוטים פושים בו באין מפריע ואיש אינו מסקל אבנים מבין השורות?
    האנלוגיה ברורה?

  4. מאת רן‏:

    איציק,

    אני חושש שהפעם הפטריוטיות בלבלה אותך.

    קודם כל, נבחרת שמשחקת באצטדיון רמת גן לא ראויה להגיע לשום טורניר חושב ואוסיף ואומר שאני לא בטוח שהיא בכלל ראויה להתקיים.

    מעבר לזה, אני לא מצליח להבין מה כל כך דחוף לנו להגיע למונדיאל. מישהו קבע מטרה הזויה וכולם מתקבעים אליה.

    המטרה צריכה להיות לשחק 10-15 שנה כדורגל התקפי ולא פחדני. אם על הדרך נצליח גם להעפיל לאיזה טורניר, זה יהיה בונוס.

    קשטן הוא חרפה, אבל גם גרנט היה בעיני בזבוז זמן. נבחרת ששיחקה על תיקו בבית ובחוץ מול היריבות הישירות שלה היתה מציגה בונקר מפואר לו היתה מצליחה לעלות בדרך נס ליורו.

  5. מאת Calvin‏:

    ההחמצה מתעצמת בגלל ההגרלה היחסית קלה שקיבלנו.
    כמו שברור שחיפה לא תעבור את שלב הבתים, ברור שגם לנו לא היה סיכוי להתקדם יותר מדי במונדיאל – אבל קשטן באמת חייב ללכת.
    אני לא יודע אם דמות אב זה מה שצריך, אני חושב שצריך מישהו שבאמת סומכים עליו אבל שגם לא סופר את היריב ולא יכבד יותר מדי נבחרות גדולות רק כי הן כאלה.
    אני דווקא הייתי שמח לראות את עטר או את ברקוביץ' בנבחרת.
    למרות שאני לא יודע כמה כישורים בין-אישיים יש לברקו, הוא בטוח מבין כדורגל והוא גם חצוף מספיק כדי לא 'לכבד' את היריב על המגרש.

  6. מאת איציק אלפסי‏:

    שבי,
    יותר מאשר שאלת הדרכון של המאמן חשובה לדעתי שאלה האישיות שלו. כי כמו שכתבתי בפוסט, ואני אמשיך לצעוק את זה כמו קאטו הזקן, הבעייה של הנבחרת שלנו היא בראש ובראשונה מנטלית. לכן אני חושב שאלישע לוי הוא מועמד ראוי משום שלדעתי יש לו את האישיות המתאימה לגעת בשחקן הישראלי ולתת לו את הביטחון והשקט שהוא צריך בשביל להוציא מעצמו את מלוא הפוטנציאל. אני חושב שאליפות ועלייה לליגת-האלופות עם חבורת שחקנים ישראלית צעירה (ומוגבלת למדי אגב) במכבי חיפה די מחזקת את ההנחה הזו.

    יאיר,
    נבחרת ישראל יותר כשרונית מנבחרת לטביה הנוכחית לפחות בשתי דרגות (שההעפלה שלהם ליורו ב 2004 היא הישג שראוי לכל הערכה אבל נדמה שהיה חד-פעמי). היא גם יותר כשרונית משוויץ ואולי רק נופלת במעט מיוון. הסיבה (שהראשונים לפחות) יהיו במונדיאל היא לא הכדרוגל הגדול שלהם (ראיתי את שני הנבחרות האלה בר"ג ולא זכור לי מהלך כדורגל אחד ראוי לשמו שלהם) אלה היכולת שלהם לעשות את המינימום ההכרחי שצריך בשביל לנצח משחקי כדורגל (סגירות בהגנה, ניצול מקסימלי של מצבים נייחים) בצורה כמעט מושלמת. אם הייתה לנו המנטליות של שוויץ למשל, היינו משאירים לה עשן בטבלת הבית כבר מזמן.

    למרות שגם המאמנים הקודמים של הנבחרת לא הביאו אותה למונדיאל או ליורו, קשטן בשתי הקדנציות שלו היה רחוק הרבה יותר מאשר היו למשל שרף ב- 2000, נילסן ב- 2002 וגרנט ב- 2006, ומול נבחרות טובות יותר. מעבר לזה הכישלון של קשטן הוא ברמת הדרך, הכדורגל שלו השניא כמעט את הנבחרת על אוהדי הכדרוגל בארץ (ובהקשר הזה זו הזדמנות להפנות לפוסט המצויין של שבי: http://www.yuvalog.co.il/?p=202). ואם במקרה של גרנט לפחות אפשר היה לבלוע את זה כי התוצאות היו טובות במקרה שלו גם התוצאות היו עלובות. או בקיצור: גם אכלנו את הפירות הבאושים וגם גורשנו מהעיר.

    בני,
    אודה ואבוש שלא ממש הבנתי את האנלוגיה.

    רן,
    דעתי כדעתך לגבי אצטדיון ר"ג אבל כרגע זה מה שיש ובגלל זה לא נסגור את נבחרת ישראל.

    מסכים איתך לגבי המטרות, הנבחרת צריכה לשחק כדורגל יצרי ומשוחרר שמתאים לאופי של השחקנים שלה (ובעצם גם לאופי של המדינה שאותה היא מייצגת). כמוך אני גם לא רואה בעלייה למונדיאל חזות הכל וחושב שהמטרה המרכזית של המאמן הבא של הנבחרת היא לשקם את האמון שלה בקרב האוהדים.

    Calvin
    כשאני חושב על זה בהגיון ברקוביץ' הוא כנראה המועמד הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת (לצערי, כי גם אני מודה שיש משהו מושך ברעיון). אצלו רמת המאניה-דיפרסיה היא בממדים כמעט פתולוגיים ואחרי לא יותר מחודש יהיה בנבחרת תוהו ובוהו שאת אחריתו מי ישורנו. לא לעניין להביא לעמדת המאמן מישהו ש"מצטיין" בדיוק בחולשה הכי גדולה של השחקנים.

  7. מאת יאיר אלון‏:

    איציק,
    לא יודע מה כן כדורגל גדול לא כדורגל גדול הנקודה היא שהם יהיו שוב בטורניר הגדול ואנחנו לו, שהם נבחרות טובות יותר.
    אולי אני לא מצליח להבין נכון… אבל לי זה נשמע כמו מאמן שמתרץ שאת המשחק הפסידו במצב נייח כאילו שזה לא חלק מהמשחק…

    אני לא בא בדיוק להציל את קשטן, כלומר אני כן חושב שהוא נכשל אבל בהחלט חושב שבוחנים את הנבחרת בצורה לא הוגנת ומצפים ממנה ומהמאמן שלה דברים לא ראלים.
    לכן לפני ששופטים (שלא אומר שוחטים) את קשטן רצוי לזכור מה חומר השחקנים שלו וכמה הוא מוגבל בעבודה איתם, מבקר שמזכיר לעצמו את זה הביקורת שלו הרבה יותר אמיתית וראויה להתיחסות רצינית מאשר מי שלא חושב על זה קודם ו/או משקר לעצמו שיש לנו כל פעם השחקנים הטובים בעולם והמאמנים הם פשוט אלה שמפשלים כל הזמן (אפשר להחליף את המאמנים בכוכב המזדמן של הנבחרת).

    התוצאות של גרנט היו טובות? הרשה לי לא להסכים…

    ולסיום כולנו היינו רוצים שיבוא אלינו איזה חוס הידינק ובאמת יתנו לו לעבוד איזה 5-6 שנים…
    המציאות היא קצת שונה, ובמציאות שלנו אני לא בטוח שאופציה כמו ברקוביץ' היא כ"כ רעה…

  8. מאת בני תבורי‏:

    איציק,
    הכדורגל הישראלי רקוב, חובבני, ערש קומבינות, נכלולי, פרחי לא מקצועני, עייף וטרוד בשאלות תדמית שטחיות במקום לעסוק בעיקר. מגילאי הילדים משחקים כדי לנצח ולא כדי ללמוד לתת פס, לרוץ לשטח פנוי ולבוא לקבל מסירה. שחקנים בודדים המגיעים לליגות הבכירות יודעים באמת את יסודות הטיפול בכדור כמו שצריך. המאמנים נמצאים תחת טרור מתמיד של הורים שרואים את החוזה של הילד בליגה אירופית או בספרד ומוכנים לעשות כל שנדרש לשם כך. המתקנים בהם משוחק המשחק הנפלא רעועים ומבזים את המשתמשים בהם על הדשא וביציע. להמשיך? האמן לי שיכולתי, אבל אני כבר עייף ודי מתוסכל. כל מה שאני סבור שצריך להעשות מגולם במשפט אחד של יאיר אלון (בחור חכם הילד הזה) וברשותו אצטט: "…כולנו היינו רוצים שיבוא אלינו איזה חוס הידינק ובאמת יתנו לו לעבוד איזה 5-6 שנים…". זו הדרך ובסופה אולי נראה את האור. מאמן זר בעל שיעור קומה שיקבל מנדט ושקט תעשייתי לעשר שנים לפחות כדי לנער ולנענע ולהפוך ולחרוש ולסקל ולבער כל עשב שוטה בשדה הזה שנקרא הכדורגל הישראלי. בלי יו"ר התאחדות שיצהיר הצהרות בומבסטיות ושחצניות, בלי תקשורת שתשב לו על הצוואר והכי חשוב, עם מטרה ברורה להגיע לטורניר חשוב – יורו או מונדיאל רק כשיבשילו התנאים.

  9. מאת איציק אלפסי‏:

    בני,
    יאיר באמת בחור חכם, לא סתם החתמתי אותו על חוזה ארוך טווח :)
    לשניכם אני רוצה לומר שאין לי וויכוח על זה שהתשתיות בכדורגל הישראלי טעונוות שיפור דרסטי. ועדיין, צומחים אצלנו, גם בדור שנחשב לא מוכשר במיוחד, לא מעט ילדים שיש להם המון כדורגל ברגליים: ברוכיאן, יצחקי, בן סהר ואפילו גם ורמוט, שכטר גולסה ועוד. מבחינה טכנית השחקן הישראלי עולה על הממוצע האירופאי. הבעייה היא שהנבחרת לא משחקת בסגנון שמביא את האיכויות האלה לידי ביטוי.

    העניין של התשתית הוא נתון כרגע, אבל גם עם הנתון הזה אפשר עדיין לעשות הרבה יותר. וזו צריכה להיות המטרה של המאמן הבא של הנבחרת, לשחק כדורגל שמתאים לשחקן הישראלי, שיוציא ממנו את מלוא הפוטנציאל. אז אני לא יודע אם זה יספיק לעלייה ליורו או למונדיאל, אבל אני די משוכנע שזה יספיק לתוצאות הרבה יותר טובות ממה שהשגנו תחת קשטן ובטח יחזיר האהבה לנבחרת.

  10. מאת יאיר אלון‏:

    ואם כבר כל מיני התפלספויות…
    אני לא בטוח שמה שמשנה זה שהכדורגל הטכני יתאים דווקא לשחק הישראלי, אלא יותר יתאים לאוהד הכדורגל הישראלי.

    כי תגידו מה שתגידו הנבחרת של שלמה אוכלת את זו של גרנט וקשטן בלי מלח מבחינת פופולאריות, ואני מצדי לא משייך את זה לשחקנים הכביכול יותר איכותיים שהיו לרשותו של שלמה.

  11. תובנה סופר נכונה יאיר. ע"ע מה שכתבתי לרן כמה תגובות למעלה:
    "הנבחרת צריכה לשחק כדורגל יצרי ומשוחרר שמתאים לאופי של המדינה שאותה היא מייצגת."

  12. מאת באבא ימים‏:

    איציק:

    אל תתן לכדורגל ברגליים של הילדים האלה להטעות אותך. המשחק הישראלי נותן להם הרבה יותר זמן עם הכדור, וזה כבר יוצר תמונה מטעה. זה לא מקרי שלמעט בניון, שחקן העל של הכדורגל הישראלי קשה לחשוב על מישהו שהביא את ה"כדורגלניות" שלו לידי ביטוי בליגה אירופית (ולא – הליגה הבלגית לא נחשבת. נכון לעכשיו מצבה של בלגיה בתמונת הבתים אף גרוע משלנו) על מנת למצוא שחקנים ישראליים שהצליחו בחו"ל בזכות הכדורגל שלהם, צריך לנוע אחורה בזמן עד לברקוביץ', רביבו ואוחנה. שלושתם פנומנים במונחים של כדורגל ישראלי. דווקא רוזנטל, שעשה קריירה לא רעה באירופה עשה אותה בעיקר בזכות הפיזיות שלו ובמובן הזה הוא חריג מובהק.
    כל שאר השחקנים משחקים בליגות שהן אירופאיות על הנייר בלבד או בתפקידים מאוד מוגדרים שאינם דורשים "כדורגלניות" (טל בן חיים, תמיר כהן). כשאתה חושב על שחקני כדורגל ישראליים בחו"ל שהיו אמורים להצליח שם על בסיס הכשרון הטמון להם ברגליים התמונה נראית די עגומה: נמני, שלום תקוה, איציק זוהר, משה סיני, עידן טל, יניב קטן הם שמות שעולים לי לראש.

    זה לא שאין לי ביקורת על קשטן אבל אני לא מסכים שהכל בראש. אני כן מסכים שצריך להגדיר מחדש את המטרות של מאמן הנבחרת, אבל נראה לי שאמונה בעליונות הכדורגלנית שלנו היא בבסיס הציפיות הלא ריאליות.

  13. מאת איציק אלפסי‏:

    OT
    אתה נוגע באמת בביקורת הכי גדולה על "התאוריה" שלי לגבי האיכות של הכדורגלן הישראלי. האמת צריכה להיאמר שברמה העקרונית אני מסכים עם הביקורת הזו. טענתי פה גם בעבר שמבחינה מקצועית הנחיתות הכי גדולה שלנו מול האירופאים היא עניין הקצב. אגב, שאלתי את יוסי בניון בפגישה בנינו בדיוק על הנקודה הזו והוא אכן אמר שמה שאפשר לעשות בקלות בליגה הישראלית לא ממש הולך בקצב ובפיזיות של הפרמייר-ליג (למרות שיוסי עצמו הוא דוגמא מצויינת למי שכן הצליח לעשות את ההתאמה הזו וזה אחד המרכיבים העיקריים בהצלחה שלו).
    אבל, הבעייה הכי גדולה שלי עם נבחרת ישראל הנוכחית זה שהיא משחקת כדורגל שאפילו לא מנסה להביא לידי ביטוי את היכולות הטכנית של השחקנים, שזה, כאמור, נקודת החוזק העיקרית שלנו. פיני גרשון אמר פעם יפה שמאמן צריך ליצור מצב במגרש שבו היתרונות של השחקנים שלו יבואו לידי ביטוי באופן מקסימלי והחסרונות יוחבאו ככל האפשר.
    נבחרת ישראל מנסה לשחק כדורגל "אירופאי", היא מנסה לנצח אותם בנשק שלהם במקום בנשק שלה ולכן זה חסר סיכוי מראש.
    אני לא טוען שאם נשחק כדרוגל שמבוסס על הנעת כדור ולחץ התקפי נהיה ספרד או פורטוגל, אבל סביר מאוד שנוכל לנצח (לפחות בבית) את שוויץ ויוון ובטח את לטביה.

    וכן, אני מאמין בכל לב שהאלמנט המנטלי הרבה יותר חשוב בכדורגל (וגם בחיים) ממה שנדמה. בכל זאת פסיכולוג אתה יודע…

  14. מאת יאיר אלון‏:

    נבחרת ישראל מנסה לנצח אירופאיות בנשק שלהן?!
    מה נותנים לך שם באנגליה… נבחרת ישראל לא ניסתה לנצח משחק כדורגל גדול (מול היריבות הישירות על העפלה) כבר כמה שנים טובות…

  15. מאת איציק אלפסי‏:

    בלי שהתכוונת חיזקת בעצם את הטענה שלי יאיר.
    נבחרת ישראל לא באה לנצח משחקים, היא מנסה לגנוב אותם. וזה בדיוק מה שעושות נבחרות אירופאיות.

  16. מאת יאיר אלון‏:

    לא בטוח שכ"כ הבנתי אותך איציק…
    לגנוב כלומר לשחק הגנתי על מתפרצות או לשחק מבוקר זה נקרא לגנוב ניצחון?

    כי אני (לפחות לא במודע) לא דיברתי על הדרך שישראל מנסה לנצח משחקים, היא פשוט מאד לא מנסה לנצח אותם, תיקו מספיק טוב.

  17. מאת איציק אלפסי‏:

    אני אנסה להבהיר למה התכוונתי:
    נבחרת ישראל של גרנט וקשטן שיחקה עם מעט מידי שחקני התקפה ועם מעט מידי חופש לשחקני ההתקפה שכן שיחקו. במקום עוד קשר יצירתי באמצע בד"כ ראינו קישור עם שני קשרים הגנתיים.
    הסגנון הזה מתאים יותר לנבחרות אירופאיות חזקות ומהירות שמסיגות את רב השערים שלהן מהתקפות מתרפצות וממצבים נייחים. לנבחרת ישראל לעומת זאת אין שחקנים שמתאימים לשיטה הזו. עם חומר השחקנים שיש לנו הסיכוי הכי טוב לכבוש הוא ע"י מסירות קצרות באזור הרחבה של היריב (דאבל-פאסים) או ע"י מבצעים אישיים (דריבלים).
    כשאמרתי שנבחרת ישראל לא באה "לנצח" לא התכוונתי למצב התודעתי של האם רצינו לנצח או הסתפקנו בתיקו. התכוונתי ששחקנו בשיטת משחק כזו שעם חומר השחקנים שיש לנו מראש לא היה לנו סיכוי לנצח גם אם מאוד היינו רוצים.

  18. מאת בני תבורי‏:

    איציק,
    נכון שאין ויכוח בנינו לגבי יכולות טכניות של (חלק) מהכדורגלנים הישראלים, אבל אני במכוון רציתי לקחת את הדיון למקום שבו אני חושב שאנחנו לוקים במיוחד. להתעכב על יכולתו של קשטן לעומת גרנט או שרף, זה לחפש את המטבע מתחת לפנס ולא היכן שנפל, ואותו דבר להתעמק באיכות של דור הברקו/רביבו לעומת דו הבניון/ברוכיאן. הבעייה של הכדורגל הישראלי נמצאת הרבה מעל ליכולתו של מאמן זה או אחר או כדורגלן עילוי ככל שיהיה. הבעיות שלנו אינן נמצאות על הדשא. חפש אותן בהמות, בתפיסה, בהתכוונות, באורחות החיים, במקצועיות ובמתקנים. דרוש כאן חריש עמוק ושידוד מערכות בתהליך שאפשר להחליט רק על תחילתו ולא על מועד סיומו או משכו.

  19. מאת בני תבורי‏:

    "בהמות" = "במהות".

  20. מאת איציק אלפסי‏:

    אין לנו וויכוח בני, אני הראשון שיידבר על הצורך להסתכל על המכלול ולא על הפרטים.
    ועדיין, גם עם מה שבכל זאת צומח בשדה הקוצים הזה אפשר וצריך לעשות הרבה יותר.

  21. מאת גילי‏:

    איציק, איני מסכים כלל וכלל. עפ"י מה הקביעה שישראל יותר כשרונית מסקוטלנד למשל? זה שברוכיאן עושה דריבלים עם יצחקי נגד מכבי נתניה ? אני לא מבין את הפירוש כשרון ואיך הוא בא לידי ביטוי בהסקת מסקנות בהשוואה לסקוטלנד שהופיעה כבר כמה פעמים בטורנירים. הדברים מאד פשוטים תתפלא – או שאתה טוב או שאתה לא. סלובקיה לדוגמא, מובילה את הבית והיא בדרך למונדיאל למה? כי היא טובה מהשאר . הטיעון הזה "אנחנו לא פחות טובים מנבחרות כמו…" יימשך גם בעוד 20 שנה ובינתיים נצפה בסלובקיה, סלובניה, שויץ,סקוטלנד, צפון אירלנד וגם ווילס משחקות באליפויות. תנסה להיזכר : מתי פעם אחרונה ישראל ניצחה נבחרת ברמתה ומעליה ולא לפרוטוקול בלבד ? גם חיפה עלתה לצמפיונס בגלל שלזלצבורג לא היתה מנטליות כמו שלה? או שפשוט היא היתה יותר טובה…

סגור לתגובות.