קטגוריות
בבל כל הרשימות תרבות הגוף

מעפר באת ואל עפר תשוב (The Ashes)

"Life is a tale" כתב שייקספיר, ובמקרה של הספורטאים האנגלים העלילה היא תמיד אחת: הם חופרים לעצמם בור עמוק ואז מנהלים קרב חפירות הירואי בכדי לצאת ממנו.

בשבוע שעבר יצא לדרך אירוע הספורט החשוב ביותר של השנה כאן בממלכה- הסדרה בקריקט נגד אוסטרליה המכונה The Ashes. שמה של הסדרה מקורו בהספד סאטירי שפורסם בעיתון האנגלי The Sporting Times אחרי שאנגליה נוצחה לראשונה ע"י אוסטרליה ב- 1882 ובישר על "מותו של הקריקט האנגלי שגופתו תישרף ואפרו ילקח לאוסטרליה". בהתאם לכך מסע המשחקים של אנגליה לאוסטרליה שנה מאוחר יותר הוגדר כ"מסע להשבת האפר", ומאז הסדרה הדו-שנתית בין אנגליה לאוסטרליה מכונת בשם The Ashes כשהזוכה בסדרה שומרת אצלה את כד האפר המפורסם.

 

כד האפר המפורסם והמודעה מ- 1882.

המשחק הראשון בסדרה של חמשת המשחקים נערך בסופ"ש האחרון בקארדיף, וולס (זה כשלעצמו סיפור- פעם ראשונה שאנגליה מארחת משחק בסדרה מחוץ לאנגליה). מצב הרוח האנגלי ערב פתיחת הסדרה היה, כרגיל, השילוב הבלתי אפשרי בין חשש מתבוסה לציפייה לניצחון.

את היום הראשון (מתוך חמישה, הסדרה נערכת בפורמט הקלאסי של המשחק- Test) סיימו האנגלים ברגשות מעורבים, מצד אחד הם השיגו הישג נאה של 336 ראנס, אבל הם גם איבדו שבעה חובטים (Wickets).

בסיום היום עסקו האנגלים בעיקר בכוכב הגדול שלהם, קווין פיטרסן, שרשם ריצה יפה של 69 ראנס רק כדי להיפסל בצורה שלומאלית עם חבטה שחצנית וחסרת אחריות. פיטרסן זה הוא מוקד לוויכוח גדול בממלכה, מדובר, כאמור, בחובט בעל סגנון יחודי ושחצני שהרבה פעמים מאפשר לו לרשום ניקוד מרשים אבל מצד שני גם גורם לפסילות מוקדמות מביכות. האנגלים לא מתים על הסגנון של פיטרסן ואחרי הפסילה שלו ביום הראשון כמעט כולם קראו להדיח אותו מהנבחרת, לא פחות, למרות שהיה החובט שרשם את הניקוד הגבוה ביותר עבור אנגליה.

ביום השני אנגליה נפסלה עם 435 ואוסטרליה עברה לחבוט, תרתי משמע. כי היא בעיקר חבטה באנגלים שבמשך יומיים וחצי לא הצליחו לפסול את החובטים האוסטרלים בראשות הקפטן השחצן, ומתוך כך שנוא נפשם של האנגלים, ריקי פונטינג, שהשיג 150 ראנס, מתוך 674 סה"כ של האוסטרלים (הניקוד הרביעי בהיסטוריה בת 127 שנים של הסדרה).

רק הגשם הציל את האנגלים בסוף היום הרביעי והותיר אותם עם משימה כמעט בלתי אפשרית ביום האחרון- להציל שוויון. בשביל זה האנגלים היו צריכים לשרוד את היום מבלי שעשרת החובטים שלהם יפסלו. האנגלים שמו מבטחם בעיקר בקווין פיטרסן בתקווה שיחזיק מעמד כמה שעות מול הזורקים האוסטרלים. אלא שפיטרסן, שבינתיים היה עסוק בלפרסם טור באחד מצהובני הממלכה בו הוא עונה לכל אלה שתקפו אותו אחרי היום הראשון, נפסל כבר אחרי עשרים דקות עם ניקוד עלוב של 8 ראנס בלבד.

מכאן האנגלים צללו במדרון חלק ובאמצע היום מצאו עצמם כבר עם שבעה חובטים פסולים. כאן עלה לחבוט פול קולינווד. עכשיו, אם יש אנטיתיזה לפיטרסן זה קולינווד. חובט משמעם ושמרני שתמיד ילך על החבטה הבטוחה ביותר ויספק, בהתאם, את הניקוד הנמוך ביותר. אלא שהאנגלים לא חיפשו ניקוד, לא היה להם סיכוי לעבור את האוסטרלים, האנגלים רק רצו לשרוד את היום מבלי להיפסל ובכך לכפות שוויון. ואכן, קולינווד לא אכזב, הוא סיפק התנגדות מרהיבה כשעמד בפרץ חמש שעות ושלוש רבעי (!) עד שנפסל.

בשלב הזה לאנגלים עדיין נשאר להעביר עוד איזה שעה וחצי עד שיירד החושך ויפסק המשחק. כאן הם גילו שני גיבורים בלתי צפויים בדמות ג'יימס אנדרסן ומונטי פנסאר, שהם בכלל זורקים ולכן גם מוצבים אחרונים בסדר החובטים. בד"כ זורקים נפסלים די מהר אבל אנדרסן ופנסאר עמדו בפרץ ושרפו את הזמן שנותר בבונקר הירואי. בעשרה לשבע נאלץ הקפטן האוסטרלי ריקי פונטינג ללחוץ את ידי הקפטן האנגלי ולהכריז על שוויון.

במסיבת העתונאים אחרי המשחק האשים פונטינג את האנגלים שנהגו "לא עפ"י רוח המשחק" כשבזבזו זמן בשעות האחרונות (מה שאכן קרה עם כל מיני פציעות מבויימות שאפילו רונאלדו היה מתבייש בהם). האנגלים מצדם טענו ש"זה חלק מהמשחק". טענה מוזרה ממי שרוממות הפייר-פליי בפיהם. אני רק יכול לדמיין מה הם היו עושים לאוסטרלים אם המצב היה הפוך.

החגיגות במחנה האנגלי היו גדולות. התיקו הרגיש עבורם כמו ניצחון. פתאום כולם שכחו שבמשך ארבעה ימים אוסטרליה עשתה בית ספר לאנגלים ובשורה התחתונה, למרות שהסדרה עדיין בשוויון, נס כמו שקרה בקארדיף לא יחזור פעם נוספת. ובכלל, קשה לראות מאיפה הם יביאו אפילו ניצחון אחד בסדרה הזו, במיוחד כשקווין פיטרסן עסוק בעיקר במלחמות עם כל העולם.

אבל כאלה הם האנגלים, כשצריך ליזום ליצור ולבנות משהו הם מאבדים את הצפון אבל במלחמה אין עליהם. לכן תמיד תשמע מנג'ר אנגלי משבח את הדארן פלטשרים ומייקל קאריקים ואת רוח הלחימה והאופי. לכן גם לא תמצא בעריה ושדותיה של הממלכה בניינים ומונומנטים מפוארים אלא בעיקר מצודות עשויות ללא חת.

בתמונה: ריקי פונטינג, הקפטן האוסטרלי, לוחץ את ידו של מונטי פנסאר ומכריז בכך על סיום המשחק בשוויון וג'יימס אנדרסון מניף ידו בצהלה.

6 תגובות על “מעפר באת ואל עפר תשוב (The Ashes)”

איציק,
צירוף מקרים. אני חוזר עכשיו מביקור בבלוג של דורפן, שם חזרתי אחורה לשנת 2007 ונתקלתי בתגובה שלך בה אתה מתקשה להבין את העניין שבבייסבול ומקבילו הקריקט…
בכל מקרה, נהניתי לקרוא אם כי השליטה שלי בנושא דלה למדי. מה שמרתק אותי היא התרבות בה משוחק המשחק הזה.

בני,
אכן גם אותי מה שמעניין הוא הסיפור סביב המשחק ולא המשחק עצמו שהוא די משעמם באמת. ומצחיק להיזכר במה שכתבתי אז למרות שאני די מבין מדוע כתבתי את זה, כשאתה לא מודע לכל הרקע שמסביב אתה באמת מתקשה להבין מדוע אנשים מבלים ימים שלמים בצפייה במשחק כ"כ מונוטוני שפעם בכמה שעות קורא בו משהו כאילו מסעיר..

תודה איציק, נהנה לבקר.
מן הפוסט לעיל משתמע כי שירו של דיוויד בואי Ashes to Ashes
מתאר לאמיתו של דבר את החיים משבת לשבת
(-:

שועי,
הכבוד כולו שלי.
אכן כיוונתי לשיר של דיוויד בואי, ומוטיב המעגליות בחיים מתבטא היטב בספורט (כמו כל דבר בעצם, שהרי מהו הספורט אם לא המיקרוקוסמוס של החיים).

כיף לקרוא.

הערה קטנה – בדרך כלל אינני נוהג להעיר על טעויות כתיב (ביחוד שאני חוטא בהן לא מעט) – אבל הטעות הזו שיעשעה אותי במיוחד.

Life is a tail משמעו "החיים הם זנב". צריך היה להיות Life is a tale.

להמשך הציטוט נניח.

סגור לתגובות.