הבדל של שנתיים וארץ (אנגליה-קרואטיה)

כשאחותי האהובה עלי עד מאוד ואני מגיעים בנשימה כבדה לתחנת האוטובוס כאן בסאות'המפטון אנחנו מופתעים לגלות שהאוטובוס כולו חיכה לנו אחר כבוד. כן, משתלם להיות ישראלי היום באנגליה, ככה יעשה למי שעשו להם חתיכת טובה וממצב אבוד העמידו אותם פתאום עם רגל וחצי ביורו.

הדרך לוומבלי שאמורה להימשך שעה וחצי מתארכת לכמעט שלוש. עשרות האוטובוסים שמתנקזים לצפון לונדון מכל רחבי הממלכה מפוקקים את הכבישים. בירידה אנחנו מסמנים נ.צ. בשביל שנדע בסוף הערב למצוא את האוטובוס הזה שגם יחזיר אותנו סאות'המפטונה בים כל עשרות האוטובוסים שנראים אותו דבר.

גשום וקר מאוד בלונדון הערב, גם בתוך האצטדיון. המקום שלנו גבוה ביציע אבל אני לא מתלונן. גם מכאן רואים מצויין, ובכלל, בזכות נבחרת ישראל הכרטיס שהיה לי ביד מלפני שבועות הפך בן-לילה לשווה זהב אחרי שכמעט ויצא שהמשחק הזה יהיה לפרוטוקול בלבד.

ממרומי המקום שלי באיצטדיון אני יכול לראות שהמשטח בוומבלי במצב נוראי. זה החורף האנגלי הראשון של הדשא החדש ובתור אחד שעבר את החוויה הזו בשנה שעברה אני יודע שהעסק דורש הסתגלות לא קלה. מה שעוד תורם למצב הגרוע של הדשא זה משחק הפוטבול (זה של האמריקאים, לא שלנו) שנערך כאן בשבוע שעבר כמו שאפשר לראות מהסימוני המגרש הצבעוניים שעדיין בולטים על הדשא- אם בוומבלי משחקים פוטבול אתם כנראה יודעים את כל מה שצריך לדעת על הכדורגל האנגלי מודל 2007.

המשחק נפתח בקטסטרופה- סקוט קארסון, הנסיון האחרון של אנגליה למצוא שוער, בא לתפוס את הכדור שפשוט קופץ מטר מלפניו וטס לחיבורים. לא עוברים חמש דקות וקרואטיה כבר ב- 2:0: אדוארדו עושה פורפרה בהגנה האנגלית הפתטית ומשאיר את אוליץ' לבד מול קארסון שמצלם אותו בשעה שהוא מגלגל פנימה.

אנגליה על הברכיים. לידי אנשים כבר מתחילים להתקפל ואנחנו רק אחרי רבע-שעה. מנגד הקהל הקרואטי (שש-שבע אלף להערכתי) דופק חתיכת הופעה, אני לא אנגלי אבל אני מרגיש מושפל לראות כך את המלכה נכבשת בביתה.

במחצית, בצעד אחרון של ייאוש, מקלארן שולף מהספסל את המושיע הלאומי דיוויד בקהאם. תגידו מה שתגידו על דודו אבל הערך המוסף שלו לכל קבוצה הוא עצום. מהרגע הראשון הוא דוחף ונלחם. בקהאם השחקן הוא הדבר הכי הפוך שאפשר לחשוב עליו מהתדמית של בקהאם האיש. האנרגיות הנפלאות שקינג דיוויד מביא איתו מחזירות את אנגליה למשחק.

גם השופט שם יד במאמץ הממלכתי ונותן פנדל שאני לפחות לא ראיתי מאיפה הוא הביא. פראנק למפארד, האיש הכי מושמץ בממלכה בימים אלו, ניגש לבעוט. רק חסר שהוא יחמיץ ויצטרכו להבריח אותו מוומבלי במבצע של ה- .MI5 הוא כובש. Game on!

וומבלי מתעורר לחיים וגם אנגליה. בקהאם בכל פינה על המגרש. "רק הוא!" אני אומר בהתלהבות לתמר, שמודה שבכול זאת אולי יש משהו במה שאני אומר כבר שנים. ולו בכדי להוכיח את טענתי הוא משחרר את אחת ממסירות בית-הקולנוע שלו לקראוץ'- השרוך המגושם הזה משתלט על הכדור בחזה ומוריד לרגל כאילו היה מרקו ואן-באסטן. 2:2! הניסים של אנגליה לא נגמרים ואיכשהו, בדרך לא דרך, הם בדרך… ליורו.

ואז מגיע פטריץ' שרק נכנס לפני חמש דקות ושולח טיל מונחה לפינה הרחוקה של קארסון. לא להאמין אבל אנגליה מצליחה לבעוט גם בדלי הזה. כשלא מגיע אז לא מגיע.

וומבלי מתחיל להתרוקן, את אחד החבר'ה המבוגרים לידנו זה מעצבן והא קם וצועק על אלה שעוזבים "!Pussys"- לא ברור אם הוא התכוון לקהל או לשחקנים, כנראה לשניהם.

שריקת הסיום: היציעים בוומבלי מתרוקנים כאילו מישהו זרק פצצת סירחון, למפארד וחבורתו עם הפנים עמוק בדשא, ורק בקהאם מצליח לגלות אצילות ומודה לקהל שבכל זאת נשאר.

הקהל הקרואטי לא רוצה ללכת הביתה, הוא נשאר לחגוג עם השחקנים שלו והמאמן ביליץ' שחולבים כל רגע מהערב החלומי הזה שלהם.

בדרך חזרה לאוטובוס אנחנו מקבלים דיווח שישראל ניצחה את מקדוניה, מעולה, טוב לדירוג בהגרלה של מוקדמות המונדיאל. איכשהו מהקמפיין הנוראי עוד יצא משהו טוב. כשאני רואה את אנגליה הערב, ואת רוסיה שניצחנו בשבת בר"ג, אני אוכל את הלב- וואלה יכולנו לעלות הפעם…

בנסיעה הארוכה חזרה דרומה יש לי הרבה זמן לחשוב על הבור העצום שבו נמצא הכדורגל האנגלי. האנגלים כנראה פספסו איך בשלב המסויים הכדורגל עזב את הבית. אתה רואה נבחרת כמו קרואטיה שמשחקת את המשחק שהם המציאו כ"כ הרבה יותר יפה וחכם, עם כ"כ הרבה יותר תשוקה. אתה רואה את הקהל שלהם שדופק הופעה מטורפת של תשעים דקות, לעומת הקהל האנגלי שעוד לפני שנכנס לאצטדיון כבר יוצא למזנון לתפוס תור לבירה של ההפסקה.

אתה רואה את הרעב לעומת השובע. זה מה שבלט אמש בוומבלי יותר מהכול.

כעבור שנתיים…

כבר ב- Wembley Road המפורסמת שמוליכה מתחנת וומבלי-פארק לאצטדיון אפשר להרגיש את ההבדל הגדול באווירה. לפני שנתיים האוהדים הקרואטים הגיעו לעבודה, הפעם הם נראים יותר כמו תיירים ומצטלמים על רקע הקשת של וומבלי. האוהדים האנגלים לעומת זאת שופעי בטחון עצמי ובאים מוכנים לחגיגה. אחד האנגלים תופס אומץ וזורק לעבר חבורת קרואטים "Your'e just a small land in Serbia"- הקרואטים לא מבינים כנראה את המבטא והודות לכך נמנע אירוע פח"ע.

השינוי שעשה קאפלו בנבחרת האנגלית הוא דבר ראשון בראש של השחקנים. אם לפני שנתיים ראיתי כאן נבחרת מפוחדת שנכשלת בפעולות הכי פשוטות אנגליה הנוכחית היא נבחרת חזקה ובטוחה בעצמה ובהתאם לכך היכולת והתוצאות.

מדהים כמה כדורגל יכול להיות פשוט כשקפאלו מאמן אותך. כל שחקן יודע את מקומו ואת התפקיד שלו. שום דבר מסובך מדי. המשחק מבוסס על לחץ בלתי פוסק כמיטב המסורת המילאנזית, צמצום השטחים של היריבה, הנעת כדור סבלנית וניצול מקסימלי של יתרונות על המגרש.

ארון לנון (מס' אחת על המגרש בפור) וגלן ג'ונסון (איזה שחקן! התפלק לו לרפא…) עושים שמות באגף הימני וכמו ב- 2007 גם הפעם 2:0 (למפארד, שוב פנדל, וג'רארד) כבר אחרי רבע-שעה. רק הפוך.

קרואטיה היא נבחרת ערסית, כשנותנים לה להתנפח היא יכולה לעשות הרבה צרות אבל כשעומדים מולה זקוף היא מקפלת את הזנב ונעלמת. האנגלים חנקו אותה במרכז המגרש ולא ראינו זכר להנעת הכדור המושלמת שלהם מהביקור האחרון שלהם כאן.

בתחילת המחצית השנייה למפארד וג'רארד מוספים עוד צמד לזה מהראשונה והנקמה הופכת להשפלה. סוגיית התפקוד של השניים האלה שיגעה את האנגלים שנים. קאפלו פתר אותה עם הצבתו של למפארד באמצע וג'רארד בשמאל. אמנם ג'רארד בתפקיד הזה הרבה פחות אפקטיבי מהתפקיד שלו בליברפול, באמצע, אבל חייבים להודות (וסליחה על הכפירה- אוהדי ליברפול) שמבין השניים למפארד הוא מנהל משחק טוב יותר. הוא שולט בקצב ומפזר את הכדורים נכון ולכן מתאים יותר לתפקיד באמצע. האמת שאם ג'ו קול יחזור לעצמו עד המונדיאל אני חושש (ואני לא מאמין שאני אומר את זה) למקום של סטיבי בהרכב.

אודארדו מצמק ומקבל שריקות בוז זכר לצלילה במדי ארסנל נגד סלטיק ורוני חותם את התוצאה מבישול נהדר של השוער הקרואטי. בקהאם, שלפני שנתיים נכנס במחצית להציל את המולדת, נכנס הפעם רק עשר דקות לסוף כשהכול כבר גמור. ועדיין, דודו זה דודו, כל מסירה שלנו תענוג, במקום קאפלו הייתי לוקח אותו למונדיאל- זה בהחלט שחקן שיכול לשנות משחק גם בעשר דקות-רבע שעה מהספסל.

האירוע היחיד שהעיר את השחקנים הקרואטים התרחש לקראת הסיום כשאחד האוהדים שלהם התפרץ למגרש ועדר מאבטחים בעקבותיו. במחווה יפה הם גוננו עליו מה שעורר את זעמם של האוהדים האנגלים והדליק את האצטדיון. למרות שלא דפקו את אותה הופעה מרשימה כמו לפני שנתיים, האוהדים הקרואטים עדיין נתנו הצגה יפה והזכירו את עצמם הרבה יותר מהנבחרת שלהם.

למרות שהפעם האנגלים מנצחים ועולים גם הפעם וומבלי מתרוקן לפני שריקת הסיום (בחיי שאני לא מבין את הדחף הזה להגיע רבע שעה מוקדם יותר הביתה) ואני נשאר כמעט לבד לעשות לנבחרת האנגלית את הכבוד שמגיע לה.

אחרי ההפסד לפני שנתיים חשבתי שלאנגלים יקח שנים של עבודת חריש יסודית לצאת מהבור העמוק שהם היו בו. חשבתי שיעשו נכון אם ישכרו מאמנים מהולנד ופורטוגל שיעבדו עם הילדים שלהם על היכולת הטכנית. אבל אז בא קאפלו והראה, עם אותו חומר בדיוק, שעם קצת משמעת ויעילות והרבה ביטחון ואמונה עצמית אפשר להשיג הרבה מאוד.

בסיום כבר מכרו בחוץ חולצות עם הכיתוב "אנגליה מצפה 2010". קאפלו יצטרך להיזהר עם "המצפה" הזה שיעשה לו הרבה ברדק בתשעת החודשים הקרובים. אבל אם הוא יצליח להמשיך ולנהל בחכמה את התקשורת והציבור האנגלי כמו שעשה עד עכשיו לנבחרת שלו יהיה סיכוי לא רע בכלל בדרום-אפריקה במונדיאל חצי-ביתי (אוכלוסייה אנגלו-סקסית גדולה ומזג אוויר חורפי). אולי חוץ מספרד וברזיל אני לא רואה איזושהי פייבוריטית ברורה מול האנגלים כעת.

חזרה בסאות'המפטון אני מתעדכן שישראל שמה שביעייה ללוקסמבורג ובשאר התוצאות בבית. אני אוכל את הלב- וואלה יכולנו לעלות הפעם…