חול? מועד!

24 תגובות בנושא חול? מועד!

1. מאת אבישי‏:

   9 באוקטובר 2009 בשעה 10:55

   איזה כיף.
   אז נכון, ירושלים – גם אחרי המשחק הזה – לדעתי השנה לא תזכה באליפות, פשוט כי לאורך זמן היא לא מספיק טובה. אבל היא פשוט יפהפיה. אמרתי אחרי המשחק נגד חיפה שסימונס אגואיסט? סימונס סתם לי את הפה. איזה שלשות, איזה ביצים. קוקיה היה אדיר, נעימי (כמו שציינת, ובצדק, אולי השחקן שהכי כיף לאהוב בקבוצה הזאת) והתשובה של ירושלים 2010 לצמד האימתני המילטון-וויליאמס: תומפסון-פינקני. הלוואי שזה ייגמר כמו בעונה ההיא, רק עם עוד ניצחון אחד :-)

   אה, כן.
   גיא פניני הוא כריסטיאנו רונאלדו של הכדורסל.
   כמה מוכשר, ככה שנוא.
2. מאת איציק אלפסי‏:

   9 באוקטובר 2009 בשעה 14:46

   השוואה יפה באמת.
   לגבי האליפות- נדבר במאי. בגלל השיטה של הפיינל-פור לא צריך להיות טובים לאורך זמן , מספיק להתעלות בערב נתון ואת זה הפועל הראתה אתמול שהיא יכולה לעשות.
3. מאת matipool‏:

   9 באוקטובר 2009 בשעה 15:18

   איציק – טור מעולה . אהבתי והתחברתי לכולו ולעניינים השונים שבו .
   אמנם אני לא אוהד ירושלים ומעולם לא הייתי במלחה אבל אני שמח בשמחתכם .
   דון שמעון לא מבין שמשפטים כמו שציטטת כאן מהכתבה עליו , גורמים לשנוא אותם כל כך ואני אחד שגם גדל על מכבי הגדולה וימי חמישי של שנות השבעים ותחלת השמונים ( עד ש"בגדתי" לטובת הישראלים של חולוניה ) .
   מיכה שטרית ואביתר בנאי הם נקודות אור בחושך הגדול של המוסיקה הרדודה הנוכחית בישראל ( אתם מוזמנים לעיין במוסף שבעה לילות של היום בכתבתו של יהודה נוריאל על ההבדלים בין הקולנוע הישראלי למוסיקה הישראלית ) .
   נ.ב. – יש תאריך מתוכנן להשבת המח שלך לארצו מולדתו ?
4. מאת שבי כהן‏:

   9 באוקטובר 2009 בשעה 15:38

   איציק – אכן, האווירה במלחה היא מדהימה בקנה מידה עולמי, למרות הקוטן של האולם (ואולי בכלל בגללו…).

   מי שלא היה במשחק כדורסל של הפועל נגד מכבי, כשמלחה מלא, לא יידע לעולם על מה אנחנו מדברים כאן. ממליץ לכל אחד, גם למי שכלל לא מתעניין בכדורסל, להגיע פעם אחת. לטעום.
5. מאת אריגיא‏:

   9 באוקטובר 2009 בשעה 16:08

   חברים יקרים ממלחה, אני מציע לכם להפסיק לפרסם את האווירה במלחה, כי בקרוב תתעוררו עם גדודי יפנים עם מצלמות שמנסים לתפוס את נעימי בחימום.
6. מאת יובל‏:

   9 באוקטובר 2009 בשעה 18:28

   האווירה במלחה ובכלל האווירה בקהל של הפועל ירושלים, עם כל הקושי שלי לשיר "הפועל עולה", היא אחת המדהימות בעולם. אין קהל ברמה הזאת, לצערי (ומאוד לצערי, כי אם הכמויות האדירות של בית"ר היו מביאות רק חצי מהאיכות הזאת וההתלהבות של הקהל האדום של ירושלים כדורסל, היינו נראים שונים לגמרי).

   רק הערה אחת לגבי יותם הלפרין – אני מאוד מסכים עם מה שכתבת על שחקנים שמעזים לנסות לעומת כאלה שבכלל לא מנסים, אבל אני חושב שיותם הלפרין הוא דוגמה מאוד לא טובה. דווקא במכבי הוא ניסה כמה פעמים לנצח משחקים ולא הצליח, ועל זה ספג לא מעט קללות מבולסי הסושי של יד-אליהו.
   אני זוכר שתוך שלושה ימים הוא פספס שלשת ניצחון נגיד גליל-עליון ז"ל, ואחרי זה נגד הפועל ירושלים במלחה. ניסה, לא הצליח. אבל אי אפשר להגיד שהוא סתם אימפוטנט. אני אישית מאוד מעריך אותו, בעיקר מאז שהוא לא צהוב.
7. מאת איציק אלפסי‏:

   10 באוקטובר 2009 בשעה 18:49

   מתי,
   תודה. גם אני גדלתי על מכבי של ימי חמישי בשנות השמונים ואני מכיר עוד אוהדי הפועל כאלה. התופעה הזו של הפיכה מאוהד לשונא היא אחת התופעות הפסיכולוגיות/סוצילוגיות המרתקות הקשורות בספורט שעדיין לא מצאתי לה הסבר מניח את הדעת.
   הכתבה של יהודה נוריאל אכן נהדרת ומומלצת מאוד.
   תאריך היעד לחזרה הסופית לארץ הקודש הוא מיד עם סיום המונדיאל בדרום-אפריקה בקיץ הקרוב (שמונה חודשים- אבל מי סופר…).

   שבי,
   אתה צודק, אכן העובדה שמודבר באולם סגור, קטן ודחוס מוסיפה לאווירה. אני מקווה שנצליח לשמר אותה גם בארינה החדשה תובב"א (תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן).

   אריגיא,
   שיבואו, נספסר עליהם כרטיס במאתיים פאונד :)

   יובל,
   בשנה האחרונה שלו במכבי אכן היתה תזוזה אצל יותם הלפרין והוא ניסה יותר, אבל עדיין יש משהו מאוד רך באופי שלו שראינו גם בנבחרת בקיץ האחרון. מה שכן זה לא מצדיק את היחס המחפיר כלפיו מצד "בולסי הסושי" (אהבתי..) בנוקיהו.
8. מאת אריגיא‏:

   10 באוקטובר 2009 בשעה 21:57

   לא שאני מבין מה זה מוזיקה רדודה, אבל אפשר לקבל סיכום בסעיפים של הנאמר בכתבה? מה ההבדלים באמת?
9. מאת איציק אלפסי‏:

   11 באוקטובר 2009 בשעה 10:54

   אריגיא,
   נוריאל ניסה לענות על השאלה מדוע הקולנוע הישראלי נהנה מפריחה גדולה וקוטף פרסים יוקרתיים בחו"ל בעוד המוסיקה הישראלית מדשדשת.

   התשובה שהציע הייתה שהסיבה לכך היא שהקולנוע הישראלי נהנה מתמיכה ממסדית קבועה בזכות חוק הקולנוע הישראלי שחוקק בתחילת העשור שמחייב את גופי השידור הציבוריים להעביר לו נתח מהכנסותיהם בעוד המוסיקה לא נהנית מתמיכה דומה.

   כתוצאה מכך ליוצרים הקולנועיים יש חופש יצירה והם יכולים להרשות לעצמם לנסות קונספטים חדשים וייחודיים מבלי להיות מוטרדים מדי בשאלות של רייטינג וכיוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. לעומת זאת המוזיקאים זקוקים להצלחה מסחרית מיידית בכדי להתקיים ולכן ממעטים לקחת סיכונים וליצור דברים "איכותיים" אלא מכוונים בעיקר לפלייליסט של גלגל"צ.

   לי אישית התיזה הזאת נראית על פניה מעניינת ודי נכונה.
10. מאת אריגיא‏:

    11 באוקטובר 2009 בשעה 10:59

    אוקיי, נשמע הגיוני. השאלה שלי היא אחת (וקצת חורגת מעלילות מלחה, התנצלות מראש): מי קבע שהמוזיקה הישראלית מדשדשת? איך יודעים? דווקא חשבתי שזה שיש הרבה אומנים חדשים שפוריצם קדימה ותופסים מעמד של כבוד מעיד על פריחה. או שאולי הכתבה מכוונת לסוג מסוים של מוזיקה בתוך המוזיקה הישראלית, שמדשדש מדי, לטעמה?
11. מאת matipool‏:

    11 באוקטובר 2009 בשעה 11:33

    אריגיא – הכוונה היא שהחלק המרכזי של המוסיקה הישראלית הנוכחית נשען על בוגרי "רימון" ו "כוכב נולד" שמכוונים בעיקר לגלגל"צ ולמיינסטרים ( יכול להיות שחלקם רוצים אחרת בתוך תוכם ואין להם כל כך ברירה כדי להצליח ולהתקיים כאן ) . הכל ממוצע ולא עמוק . סוף שבוע רגוע שכזה .
    איפה הפריחה הנהדרת של תחילת שנות ה-90' ( איפה הילד , נקמת הטרקטור , החברים של נטאשה , הקספרים וכו' ) ואיפה מה שקורה היום .

    איציק – אם תעשה מחקר בנושא , אני מוכן להתנדב להיות חלק בו . חלק מהעניין הוא זה שכשאתה מתבגר ועומד על דעתך , אתה רואה גם את הצד השני של הדברים ובמכבי , הצד השני הוא מאד לא נעים ( לעולם לא אוכל לשנוא את הפועל כפר-סבא , בוסטון סלטיקס וליברפול שהיו גיבורי ילדותי גם כן ) .
12. מאת איציק אלפסי‏:

    11 באוקטובר 2009 בשעה 11:51

    אריגיא,
    אני מבין לאיפה אתה חותר אבל זה לא היה הכיוון שלו.

    מתי,
    בדיוק זה! גם לבית"ר גיליתי צדדים שאני מאוד לא אוהב כשהתבגרתי והבנתי דברים יותר לעומק ועדיין מעולם לא הפסקתי ולא אפסיק לאהוד אותה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לשנוא אותה.

    אגב, אותו תהליך שקרה לי עם מכבי ת"א קורה לי עם נבחרת אנגליה מאז שעברתי לגור בממלכה. רק שהפעם אני מנסה בכל מאודי להילחם בו (וזה לא קל..), לא יהיה כיף לראות את המונדיאל בלי נבחרת לאהוד באמת (בטח כשהאלטרנטיבה הקבועה שלי- ארגנטינה- נראית כמו שהיא נראית עם מראדונה).
13. מאת matipool‏:

    11 באוקטובר 2009 בשעה 14:42

    איציק – אכן , לפחות חצי מהכיף יורד כשאין לך נבחרת אהודה במונדיאל / יורו .
    ביורו האחרון , בחרתי בספרד כאלטרנטיבה לאנגליה לאור שיתוף הפעולה של ליברפול עם נציגי ספרד .
14. מאת אריגיא‏:

    11 באוקטובר 2009 בשעה 18:02

    אני מצטער מראש על החפירות, אבל לא כיוונתי לשום דבר מלבד השאלה: מי קובע מה ראוי ומה לא? מה גבוה ומה נחות? מה עמוק ומה רדוד? וכך, האם בכתבה היו נימוקים לקביעה שהמוזיקה הישראלית היא מה שהכתבה טענה, או שזו הייתה הנחת עבודה בסיסית ומשם הלכו קדימה?
15. מאת איציק אלפסי‏:

    11 באוקטובר 2009 בשעה 18:31

    אריגיא- זו אכן היתה הנחת העבודה הבסיסית שממנה יצאה הכתבתה לדיון.
16. מאת אריגיא‏:

    11 באוקטובר 2009 בשעה 18:53

    חשבתי שזה ככה, מניחים הנחות בצורה של עובדות מוגמרות, בלי באמת להסביר ולנמק.
17. מאת איציק אלפסי‏:

    12 באוקטובר 2009 בשעה 11:23

    אריגיא- דבר ראשון העובדה שהמוזיקה הישראלית נמצאת כיום בסוג של שפל היא משהו שלא צריך לנמק ולהסביר. גם הדיוט כמוני יכול להתרשם מזה בקלות מהיקף ואיכות ההיצע בחנויות המוזיקה ומהחומרים שמושמעים ברדיו. המצעד השנתי השנה היה מהחלשים שאני זוכר מאז שאני עוקב אחרי המצעדים השנתיים בארץ מאמצע שנות השמונים.
    בנוסף נוריאל עמד בצדק על הנקודה שמוזיקאים ישראלים זוכים למעט מאוד הכרה בינלאומית לעומת הקולנוענים שגורפים פרסים חשובים וביקורות מפרגנות.
18. מאת אריגיא‏:

    12 באוקטובר 2009 בשעה 14:38

    לא השתכנעתי, אבל אני אשמור משהו לכשתחזור, אני מרגיש קצת לא נוח להלאות את קוראי הבלוג.
19. מאת באבא ימים‏:

    13 באוקטובר 2009 בשעה 18:21

    Just one comment regarding the Nobel prizes as indicators to the state of the Israeli intellectual powers. I don't think that this is a credible indicator. The reason is that unlike Nobel prize for peace which is given for work which has not yet been done, Nobel prizes in the fields of science are given for work that has been done 20 or 30 years ago. Ada Yonath's Cryo technology was developed in the early 80's; the work of Aharonov, the other Israeli candidate was based on his discovery from 1961; Yisrael Aumann the 2005 prize winner has received it for work, which major breakthrough happened in the 70's as did Daniel Kahanman, the 2002 prize winner. This not a coincidence, its takes time for a major scientific breakthrough to be recognized as such. I think that a better indicator of the state of the Israeli academia today could be found in the current university ranking, which is not flawless but is telling.

    https://www.timeshighereducation.co.uk/Rankings2009-Top200.html
20. מאת איציק אלפסי‏:

    13 באוקטובר 2009 בשעה 20:57

    דבר ראשון שמחתי לראות את סאות'המפטון במקום ה- 95 והמכובד (לפני האונ' העברית אפילו..) עם עלייה של ארבעה שלבים מהדירוג הקודם (שאני זוקף בעיקר לזכותי:) )

    ולעניין עצמו: הדירוגים האלה מתבססים כמעט באופן אבסולוטי (כפי שאפשר לראות בפרמטרים שמצוינים בדירוג עצמו) על פרסום מאמרים בכתבי-עת מקצועיים- שזה מדד להרבה דברים (בין השאר פוליטיקה) אבל אף אחד מהם הוא לא העושר האינטלקטואלי של הסטודנטים. חוקרים מפרסמים הם בד"כ אנשי סגל (ולעתים נדירות- דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים), והכישורים הנדרשים לפרסום הם בעיקר.. קישורים.

    מניסיון והיכרות אישית עם מרצים מישראל, אנגליה, ארה"ב ומדינות נוספות יש מתאם רופף מאוד בין כמות הפרסומים לבין איכות המחקר וודאי ההוראה של איש הסגל. לפעמים אתה פשוט עולה על שטאנץ מסוים ומפרסם שלושה ארבעה מאמרים בשנה שהם גרסה שונה של אותו רעיון, עם הוספת משתנה כזה או אחר כל פעם, מבלי בעצם לחדש שום דבר. בנוסף, מוסדות אקדמאים רבים (כמו בכדורגל) "קונים" מרצים עם רזומה פרסומים עשיר ובצורה הזו משפרים את הדירוג שלהם באופן מלאכותי.
21. מאת באבא ימים‏:

    13 באוקטובר 2009 בשעה 23:16

    I will not deny the political aspect and I'm sure that the ranking is far from perfect. The facts that there are way to artificialy inclrease the number of publications is known to me and in my experience many Israeli faculty members use it. This fact, in and of itself, does not make the information biased. What I think is importatnt is to note the rise of universities in East Asia. Look for their alumni 20 yin the list of Nobel prize winners 20 years down the road, they are smart and hungry. We lost our hunger quite a while ago.
22. מאת איציק אלפסי‏:

    14 באוקטובר 2009 בשעה 8:53

    עם הניתוח הזה אני בהחלט נוטה להסכים. זאת אחת מתופעות הלוואי של התבססות והתברגנות החברה הישראלית ותקף בתחומים רבים, לא רק בתחומי הידע והמחקר.
23. מאת בני תבורי‏:

    18 באוקטובר 2009 בשעה 6:26

    איציק,
    מה דעתך על העובדה שמספרם של יוצרי המוסיקה גדול בהרבה ממספרם של הקולנוענים? אני בניו זילנד ולא קראתי את נוריאל, מה שאני מבין כאן הוא מאפיין את הבעייה בנסיון לרצות ולספק את גלגלצ, שזו עובדה נכונה ללא ספק, אבל לא נכון להשוות בין שני הנושאים. זה בדיוק כמו לשאול איך מדינה שנחשבת למעצמת הייטק, לא מסוגלת להעמיד נבחרת ראוייה למונדיאל.
24. מאת איציק אלפסי‏:

    18 באוקטובר 2009 בשעה 20:24

    בני,
    טוב לשמוע ממך מניו-זילנד הרחוקה!
    אני מודה שלא הצלחתי להבין למה לא ניתן להשוות בין המוזיקה לקולנוע הישראלי ואיך ההבדל הכמותי קשור לזה.
    לגבי הייטק ומונדיאל- אני חושב שזו דווקא השוואה טובה- את התחום הראשון מנהלים אנשים אינטלגנטים ומקצועיים בתחומם ואילו את התחום השני מנהלים פוליטקאים חובבנים ודי טפשים. אם היו לנו כמה אנשי הייטק בשדרות הניהול והאימון של הכדורגל אני די משוכנע שהיינו מגיעים למונדיאל או לפחות הרבה יותר קרוב אליו מאשר אנחנו כיום.

סגור לתגובות.