קטגוריות
בבל ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

כשהחומר גובר על הרוח (ט' באב)

"שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה. אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין. אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה". (מדרש רבה על פרשת איכה)

היום, ט' באב, אנו מתאבלים על חורבן ירושלים. כמו כל דבר ביהדות גם לט' באב ישנה משמעות סמלית רחבה הרבה יותר מהמשמעות הנגלית לעין שלו. היינו, ט' באב איננו יום אבל על התמוטטותם של קירות כי אם יום שמסמל את התוצאות, המשמעויות הכואבות והמחיר הכבד ששילם עמנו במהלך ההיסטוריה בתקופות של פשיטת רגל ערכית ומוסרית.

הרב בנימין לאו מדבר על הקשר שבין הפרשה שנקראת בשבוע בו חל ט' באב (דברים), ההפטרה (ישעיהו), ומגילת איכה הנקראת בערב ט' באב אותה כתב ירמיהו.

בפרשת דברים מדבר משה על הקושי שלו בהנהגת העם- "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א', י"ב). משה הנהיג את עם ישראל בתקופה מורכבת ביותר. מצד אחד היה עליו להנהיג עם בעל מנטליות של עבדים, כתוצאה של כארבע מאות שנה עבדות במצרים, מצד שני הוא היה אמור להנחיל בו את המנטליות של ה'עם הנבחר' ואת הבטחון המוחלט בישועת ה'.

בהרבה מובנים לא שיתף דור המדבר פעולה עם משה. למרות נסיונותיו ליטוע בו אמת ומשמעות רוחנית מקפיד העם לחזור תמיד להתעסקות בחומר. הן בפרשת המן והסלו, הן בפרשת המרגלים, והן, כמובן, בפרשת עגל הזהב.

ישעיהו, כמו משה, גם הוא בא בטענות אל העם. אולם קינתו של ישעיהו ותוכחתו הינה נוקבת הרבה יותר: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיהו א', כ"א) הוא ספק שואל ספק קובע. יותר מאשר הוא בא לקונן על ההדרדרות המוסרית בענין גילוי העריות, ענין ה'זונה' בדבריו של הנביא בא להדגיש את הסכנה הטמונה בהערצת החומר.

זונה היא אישה שמוכרת רגש מזוייף. ז'וזה סרמאגו מכנה את העוסקות במקצוע העתיק בעולם "מקצועניות של האהבה". זונה מזייפת רגש וחום ומוכרת אותו בעבור כסף. בכך היא מזנה את מעשה האהבה, היינו, הופכת את העניין הרגשי, האינטימי והמורכב הזה למשהו חומרי.

ישעיהו, אם כן, מקונן בנבואתו על ימים שבהם המסחר ברגש ובעניינים אינטימיים הפך למקובל (מזכיר את קצת את דורנו, לא?).

אחרון, ירמיהו, שמתנבא מתוך החורבן עצמו ופותח את קינתו במילים "איכה ישבה בדד" (איכה, א', א'). הקישור ברור: במקום שבו הרגש נהפך לחומר עובר לסוחר התוצאה היא בדידות- "איכה היתה לזונה" מוביל בסופו של דבר ל- "איכה ישבה בדד".

אם נשוב למדרש נראה את המהלך כולו: בתחילה מקונן משה על עם ישראל ששקוע בחומריות. משאו של העם כבד עליו ולבסוף הוא פורש ('מופרש') מהנהגתו. עם ישראל, ככל העמים לאורך כל ההיסטוריה, קיבל תמיד את המנהיגים להם היה ראוי (אפרופו משבר ההנהגה בתקופתנו). מנהיגים מושחתים ולא מוסריים צומחים מתוך עם מושחת ולא מוסרי, הם לא צצים יש מאין. עם שסוגד לחומר מוצא עצמו עם מהנהיגים תאבי בצע.

המנהיגות בעם ישראל שאחרי תקופת משה היא אפיזודה ארוכה של כשלים ואכזבות. חומרת המצב מגיעה לשיאה כמאה וחמישים שנה לפני החורבן, בתקופת ישעיהו, שמקונן על שלטון מנוכר ומסואב "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמונים" (ישעיהו, א', כ"ג). אלא שכאמור השלטון הזה לא צמח יש מאין, הוא צמח מתוך עם שמקדש את החומר. עם שנותן ל'זונה' על המשמעויות של כך, 'קריה נאמנה'.

בסופו של דבר התוצאה היא כמעט בלתי נמנעת ומגיעה בדמות החורבן על מראותיו הקשים כפי שמתאר ירמיהו במגילת איכה. במצב שבו הרוח פושטת רגל ונמכרת לכל המרבה במחיר יכול להיות רק סוף אחד- חורבן.

אין זה פלא, אם כן, שה' בחר להחריב את ביהמ"ק. עם שסוגד לחומר ביהמ"ק עבורו הוא מקום מסוכן שעשוי לגרור פולחן אלילים וחומר. ביהמ"ק היה אמנם מבנה מפואר- חומר- אבל כזה שאמור לספק השראה לרוח ולא להיפך. בהעדר סדר דברים נכון אין מקום לביהמ"ק.

כשמביטים לעומק על המהלך הזה, שבו החומר גובר אט אט על הרוח, ועל תוצאותיו, אפשר לראות כיצד הוא מתרחש גם בתחום שלנו, הכדורגל:

בשלב הראשון מגיעה הטרוניה מצד העם, האוהדים, שרוצים בעלים עשיר. בשלב השני, 'הפחזון' כפי שמכנה אותו המדרש, מגיע אותו בעל ממון ובשם קידוש החומר (התארים) מפזר כספים ללא כל חוש ביקורת או הגיון מתקבל על הדעת. במקביל גם נכסיה הרוחניים של הקבוצה (שחקני הבית) מוצאים עצמם חסרי ערך. השלב השלישי הוא 'ניוולה', החורבן. או במקרה שלנו- קריסה כלכלית שגוררת קריסה מקצועית.

נדמה שבכדורגל של היום האוהד הממוצע נמצא באחד מאותם שלושה שלבים. ישנם כאלה שמייחלים לכך שבעלים עשיר יבוא ויקנה את הקבוצה שלהם. ישנם כאלה שכבר "זכו" לכך והמועדון שלהם נמצא בשלב ה"פחזון": קונה מכל הבא ליד במחירים מטורפים תוך התנכרות לסמלי הקבוצה ומורשתה. האחרונים הם "חסרי המזל", אלו שהגיעו לשלב השלישי- "הניוון": הבעלים ירד מנכסיו או נטש את המועדון והם נותרו בדד עם מציאות של חורבן.

אנחנו, אוהדי בית"ר ירושלים, עברנו בעשור הנוכחי את כל שלושת השלבים האלה לפחות פעמיים. כולי תקווה (אם כי אני ממש לא בטוח) שלמדנו את הלקח.

והלקח הזה שט' באב מלמד אותנו הוא לקח חשוב על האסון שגורר אחריו התהליך של הפרטת הערכים. תארים וגביעים כוחם יפה רק אם הם מייצגים משהו בעל משמעות- ניצחון הרוח של מועדון. סתם כשלעצמם הם בסה"כ כלי מתכת קרים.

בהעדר רוח, בהעדר זהות מגובשת, הבדידות והחורבן לא יאחרו לבוא. גם אם כרגע ההתנהלות היא של "אכול ושתה כי מחר נמות" כפי שמעיד ישעיהו (כ"ב, י"ב) על התנהלות העם בתקופה שקדמה לחורבן.

מי יתן ונזכה לראות בבנין ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, אמן.

"איכה ישבה בדד". כשהחומר גובר על הרוח

11 תגובות על “כשהחומר גובר על הרוח (ט' באב)”

איציק – כל הכבוד על הנגיעה בנושא הזה. בהחלט מעניין. ואהבתי את ההקבלה היפה לכדורגל.

תשעה באב וכל הנלווה אליו, אותו פירטת כל כך יפה במאמרך, מתקשר לי תמיד למקום אחד – בית הכנסת של אבא שלי בשכונת הפחים במחנה יהודה. זה היה בית הכנסת שגדלתי עליו, כל שבת וכל חג היינו שם, בית כנסת פשוט שבפשוטים, עם ספסלי עץ שבנויים צמוד לקירות וסביב ההיכל שבמרכז, שטיחים על הספסלים, היכל קטן וצנוע, ספרי קודש שהענווה צועקת מהם, הכול צנוע, סולידי, אמיתי. אבל עם המון חום ונשמה ואנשים שרובם כבר לא חיים ואין דוגמתם היום. בתשעה באב האנשים היו באים עם שקים ויושבים על הרצפה, כנהוג באבלות.

תבקר היום בבתי כנסת ותראה בדיוק את מה שכתבת. הכול מפואר, מנוכר, מצועצע, גרנדיוזי, זהב, כסף, פרוכת שזורה בחוטי זהב, מזגנים מפלצתיים, נברשות שרואים בארמונות הדוכסים של אירופה, שורות שורות של ספסלים מהודרים, עם כריות לישבן ותא להניח את הספר, מנוכר, מנותק, ללא שום הדרת קודש, רק חומר בלי רוח.

זו הסיבה שאני כבר לא נכנס למקומות האלה. אין את הנשמה והפשטות של פעם.

איציק – ישר כוח אמיתי! מילים ראויות ומרתקות.
שבי – מסכים כי בהרבה מקרים הפאר והעושר דוחקים החוצה את הרוחניות והאמונה הפשוטה. יחד עם זאת, אני לא חושב שמה שהיה פעם נעלם. גם היום, במקביל לארמונות הפאר הנקראים בתי כנסת (ולכניסה אליהם יש הרבה פעמים גם תג מחיר) יש הרבה מאוד מקומות (בפרט בירושלים אך גם בעיר מגורי מודיעין) בהם פועלים מניינים בגני ילדים, בתים פרטיים ועוד, בדרך בה המתפללים מאמינים, תוך יצירת קהילה ובגיוון שרק הולך וגדל – אורתודוקסיים שוויוניים, אורתודוקסיים ליברליים (כמו זה שאני הולך להתפלל בו עוד שעה וחצי , בגן ילדים בשכונה), קונסרווטיביים ועוד. מי שמעוניין צריך רק לחפש.

אהלן גיל,

כמובן שאתה צודק וגם אני מכיר כמה מקומות כאלה. פשוט עבורי זה כבר לא מה שאהבתי והכרתי, למרות הכוונות הטובות (באמת!). לריחות וזיכרונות של ילדות כנראה שאין תחליף…

שבי,
אני קורא את דבריך ונזכר בבתי הכנסת בשכונת פג'ה בפתח תקווה שם נולדתי ושם חיים אבי ואחותי עד היום. למרות שהשכונה לא היתה גדולה במיוחד, היה בה בית כנסת אחד גדול ומרשים של הספרדים, אחד קטן יותר של האשכנזים ותשעה (9)!!! של התימנים שהיוו למעלה משמונים אחוז מתושבי השכונה. לכל מורי היה את בית הכנסת שלו שם גם לימד את הילדים אחרי הצהרים. אבי נהג ללכת לבית הכנסת פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, לבית הכנסת של הספרדים, פשוט כי את שפת התפילה המיוחדת להם יכולנו להבין בניגוד לשפת התפילה האשכנזית גלותית וגם את השירים אהבנו יותר. ברבות השנים הפכו בתי הכנסת למקום בו השתדלו עשירים להוכיח תרומתו של מי תהיה גדולה וראוותנית יותר, וכך איבדו המקומות האלה את צביונם הקהילתי והביתי והפכו למקדשים מפוארים וחסרי חן. אני מניח שזה מה שקורה גם במקומות אחרים.

בני,
את שפת התפילה של התימנים אף אחד לא מבין… נראה לי שגם הם…

לגבי שאר דבריך – זו בדיוק התחושה שניסיתי להעביר. למרות הניסיונות ליצור מקומות חדשים, פשוטים ולא מצועצעים (כפי שפירט גיל), אי אפשר לשחזר את מה שהרגשנו בשכונות הפשוטות של פעם.

אם כבר בתי-כנסת אז אני חייב להעלות על נס את ביהכנ"ס בבית-שמש שהייתי מתפלל בו בילדותי- היחיד בעולם שהיתה בו בחגים הפסקת סיגרייה מובנית בתפילה (בין קריאת התורה למוסף). שלא לדבר על האפריטיף במקלט.. שם על כוסית וויסקי משובח וצלוחית זיתים תוצרת הבית התקבלו כמה מההחלטות החשובות בתולדות העיירה.

גיל,
לא ידעתי שיש דבר כזה "אורתודוקסיים ליברליים"- נשמע כמו זרם שאני יכול להתחבר אליו, למרות שעד עכשיו הגדרתי עצמי כ"פוסט-דתי"..

שבי ובני – מבין ומתחבר. זכרונות ילדות, ריחות, טעמים, תחושות וקולות של בית אבא לא ניתן לשחזר ושום דבר לא יכול להשתוות להם.

איציק – אורתודוקסים ליברליים זה דבר גמיש (…) שמהותו משתנית ממניין למניין. אצלנו המשמעות היא שההפרדה בין נשים לגברים היא "ימין – שמאל" ולא "קדימה – אחורה", המחיצה היא בגובה המותניים, נשים אומרות דבר תורה (מיכל ביתי הבכורה מתוכננת לשאת דבר תורה בשבת הקרובה) ומתפללות ושרות בקול חזק וברור (מה שלטעמי רק מוסיף לתפילה) ולא שופטים אף אחד עפ"י אורך חייו (גם "לא שומרי שבת" כמוני יכולים להיות ש"צ ולעלות לתורה). המניין בו התפללתי בשנה האחרונה בבוסטון היה "אורתודוקסי שוויוני" שבנוסף לאמור נשים היו בו ש"צ וקראו בתורה. מעבר להבדלים ה"טכניים" לכאורה (אשר הם בעלי חשיבות כשלעצמם) אנחנו משתדלים לקרב ולא להרחיק כל מי שרוצה לבוא (מקבלים בשמחה גם "זרים", מוסיפים כיסאות בחגים וביום כיפור, לא "מסמנים" מקומות ביום כיפור לקבועים וכו)'. זה לא משחזר את מה שהיה פעם, אבל זו "הפינה שלי".

איציק – וויסקי?!?!? בבית כנסת?!?!? נראה לי שהתבלבלת… ערק הלך חזק בבתי כנסת של פעם. לא היה כסף ליותר מזה… עם ביצים קשות ומלפפון חמוץ… תענוג!

שבי
"מאחייה".. כמובן… הוויסקי זה באירועים מיוחדים או אם מישהו היה חוזר מחו"ל (אירוע נדיר מאוד באותם ימים) ומביא איתו בקבוק שנשמר בחרדת קודש כמו אוצר גנוז..

גיל,
אהבתי לשמוע על המניין שלכם. זה מזכיר לי שבבהיכנ"ס עליו דיברתי המחיצה בין נשים לגברים היתה וילון דק ובהוצאת ספר תורה עברו לידן והן נישקו אותו- מחזה דמיוני בביהכנ"ס של היום.

אם כבר בתי כנסת ואפריטיף אז אני חייב להזכיר את הבוכא, זהו הכהיל התוניסאי שעשוי תאנים (לא נפוץ כ"כ בארץ, ויקר מהעראק בערך פי 4) מי שמכיר תבוא עליו ברכה, ומי שלא הפסיד (שאלו את התוניסאי הקרוב למגוריכם).

שבי, יוצא לי לשבות בנחלאות מידי פעם, ועדיין יש שם בתי כנסת פשוטים ונהדרים.

ואפרופו ישעיהו, שראה את ירושלים בפחזותה, עשרים הפרקים האחרונים בספר ישעיהו הם מהיפים בתנ"ך, ומתוכם לקוחות הפטרות הנחמה שקוראים בשבעת הפרשות שאחרי תשעה באב, ומתוך ההפטרה שנקרא בעוד שבועיים הנה הפסוקים הפותחים, מצאתי שהם טיפה מתאימים לקבוצתינו האהובה:
"עניה סוערה לא נוחמה, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכוד שמשותיך, ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך לימודי יהוה, ורב שלום בניך. בצדקה תיכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי … כל כלי יוצר עלייך לא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי…"
יש פה הרבה מילים לא מובנות ("מרביץ בפוך אבניך" או "שעריך לאבני אקדח") אבל עדיין הן מקסימות…

סגור לתגובות.