נדאל. בשלב מסויים במהלך המשחק הבנתי פתאום את הסוד של נדאל: מנגל. כן, מנגל! התמקדתי בהילוך החוזר ושמתי לב איך כשהוא מגיע לעוד אחד מאותם כדורים בקצה של המגרש, שלא לומר של העיר, הדבר הכי מדהים זה היכולת שלו לשחרר חבטת העברה חזקה ומדוייקת ולא רק לגעת בכדור ולקוות שהוא יחזור למגרש של היריב. תחשבו על זה, גם למתוח את היד בצורה הכי רחבה שיש וגם לתת מכה מדוייקת. קחו מחבט (או מחבת אם אין לכם זמין) ותראו שטכנית זה פשוט בלתי אפשרי!
אלא שנדאל מביא כאן לשלמות טכניקה פשוטה שלמדתי מאבא שלי:
יום אחד כשהייתי ילד ועשינו מנגל ביקשתי ממנו לשם יד ולנפנף קצת. הוא נתן לי אחר כבוד ובהתרגשות רבה את הנפנף באקט של העברת המורשת המשפחתית.. אלא שאחרי כמה נפנופים הוא עצר אותי- "איציק, אבא. שם לב- לא מוזיזים את כל היד. רק את פרק כף היד!"
"כך גם מגבירים את העוצמה של הנפנוף וגם מתאמצים פחות"הסביר.
וזה נכון. בחיי! תנסו בעצמכם.
ואז שמתי לב שנדאל עושה בדיוק את זה- כשהוא מגיע לכדור הוא משתמש בווקטור שיוצרת התנועה של פרק כף היד בעוד המרפק נשאר כמעט שטוח.
נדאל הוא אלוף נהדר. אי אפשר שלא לאהוב אותו. הוא חם, אנושי אקספרסיבי ונשאר צנוע גם שהוא מנצח. מצטער רוג'ר הוא אמר בנאום הניצחון. "אני יודע איך הוא מרגיש, הסביר אחרי זה, הייתי שם.". מקסים!
פדרר. אבל לא רק נדאל הוא אלוף שכיף לאהוב אותו. גם רוג'ר. הדמעות שלו בסיום היו רגע ענק שאני אישית אנצור מהקריירה שלו הרבה אחרי שהשיאים המדהימים שהוא קובע ישברו. גם עם שלושה-עשר תארי גראנד-סלאם ברזומה והסכמה כמעט מקיר לקיר שהוא הטניסאי הגדול בהיסטוריה, הוא עדיין בוכה כמו ילד קטן אחרי שהפסיד משחק טניס.
נוהגים לכנות את רוג'ר בטעות "הקרחון השוויצרי". אבל הוא בעצמו העיד שאם יש משהו שרחוק מזה זה הוא. רוג'ר מספר על עצמו שהוא אדם מאוד רגיש ועצבני. "בתחילת הקריירה הבאתי את זה למגרש ולא הצלחתי לשמור על קור הרוח שלי" אמר פעם בגילו לב אופייני.
בקלות זה היה הופך אותו לעוד שחקן יותר טוב ולא יותר מזה. אבל רוג'ר למד לשלוט ברגשות שלו לשעתיים-שלוש, ארבע או חמש שהוא על המגרש ובכך התגבר על המכשול הגדול ביותר שיש לאדם- הוא עצמו.
יש לי כבוד גדול לכל אלוף באשר הוא אבל מעריץ באמת אני את אלה שהתגברו על מכשול, כאלה שעשו דרך, כמו לאנס ארמסטרונג למשל. את מייקל פלפס אני אעריך אבל מבחינתי הוא לא באמת ספורטאי גדול. הוא סופר מוכשר אבל עד שאני לא אראה אותו עושה איזה משהו שדורש ממנו יכולות אנושיות אני לא אוכל להעריץ אותו. פדרר עבורי הוא בדיוק כזה כי התמודדות שלו עם הר הגעש הפנימי שבו על המגרש ראוייה להערכה. כל אדם רגיש מכיר היטב את התחושה הזו ויכול להזדהות איתו בקלות. כמו שאמר נדאל בסיום "רוג'ר הוא אלוף גדול שעוד ישבוא את השיא של סמפראס". אין ספק.
טורס. זה היה בדרך לעוד משחק מאכזב שלו. כזה שאחריו יתחילו לעלות הספקות, במידה רבה של צדק, האם האיש פשוט תפס עונה מדהימה שנה שעברה וזה היה חד פעמי. עד שבאו שני השערים, שאגב, לא היו מהגדולים של אל-ניניו אלא פשוט שערים של חלוץ כמו שצריך חלוץ להיות- במקום הנכון בזמן הנכון. אם זה נראה פשוט דע עקא שהחלוץ עשה את העבודה שלו.
לא קל להיות החלוץ המרכזי של ליברפול. הקבוצה יוצרת עבורך מעט מאוד מצבים אם בכלל. אתה משחק מול הגנות צפופות ועם קישור שעסוק בעיקר בחיסולים ממוקדים. מעטים החלוצים שיכלו לעשות קריירה במצב הזה. אל-ניניו, מסתבר, הוא אחד מהם. אני מודה שכשטורס הגיע לליברפול חשבתי שהוא יהיה שחקן מצויין עבורנו אבל לא דמיינתי שהוא יגיע לרמות האלה, בטח לא כ"כ מהר.
הדבר הכי מרשים בטורס זה המהירות שבה התאקלם בליברפול ובאנגליה- לא דבר של מה בכך לבחור צעיר ממדינה חמה כמו ספרד. אבל אחרי שנה בליברפול אל ניניו מדבר אנגלית שוטפת, מחובר לאוהדים כמו סקאוסר מלידה ושלוט בניואנסים הקטנים של היריבויות של ליברפול וההיסטוריה של הקבוצה. אנחנו מדברים הרבה על שחקני בית- טורס הוא לא שחקן בית כמובן, אבל הוא בדיוק שחקן הרכש מהסוג שאתה חולם עליו כאוהד. כזה שמשתלב בנוף הטבעי של המועדן תוך שהוא מביא את התוספת המיוחדת שלו. אל-ריי.
בניון. מילה על אל-ניניו- אחר. זה מדימונה. טענתי ואחזור ואטען שאחרי מספרי שמונה ותשע "דה ליטל איזראלי" הוא אולי השחקן הכי חשוב של ליברפול- היחיד שיכול ליצור משהו שונה, מיוחד ובלתי צפוי בשבלונה הזו שנקראת משחק ההתקפה של ליברפול. אין זה פלא שהוא היה מעורב בכל כך הרבה שערים חשובים העונה ושהדקות הכי טובות שלנו במשחקים הן בדרך כלל כשהוא על המגרש. השער שלו נגד וויגאן היה אלה מסי וכזה ששום חלוץ בעולם לא היה מתבייש בו.
ואגב, כמו טורס, גם בניון הוא בחור צעיר שמגיע ממדינה חמה אבל ההשתלבות שלו בנוף של אנפילד מרשימה ומהווה נדבך מרכזי בהצלחה שלו. וזו הצלחה, אל תטעו. רק תביטו על מה שקורה לבאבל או מה שקרה לקין.
קורט וורנר. ואם כבר גיבורים אנושיים אז מילה על הספורבול הנפלא שהיה שלשום בטמפה-ביי. שנה שנייה שהוא מוכרע במהלך האחרון של המשחק ומספק דרמה נפלאה שהולמת את ההצגה האקסטרווגדנית שאופפת אותו.
אם יש משהו שמפריע לי בספורט האמריקאי זה העדר האנושיות שבו. זה בולט במיוחד בפוטבול, שהוא משחק נפלא כשמבינים אותו, אבל סובל מחיסרון גדול מכיוון שאתה לא רואה את האנשים עצמם ואת ההבעות שלהם, החיוך, השמחה והאכזבה. בתוך החליפות הגדולות, המגינים והמסכות הגברים המגודלים ממילא האלה נראים כמו מפלצות מפחידות. אבל מסתבר שמתחת למפלצות האלה יש גם אנשים. ואיפה שיש אנשים יש סיפורים מיוחדים.
כזה הוא הסיפור של הקוורטבאק של אריזונה קרדינאלס, קורט וורנר:
לאחר שסיים את הקולג' הוחתם וורנר על חוזה מקצועני ע"י הגרין-ביי פאקרס אבל נחתך עוד לפני פתיחת העונה. בצוק העיתים חזר וורנר הבייתה לאיווה ומצא עבודה במכולת מקומית בעבור שכר מינימום של חמש דולר לשעה.
אלא שקורט לא נטש את החלום הגדול להיות שחקן מקצועני ומשלא מצא קבוצה ב- NFL שתשכור את שירותיו החל ב- 95' לשחק בליגת הפוטבול באולמות עבור הקבוצה המקומית- איווה ברנסטורמרס. בעונת 98' וורנר חזר למגרש הגדול, אבל עדיין לא לדבר האמיתי, הפעם הוא נדד לשלוחה האיזוטרית של הליגה המקצוענית- NFL אירופה- שם שיחק עבור האמסטרדם אדמירלס. בסיום אותה עונה הגיע הרגע עליו חלם וורנר- הראמס מסיינט-לואיס הציעו לו לחזור מאירופה ולחתום על חוזה מקצועני. אמנם רק כקוורטבאק מחליף (שזה בערך כמו שוער מחליף בכדורגל- אתה משחק רק אם הראשון נפצע) אבל סופסוף בליגה של הגדולים. וורנר קפץ המציאה וחיכה להזדמנות שלו. רצה הגורל והוא נאלץ לחכות הרבה פחות ממה שהוא שיער ובאריזונה תכננו..
כמו שקורה בסיפורי סינדרלה אמיתיים השחקנית הראשית נפצעה ושחקנית המשנה גנבה את ההצגה.
הקוורטבאק הפותח של הראמס, טרנט גרין, נפצע באחד ממחשקי קדם העונה וורנר הוזעק לקדמת הבימה. בראמס חששו וכבר ראו איך העונה שלהם יורדת לטמיון עוד לפני שהחלה כשאת התפקיד הכי חשוב בקבוצה מאייש ברירת מחדל בעונתו הראשונה בליגה.
אלא שהם עדיין לא ידעו מי זה קורט וונר.
באחת העונות הגדולות של קוורטבאק בליגה הוא הוביל את סיינט-לואיס לסופרבול ולניצחון על הטנסי טייטאנס תוך שהוא נבחר ל- MVP של המשחק. האיש שרק מס' חודשים קודם לכן אף אחד באמריקה לא שמע באמריקה היה כעת הכוכב הגדול של הליגה. וורנר עוד הוביל את הראמס לסופרבול נוסף ב- 2002 רק כדי להפסיד באופן אכזרי לפטריוטס.
בעונות הבאות פציעות חוזרות ונשנות איימו לחסל את הקריירה יוצאת הדופ של וורנר. אבל רוח הקרב והנחישות המפורסמת של האיש הוכיחה את עצמה שוב כשבגיל 38 הוא נתן העונה כמה מהתצוגות הטובות בקריירה שלו והוביל את אריזונה לסופרבול אחרי שאף אחד לא ממש ספר אותה בתחילת העונה.
עוד לפני המשחק היה ברור שהסופרבול בטמפה-ביי הולך כנראה להיות המשחק האחרון של וורנר בקריירה. עוד ניצחון אחד כנגד כל הסיכויים נגד הפיטסבורג סטילרס העדיפים בבירור היה הופך את סיפור הסינדרלה שלו למושלם.
הוא אמנם פתח את המשחק לא טוב אבל במחצית השנייה התעשת והוביל את הקרדינלס למהפך מדהים ואל ספו של ניצחון סנסציוני. המון, אגב, בעזרתו של הרסיבר הפנטסטי לארי פיטג'ראלד שבאמריקה כבר משווים אותו למי שנחשב לרסיבר הגדול בתולדות המשחק- ג'רי רייס האגדי של הפורטי-ניינרס.
אלא שהפעם לא היה לסיפור סוף טוב.
דרייב פנטסטי של הסטילרס, כשנותרו פחות משלוש דקות לסיום, הסתיים בטאצ'דאון אדיר של ה- MVP של המשחק (והאיש בעל השם הפרטי יוצא הדופן) סנטוניו הולמס וניצחון דרמטי של פיטסבורג בסופרבול שדומה באופן מדהים לניצחון הדרמטי לא פחות של הג'ייאנטס באותו מעמד אשתקד.
מסתבר שהחיים הם לא סרט. אפילו לא באמריקה…
בהחלט אנשים מעניינים. המשחקים בין נדאל לפדרר ימשיכו ויהיו לסדרה של קלאסיקות. נדאל זה הדבר הכי טוב שקרה לטניס והשבירה של מונופול פדרר תחייב את השוויצרי להשתדרג בעוד רמה או שתיים כדי לזכות בעוד גרנד-סלאמים. ברגע שנדאל השתלט על שאר המשטחים הוא עלה למקום הראשון ובצדק.
לליברפול יש העונה הרבה בעיות אבל הגיע לה לנצח את צ'לסי שפשוט חסרה העונה אופי ואישיות של קבוצה חזקה. אם טורס בריא הוא החלוץ הכי טוב בעולם.
איציק,
בטעות איומה לא הקדשתי אף פעם מספיק זמן לנסות ולהבין טניס ואין לי מושג קלוש מה קורה שם, למעט כותרות כמובן. מה שכתבת מכניס אותי לאווירה מתאימה ואולי זה יקרה עוד לפני קריקט…
נכון ויפה כתבת על טורס ויוסי ובמיוחד על היכולת שלהם להשתלב ולהתנחל בלבבות. בשנה שעברה פגשתי באמסטרדם סקאוזר מהקופ, כך לפחות הוא הציג את עצמו, ושאלתי על יוסי. "ובכן", הוא אמר, "אין ספק שהוא מוכשר והאוהדים מחבבים אותו. אבל עד שהכדור שיוצא מהרגל שלו מגיע לשער, אפשר למות בשיבה טובה". תרגום חופשי שלי.
אם לא הפנדל של לוקאס, יוסי היה יכול לרשום על שמו נצחון בדרבי. השער שלו היה נפלא.
קורט וורנר הוא ספורטאי ענק והסיפור שלו יכול להוציא שלאגר הוליוודי. אני חושב שהוא יזכר כאחד הגדולים ולו רק בגלל אותה עונת פתיחה מופלאה אצל הראמס.
בני גלובינסקי,
אני שמח לקרוא את הקביעה שלך לגבי טורס, אני כמובן מסכים איתה. מדובר בחלוץ הטוב בעולם.
תודה על עוד פוסט מצויין, איציק.
לגבי נדאל וחבטת המנגל – קרעת אותי מצחוק, עם ההשוואה למורשת הנפנוף של בית אבא…
אני לא חושב שנדאל כל כך צנוע, אני משום מה רואה אצלו כמעט את ההיפך.. אבל זה פחות רלבנטי כאן, כי הוא עדיין לא טיפוס כל כך רע והוא שחקן טניס ענק, ובזה צריך להתמקד.
תודה? נמאס להגיד את זה אבל איצקו שוב יצאת תותח אין ספק..
כמה דברים קטנטנים לגבי נדאל,
קבעת שאי אפשר שלא לאהוב אותו ובכן אני עושה את זה בקלות ובא בטבעיות, אי אפשר לא להעריך את נדאל מאד מאד מאד, לא לאהוב אותו מסתדר לי יופי.
יובל אומר שהוא מוצא שחצנות ברפא (אם יורשה לי לדובב את דבריו) ואני חייב להודות שכאחד שמתדיין המון בטניס זו לא פעם ראשונה ולא שניה שאני שומע את זה…
אבל אני אף פעם לא הצלחתי להבין מאיפה זה בא.. הדבר הכי שחצני שנדאל עושה זה לעשות שריר רצחני לתת מבט לתוך העניים של היריב או לכיוון החלק שתומך בו בקהל ולצעוק 'ואמוס'…
דבר אחרון אני לא מבין איך אנשים כל פעם מלאי אמפטיה לנדאל אחרי שהוא אומר "..בלה בלה בלה… I'm sorry.. בלה בלה" הוא לא מצטער ולא בטיח באותו רגע, אולי קצת מרגיש לא נעים כי הוא ופדה ביחסים מעולים.
אבל מצטער? מתנצל? זה עושה בחילה בחיי…
זה כמו שבחורה זורקת אותך אז היא מצטערת לזרוק אותך (אולי מצטער שיצא ככה) אבל אם הייתה באמת מצטערת לא הייתה זורקת…
קיצור נסחפתי קצת אבל הנקודה שלא יגיד סורי כשהוא לא, וברור שהוא לא- סורי.
איציק – טור נפלא . חבל שאתה לא מעלה אותו בקביעות באתר האוהדים שלנו .
כמובן שאבא שלך צדק בנושא הנפנוף .
לא הייתי ממהר להכריז על יוסי כשלישי בחשיבותו בקבוצה . הוא אולי השלישי ביכולת לעשות דברים שונים וטכניים בהתקפה אבל לא בחשיבותו לקבוצה ( ג'יימי , אלונסו שנותן עונה גדולה , ריינה ומסצ' – כולם לפניו ברשימה ) . אני עוד מקווה שריירה יחזור לכושר שלו מתחילת העונה וייתן אופציה טובה נוספת . טורס בכושר הבקעה טוב ועם ביטחון עצמי גבוה יכול לעשות את ההבדל בשבילנו העונה . מעניין איפה היינו יכולים להיות עכשיו לולא הפציעה הארורה שלו .
נדאל – אני אוהב אותו . אני לא מת על טניס אבל היו ויש כמה טניסאים שבשבילם מצאתי את עצמי יושב שעות מול משחק החבטות . זה התחיל בבורג , המשיך עם אגאסי ועכשיו זה נדאל . אני דווקא כן חושב שהתגובה שלו לדמעות של פדרר הייתה יפה ואמפטית . אם הוא לא ייעצר בגלל בעיות בריאות ( ברכיים ) הוא ללא ספק ישבור את שיאי הזכייה בגראנד סלאם .
וורנר – יש בסיפור שלו כל מה שצריך לסוחט דמעות הוליוודי .
for the Mangal – yes, same like guitar playing, mabye Nadal have it from the Flamenco movments…
yossi is doing great work, much more then i expected, and it hurts me to say it but after 8, 9 and some of the back parts of us he is very importent, and do feel he need to bemore free…
another great post..
לא מפריע לכם שלנדאל קוראים רפא…:-)
בני ג.
אני דווקא חושב שפדרר קרוב מאוד לגראנד-סלאם הארבע-עשרה. סה"כ שני ההפסדים שלו, גם בווימבלדון וגם באוסטרליה, היו צמודים מאוד ויכלו ללכת לכל כיוון. מה שכן, נדאל בהחלט הדביק ממנו פער שהיה נראה לפני שנה שנתיים בלתי סגיר.
לגבי ליברפול- הבעיות שיש לנו העונה הם אותם בעיות שיש לנו בכל התקופה שבניטז מאמן וטחנתי אותם לעייפה פעמים רבות כאן בבלוג. מה שיש לנו החל מהעונה שעברה ולא היה לנו לפני כן זה את טורס שיכול לייצר שער מכלום פחות או יותר שזה בדיוק מה שקבוצה עם סגנון משחק התקפה שלא יוצר מצבים כמו שלנו הייתה צריכה נואשות. וזה מה ששם אותנו יותר קרוב לתואר מבשנים עברו.
בני ב.
באמת שמתי לב עכשיו שבכל הפסקא על נדאל לא השתמשתי בשם הפרטי שלו :)
לגבי יוסי- צריך להבין שהוא לא מסוג השחקנים שאוהדים באנגליה יודעים להעריך כי הטעם שלהם זה שחקנים קשוחים, מהירים וחזקים. בקיצור שחקנים של תכל'ס. שזה כמובן הסגנון של הכדרוגל האנגלי הקלאסי.
יובל.
אני שמח שאהבת :) בהזדמנות הראשונה שאני בירושלים אני אזמין אותך אלינו באחד החגים להיווכח בתופעה בעצמך.
מפתיעים אותי דברך לגבי נדאל, אני כאמור מתרשם הפוך. למרות שאני מודה שאני רחוק מלהכיר אותו לעומק והשיפוט שלי הוא על סמך התרשמות כללית בלבד ממה שאני יכול לראות (ז"א התנהלות על המגרש ראיונות וכד').
יאיר.
אני בכל זאת מתרשם שהיה משהו כנה "בהתנצלות" שלו. ברור שהוא לא מצטער שהוא ניצח אבל מה שהוא ניסה לעשות זה לגלות אמפטיה לאכזבה של פדרר ולא סתם להוציא לו את העיניים עם חגיגות הניצחון שלו. אותי, לפחות, זה קנה.
מתי.
לאחרונה פירסמתי מס' רב יחסית של רשימות באתר שלנו (שלושה או ארבעה נדמה לי) ואני לא מרגיש בנוח שיווצר הרושם שאני הופך אותו לאתר פרטי. אבל אל דאגה, אני אמשיך במנהגי לפרסם ברוב פעמים פוסטים שקשורים לליברפול גם שם.
לגבי יוסי, מדהים.. בדיוק חשבתי על מה שכתבת בדרך לאונ' היום כשתהיתי ביני לבין עצמי מה יהיו התגובות לזה שהכתרתי אותו לשחקן השלישי הכי חשוב בקבוצה. תיארתי לעצמי שאנשים בטח יכתבו שמאסצ', אלונסו, ריינה וקרא יותר חשובים- ואלו בדיוק הארבעה שציינת :)
אני מסכים בגדול. אבל זה תלוי בנקודת ההתייחסות- אני תמיד מסתכל קודם כל על ההתקפה, וכשמתסכלים מהכיוון הזה- אחרי טורס וסטיבי, יוסי הוא היחיד בקבוצה שיכול לייצר מצב לשער לבדו (במיוחד לאור הנסיגה הדרמטית והמאכזבת ביכולת של באבל).
UF
חידשתי לי לגבי הגיטרה- שמחתי ללמוד. תודה!
למה זה "כואב" לך להודות בהצלחה של יוסי?
יוסי שלישי אחרי סטיבי מי ומספר 9 של ליברפול?! חתיכת בוגד שכמותך! הוא השחקן הכי חשוב העונה, בעצם בתולדות ליברפול. שני שערים, כמות דומה של בישולים ושניים וחצי משחקים טובים לא מספיקים לך?