קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי תרבות הגוף

כד קטן (The Ashes- המילה האחרונה)

בשבוע שעבר הגיעה לסיומה סדרת ה'אשז' בקריקט וכד החימר הקטן ששיגע במשך קיץ שלם את אנגליה ואוסטרליה נסע (או נשאר בעצם) בממלכה אחרי ניצחון אנגלי במשחק החמישי והמכריע ב'אובל' (המגרש המפורסם בדרום לונדון שם נערך המשחק הראשן ב'אשז' ב- 1882).

גם אם אתם לא ממש בעניין של קריקט אבל הזדמן לכם להיות באנגליה או אוסטרליה בקיץ של 'אשז' לא ממש תצליחו לחמוק מהתופעה (תשאלו את החבר'ה מהחוג של ליברפול שהיו כאן רק שבוע וכבר נדבקו). עבור ה'אוזיס' ו'הפומס' האשז הם מה שהטור-דה-פראנס בשביל הצרפתים או הסופרבול בשביל האמריקאים. אם תרצו זה כמו שברזיל וארגנטינה יפגשו פעם בשנתיים לסדרה של חמישה משחקים על תואר הנבחרת הטובה בעולם בכדורגל.

מה שמוסיף הרבה צבע להתמודדות הזו בין האנגלים לאוסטרלים הוא מלחמת התרבות המרתקת בין שתי המעצמות: האנגלים "שמרנים" ו"מהוגנים", האוסטרלים "משוחררים" ו"יצירתיים". גם ב'אשז' הנוכחיים, למרות הנסיון לשמר על התדמית האליטיסטית של המשחק, לא התאפקו הצדדים מלהכניס מכות קטנות מתחת לחגורה אחד לשני.

מי שהכניס את המכה הכי כואבת היה כנראה ג'ייסון לאנגר, מי שעד לא מזמן שיחק בנבחרת האוסטרלית וכיום משמש כקפטן של סאמרסט האנגלית. ערב הסדרה שלח לאנגר דוא"ל למאמן הנבחרת האוסטרלית שכלל מנשר מפורט שבו הוא מצביע על נקודות החולשה העקריות של האנגלים מבחינה מקצועית ומנטלית כפי שהוא רואה אותם מנסיונו.

כמו שקורה בד"כ בחלק הזה (וגם אחרים) של העולם, הדוא"ל דלף לעיתונות במהלך הסדרה ועורר כצפוי מהומת אלוהים. להלן אני מביא חלקים מתוך המנשר של לאנגר שמנתח לדעתי בצורה חדה ומדוייקת את המנטליות של הספורטאים האנגלים ושל האנגלים בכלל:

"השחקנים האנגלים נהדרים כל עוד הם מובילים. בגלל הדרך שבה הם מתוכנתים הם יחושו על הגובה כשעניינים ילכו טוב אבל הם יתכנסו בתוך עצמם מהר מאוד אם תתישו אותם. ברגע שמתחיל להיות קשה מספיק להסתכל על שפת הגוף שלהם בכדי לראות איך נהפכים עצלנים ומדוכדכים"

כל מי שפגש פעם פקיד אנגלי מכיר את זה. כל עוד תשאל אותו מה שכתוב בספר הוא יפגין יעילות וחיוניות, ברגע שתתקיל אותו אם איזה משהו שלא כתוב שם הוא יהפוך חיוור ומבולבל. יש תחושה שהאנגלים מתנהלים כאילו יש איזה ספר הנחיות מפורט לחיים האלה. ברגע שהם נתקלים במצב שלא התכוננו לו מראש הם נוטים לאבד את העשתונות. המושגים אלתור ותושייה זרים להם.

"הם הכי טובים בעולם בלקרוס כשעניינים מתחילים לפנות נגדם. זה הזמן שבו הם מתחילים לתרץ כל מיני סוגים של תירוצים ולחפש אל עבר מי להפנות אצבע מאשימה- זו תכונה אנגלית קלאסית מהנסיון שלי"

מ- 'יד האלוהים' של מראדונה עד הדשא המלאכותי במוסקבה- אם מישהו יכתוב פעם את ספר התירוצים המלא של הספורט האנגלי תצא לו אינציקלופדיה.

"השחקנים האנגלים לא מאמינים בעצמם. הם יביטו בכם ויפטפטו אבל זה מאוד שטחי, ושוב, יחזיק מעמד עד שהלחץ יתחיל להגיע אליהם. בשלב הזה הם יסוגו מאוד מהר. תפגינו כלפיהם סגנון משחק ושפת גוף אגרסיביים ותראו איך מהר מאוד הם יתחילו לבהות בנעליים שלהם במקום בעיניים של היריבים- כך הם בנויים פשוט"

פאביו קאפלו סיפר שאחד הדברים הראשונים שהיה צריך לעבוד עליהם עם השחקנים האנגלים זה חוסר הביטחון. למעשה זה הרבה יותר מזה- פחד ממש. הספורטאים האנגליים צריכים להמודד עם ציפיות שבמרבית הפעמים אינן ראליות ביחס ליכולות שלהם ואחרי זה עוד לחוות את האכזבה התקשורתית והציבורית העצומה. לא פלא שהרגליים רועדות להם ברגעים המכריעים. בעניין הזה, אגב, האנגלים מזכירים מאוד אותנו הישראלים ו"עיניו הנשואות של העם היושב בציון".

"הם אוהבים להיות נחמדים וחברותיים בגלל שזה גורם להם להרגיש בנוח. מהרבה בחינות זו בעצם נקדות המפתח להבנת הפסיכולוגיה האנגלית בכללה- הם מאוד אוהבים להרגיש בנוח. תוציא אותם ממרחב הנוחות שלהם והם לא יסתדרו לשנייה. אל תהיו יותר מדי נחמדים איתם, זה אחד הלקחים שהפנמנו מ- 2005 ל- 2007*"
*הסדרה ב- 2005 הסתיימה בניצחון אנגלי 2:1, ב- 2007 אוסטרליה נקמה עם 5:0 חלק.

יש ביטוי יפהפה באנגלית "To hit the nail on its head" ולאנגר בהחלט נעץ כאן את המסמר הכי מדוייק שיש."Are you all-right"? "Are you happy"? ישאל אותך האנגלי שוב ושוב, אבל לרגע לא באמת יתעניין. הנימוס האנגלי המפורסם מטעה. החייכנות שלהם מקורה אינו בחמימות לב יוצאת דופן. אם כבר אז ההיפך הוא הנכון. האנגלים מטבעם, כאמור, חייבים להרגיש בנוח. ומה גורם לאדם להרגיש יותר בנוח יותר מאשר שכולם מסביבו מחיייכים ומעמידים פנים שהכול דבש?! בשלב מסויים התחלתי לענות להם No! רובם לא שמו לב והמשיכו לחייך. מי שכן קלט האדים במבוכה, גמגם ו"נזכר" שהוא בדיוק מאחד לאיזו פגישה…

אחרי שקראתי את הדברים חשבתי שלאנגר אולי קצת מתבזבז כשחקן קריקט ויכל להצליח לא פחות כפיסכולוג חברתי. סימוכין לדבריו הגיעו מלא פחות מאשר הקפטן האנגלי לשעבר, מייקל וואהן, שדווקא הוביל את אנגליה לניצחון ב'אשז' ב- 2005: "אם היו מבקשים ממני לכתוב מנשר על הנבחרת האנגלית סביר להניח שהיה יוצא משהו דומה מאוד".

ואולי דווקא העובדה שהפעם האנגלים לא חיפשו תירוצים והיו כנים עם עצמם במהלך הסדרה בימים בהם הנבחרת שלהם שיחקה רע תרמה לניצחון. הנקמה הכי טובה שלהם בלאנגר וחבריו האוסטרלים היתה על המגרש. אין דבר שהאוסטרלים שונאים יותר מאשר לראות ידיים אנגליות על כד החימר הקטן:

"לא יכולתי להרגיש אומלל יותר גם אם הייתי חוטף שפעת חזירים. בשבועות הקרובים אין יותר בדיחות על מזג האוויר האנגלי, הבירה החמה והרגלי ההיגיינה הגרועים שלהם. זה יהיה אסון לראות ולשמוע עכשיו את החגיגות של האנגלים כי אני בספק אם יש מנצחים יותר גרועים מהם בעולם" (ריי תומאס, 'סידני דיילי טלגרף')

ואחרי זה עוד אומרים שקריקט הוא משחק משעמעם…

תגובה אחת על “כד קטן (The Ashes- המילה האחרונה)”

באמת סיפורים יפים, ואי אפשר שלא להתרשם מההשלכה לחיי החברה והתרבות, אבל מעכשיו והלאה, כשנפתח עיתון נראה ספורט אמיתי ולא משחק קלפים שאיכשהו יצא לדשא.

סגור לתגובות.