קטגוריות
ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

בשבח האיטיות

אתמול, במהלך צפייה במשחק הנפלא בין ריאל מדריד לסביליה, נפלה עלי פתאום הארה לא כ"כ מוזמנת: יש יותר מדי דמיון בין מצבן הנוכחי של ריאל מדריד ובית"ר ירושלים. ואני לא מדבר דווקא על העובדה ששני הקבוצות נמצאות הרבה מתחת לרמתם המקצועית המצופה, אני מדבר על "אווירת המשבר" שאופפת את שני הקבוצות. נדמה כי "המשבר" הנוכחי של ריאל ובית"ר הוא סוג של "נבואה של מגשימה את עצמה": פתיחת עונה שכוללת מס' תוצאות חלשות, שמקורן לאו דווקא ביכולת רעה כי אם בחוסר מזל וגורמים דומים, מחול שדים שהולך ומתרחב סביב המועדון ויכולת שמיישרת קו עם התוצאות במקום להיפך.

אלא שאם במקרה של ריאל מדריד אפשר אולי להבין את ההתנהלות הזו, שהרי במועדון המדרידאי התוצאות הן חזות הכל בהגדרה, "המשבר" הנוכחי של בית"ר מובן לי קצת פחות. לא קראתי באף אחד מכתביו של ז'בוטנסקי שלבית"ר יש מונופל על אליפות הליגה בכדורגל. רוצה לומר, אחרי שני עונות אליפות טבעי שתהיה ירידה מסויימת ביכולת ובתאבון של השחקנים שתגרור גם ירידה בתוצאות. למעשה, יש הרבה דברים שאני אוהב בעונה הנוכחית של בית"ר גם אם היכולת לא משהו. בעיקר הפיכתם של שלישיית שוקולד-מנטה-מסטק 2008: ברוכיאן-יצחקי-בן שושן לבורג המרכזי בקבוצה במקום שכירי החרב. מבחינתי לראות את זה שווה לא פחות מנקודות בטבלה גם אם היכולת לא משהו.

בהקשר היותר רחב אני מזהה כאן זליגתו של תהליך חברתי אל עולם הכדורגל: תרבות הסיפוקים המידיים- כמה תוצאות לא טובות והקהל מפנה עורף למועדון ולשחקנים גם אם רק לפני מס' חודשים נשאו אותם על כתפיים. הקהל כיום רוצה את הכל ועכשיו- כדורגל יפה, שחקנים מקומיים צעירים להזדהות איתם ותארים. במציאות הכ"כ טובענית הזו לא פלא שאפילו באנגליה המהוגנת והשמרנית כבר שישה מאמנים איבדו את מקום עבודתם העונה ואנחנו עוד לא בכריטסמיס.

נדמה לי שהיו עושים טוב אוהדי הכדורגל אם היו לומדים להנות גם מדברים שמסביב, מהדרך. כאן כמובן אני אביא את המקרה החביב עלי מצפון לונדון- ארסנל- ואומר שיש לי קנאה גדולה באוהדי התותחנים שיכולים להנות מהכדרוגל המבריק ומהתהליך המרתק שארסן וונגר מחולל בקבוצתם. ליברפול שלי אולי במקום הראשון, אבל כמו שאמר לי חבר טוב, ההרגשה היא שאננחו עומדים לרדת ליגה.

כל זה מוביל אותי להקשר הפילוסופי הרחב יותר של ההנאה מהדרך, עניין שבתרבות הסיפוקים המידיים שמקדשת רק התוצאה נוטים להזניח. "החיים זה מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות" אמר פעם מישהו וכיוון לעובדה שבעידן הפוסט-מודרני מרוב שאנחנו מרוכזים במטרה הסופית אנחנו שוכחים שהדבר האמיתי הוא מה שקורה בדרך לשם. האירוניה היא שהתנהלות כזו מוביאה בסופו של דבר למצב בו גם לא אוכלים את העוגה וגם משלמים עליה. היינו, מהדרך כמובן שלא נהנים, אבל גם לא מהתוצאה. התנהלות שמקדשת רק את המטרה מובילה למצב שבו ברגע שהושגה הדחף היחידי הוא לכבוש את היעד הבא בלי שום הנאה ממשית מההישג. ועל זה נאמר "מה הואילו חכמים בתקנתם"?

באותו הקשר אני מעוניין לסיום להמליץ על הספר, "בשבח האיטיות", אותו הזכרתי כאן כבר בשבוע שעבר ועוסק בדיוק בנקודה הזו- ההנאה מהדרך. "לקחת את הדברים לאט", ממליץ המחבר, ומביא דוגמאות מתחומים שונים בחיים. שווה מחשבה וגם קריאה..

23 תגובות על “בשבח האיטיות”

אהלן איציק,

ואני חשבתי שדווקא בניטז וליברפול יעלו על ראש שמחתך בכל הנוגע לאיטיות…
תאמין אח שלי, תאמין. ניקח אליפות בשיניים ואחרי זה נרקוד. כמו אצל וונגר.

אבל אני, נודניק שכמוני, רוצה לכתוב דווקא על האיטיות שמתחילה לתפוס תאוצה.
משבוע לשבוע זה נראה טוב יותר, או כמו שאמר המאמן מייק סינגלטרי במסיבת עיתונאים אחרי המשחק: ""Football is fun again, it really is".

תאמינו או לא, אבל נמושת המפרץ שלי, (כך אמשיך ואכנה אותה עד תום העונה מחשש ניחוס) הצליחה לנצח שוב, והפעם בבית את ניו יורק ג'טס, קבוצה שהגיעה למשחק עם מאזן מכובד של שמונה נצחונות מול ארבעה הפסדים בלבד. אגב, גם הניינרס' התייצבו למשחק עם אותן ספרות, רק הפוך…
תוצאת המשחק 24:14 היא הדבר החשוב בסופו של דבר, אבל חשובה לא פחות היא העובדה שהניינרס' הוליכו וספגו שער שוויון פעמיים, ולמרות זאת לא התרסקו כמקובל בעונות האחרונות ואפילו התגברו תוך תצוגת משחק שאפתני וראוי.

ברשותכם אני רוצה להקדיש מספר מילים דווקא לקווטרבק האורח המפסיד, ברט פארב.
לפני כשנה, הוכו חובבי הפוטבול בארה"ב בהלם. ברט פארב הודיע על פרישה ממשחק. פארב, בן 38, עשה קריירה מדהימה בקבוצת הגרין ביי פאקרס'. אליפות אחת, שלושה תארי MVP ואין סוף בחירות לנבחרי העונה, ג'ינג'י ענק עם זרוע אימתנית, חש שקבוצתו, איתה היה מזוהה לכל אורך הקריירה שלו, לא ממש סופרת אותו בדרך להענקת חוזה חדש. למרות נסיונות, יש אומרים אפילו תחינות, של פארב להארכת חוזה בפאקרס', עמדה הנהלת הקבוצה על שלה. בשלב מסויים היתה כוונה להאריך את החוזה, אך לא כקווטרבק ראשון. המשמעות, הרבה כפפות, כובעים ושמיכות להתחמם על הספסל בגרין ביי הקפואה, הובילו את פארב להחלטה הדרמטית.
אך כמו שקורה באגדות או בהוליווד, שיחת טלפון מאריק מאנג'יני, מאמנה של הקבוצה הקטנה יותר של ניו יורק, הג'טס, שבשורותיה כיכב בשנות השישים ג'ו ניימת' הקווטרבק האגדי, העבירה את פארב לאיצטדיון הג'איינטס בניו ג'רסי, למדים הירוקים לבנים של הג'טס.
פארב הצדיק את המהלך. סדרת נצחונות משכנעים סילקה את כל סימני השאלה שנסבו סביב ההחתמה, והשתיקה את המבקרים הספקניים. פארב הפך למלך החדש של אוהדי הג'טס, שיש אומרים שגם משפחת סופראנו נמנית על אוהדיהם.

למרות זאת, ובהחלט לשמחתי הרבה, נסיונו הרב של פארב במשחקי פוטבול ברוחות עזות וטמפרטורות נמוכות יותר מים המלח, לא סייע לו הפעם בקנדלסטיק פארק המיושן בסאן פרנסיסקו. ההגנה הקשוחה של הניינרס', הראתה לפארב מאיזה עץ עושים בוזוקי, והתוצאה, נצחון שלישי מתוך ארבעה משחקים לאדומים זהובים מפריסקו. הללויה.

איצקו יפה מאד, כרגיל בעצם.
אני חושב שבתור אוהד יש לי קצת מהכל, אני משתדל מאד תמיד להסתכל על הדרך (וגם על העבר ככה שלמי איכפת שלא עברנו ת'חצי מול ברצלונה בחצי גמר הצ'מפיונס אשתדקד) ולהינות מההשיג, אבל גם לדעת מיד לסמן את היעד הבא, לא יודע אם קשור לסיפוקים מיידים או שאר דברים שציינת, פשוט בנאדם תחרותי.

תקן בהקדם האפשרי את כל טעויות העברית שיש בטקסט (בעיקר מספרים- זכר ונקבה, לא מתאים לך), זה צורם לעין.

בית"ר ירושלים בעידן גאידמק דומה מאד לריאל מדריד בהמון מובנים, בלי קשר למשבר וזה בתור שונא ריאל מושבע אחד הדברים שתמיד הפריעו לי מאז ארקדי קנה אותנו.

נ.ב. איזה כיף שבני תבורי מגיב פה.. לא כך? :-)

למה זה טבעי שיש ירידה בתאבון של השחקנים לעוד אליפות? הם לא אמורים לשאוף לכך בכל שנה? לא בשביל זה הם משתכרים?
אני חושב שזו הבעיה,בהחלט מותר לבית"ר לא לקחת אליפות כל שנה וגם לא להיאבק,אבל למה שלשחקנים לא יהיה תיאבון? איזה מין ספורטאים הם?ואם הם לא ספורטאים לתפארת,למה שהקהל יגיב בספורטיביות? אני לא חושב שבארסנל לא רצים. עם כל הכבוד לאיטיות,קודם שיגבירו את הקצב על המגרש ואז הקהל אולי יקח באיזי את המחסור בתוצאות.
בני-אני לא יודע לגבי הג'טס אבל אני בטוח במאת האחוזים שהם אוהדים של המטס ואפילו ביקרו בשיי סטאדיום(ולא הרגו שם אף אחד).

תומר,
גם אני לא בטוח לגבי הג'טס, אבל פעם קראתי משהו בהקשר הזה של משפחת פשע שבניה נראו מידי פעם במשחקים של הג'טס. מכיוון שלא נראה לי שמדובר באלפרונים או באברג'ילים, ומתוך דאגה לבטחוני האישי, העדפתי להזכיר משפחה בדיונית…
אגב, נהנית מהמשחק בשבת?

איציק, לקדש את התוצאה וסיפוקים מיידים זה לא אותו דבר. לפעמים הם הם אפילו סותרים זה את זה. אני לא יכול להביא דוגמה יותר טובה לקידוש התוצאה על חשבון הסיפוקים המיידים מאשר ליברפול.

ואם ב – NFL עסקינן:

יא וואראדי בריאן ווסטברוק!
כנראה גדול שחקני ה – NFL הפעילים שאיננו קוורטרבק.

חוץ מההתנצלות של אבו חצירה והילדים שלכם שהיו שווים שני שערים הדחקתי כל דבר שקשור ל90 הדקות הללו שאיש לא יחזיר לי לעולם.

בני,
כמו שיאיר אמר איזה כיף שאתה מגיב פה! וגם איזה כיף שבזכותך חזרתי לעקוב באדיקות אחרי הניינרס והייתי מאוד מופתע לטובה מהניצחון על הג'טס. כנראה שתחושת הבטן שלי לגבי סינגלטרי היתה נכונה.

יאיר,
טעויות הכתיב מקורם בעובדה שיש לי כאן רק גרסת תמיכה בעברית של "וורד" ולא גירסה מלאה עם מאיית. לגבי המספרים אני מודה שזה אף לא היה הצד החזק שלי- אתה מוזמן לתקן אותי תמיד.

תומר,
זה שהם מקבלים כסף לא אומר שהם לא בני אדם. טבעי שאדם שמשיג רצף של הישגים בתחום מסויים ירגיש מעין תחושת שובע ויחפש אתגר חדש. עבור בית"ר זו היתה אמורה להיות אירופה, מרגע שהעניין הזה ירד מהפרק יצאה גם הרוח מהמפרשים של העונה הזו שלנו.

OT,
העניין לגבי ליברפול נשמע מעניין אבל אני לא מצליח לרדת לסוף דעתך, אשמח אם תפרט.

איציק:

דוגמא כללית יותר – כאשר ספורטאי מקדיש את חייו להופעה טובה באולימפיאדה (להלן: המטרה). הוא דן את עצמו לארבע שנים של דחיית סיפוקים מידיים. זו דוגמה לסתירה בין קידוש התוצאה לבין הצורך בסיפוק מיידי.
אשר לליברפול. אתה עצמך אומר שאנחנו לא נהנים מהכדורגל. ההנאה היומיומית מהצגות כדורגל היא הסיפוק המיידי. לאוהדי ליברפול אין בדרך כלל את הסיפוק המיידי שבלדרוס קבוצה אורחת. אנחנו מקריבים אותו על מזבח חלום האליפות.

במילים אחרות מה שאתה קראת "להנות מהדרך" היא בעצם תיאור אחר של להתמכר לסיפוק מיידי על חשבון התוצאה ארוכת הטווח.

ואם כבר מדברים על סיפוק מיידי. לברון מגיע לעיר מחר! (ולבתי ולי יש כרטיסים).

OT, הבנתי.
אם כך אנחנו חלוקים בעצם על ההגדרות:
אני רואה את האליפות כ"סיפוק מיידי" בעוד מטרה לטווח רחוק היא לדעתי בנייה של קבוצה אטרקטיבית, תחרותית ואותנטית לשנים רבות- משהו שבניטז באמצע השנה החמישית שלו במועדון עדיין לא מצא לנכון להתחיל לעשות.

מהרגע הראשון ההתנהלות שלו היא לחיות את הרגע- בתחילה המשמעות של זה היתה הצלחה בגביעים משום שהיא סיפקה לו את הקרדיט להמשיך עוד עונה ועוד עונה. משהבין שמה שהאוהדים בליברפול מחפשים זה בעצם אליפות הוא עבר לרכז את המאמצים בגזרה הזו. אלא שעדיין הוא מתייחס לליגה כמו לטורניר גביע, כשכל משחק עומד בפני עצמו והמטרה היא ניצחון לא חשוב איך בכדי לעבור לשלב/השבוע הבא. האם זה יצליח? הלוואי!

תהנה מלברון!

איציק-שחקני אינטר,ליון,יונייטד,באיירן,אל אהלי ועוד כמה קבוצות בעולם שזכו באליפויות לא איבדו את התיאבון. הצרה היא שפה לא מאבדים את התיאבון רק אחרי עונה טובה,פה זה קורה ממשחק למשחק.

תומר- גם הקבוצות הגדולות באירופה מרעננות את שורותיהן בקצב הרבה יותר מהיר מבעבר בגלל הסיבה הזו של "חוסר תיאבון". ראה המקרה של הקבוצה הגדולה של ברצלונה שזכתה בליגת האלופות ב- 2006 עם רונאלדיניו, דקו וגו'לי ואחרי שנתיים וחצי בקושי היה צריך לפרק אותה ולהרכיב משהו חדש. חיי המדף של קבוצות כיום הם הרבה יותר קצרים משהיו פעם וזה גם אחד הדברים שנסיתי לרמוז אליהם בפוסט.

OT
מילא ה- Cheese Stake, מאכל שאף רופא ואף רב לא היו חותמים עליו, מילא הבראנצ'ים המדהימים ב- Marathon Grill, מילא הבירה הנפלאה של Nodding Head, גם את לברון אתה רואה מקרוב??? איפה הצדק שצריך אותו…

ואפרופו צדק, אם החבר הטלפוני שלי יודע מה הוא אומר, אז הקישור הבא יראה לכם את זה שבאבא מתפעל ממנו כל כך, ובצדק:

[https://msc.walla.co.il/w/18-200/461476-18.jpg]

לא, מסתבר שצדק לא מספיק…רציתי שתראו את בראיין ווסטברוק, אבל כנראה שלצורך זה צריכים קשרים עם בעל הבלוג.
איציק, לטיפולך המסור.

מסתבר שמצא מין את מינו, ועוד אופורטוניסט הגיע לארץ האופורטוניסטים על שם סנטיאגו ברנבאו. אם עד עכשיו הייתי אדיש למשחק בברצלונה, הרי שעכשיו יש לי עניין. מאחל לראמוס להמשיך ולהיכשל בכל מקום שכף רגלו תדרוך בהמשך הקריירה, וכמה אירוני שהוא מגיע לקבוצה שחטפה בראש מסביליה בבית רק לפני כמה שעות.

בני:

אם הלינק הזה הוא נקמתך על כך שאין צדק בעולם הרי שזו היתה נקמה חדה, מדויקת וכואבת.

משוטט לו אדם לתומו במרחבי העולם הוירטואלי והנה צדה עינו לינק המתיימר להציג בפניו את נפלאותיו של ר' בריאן ווסטברוק שליט"א, אלא שלחיצה קלה על העכבר מעמידה אותו על עומק טעותו. תחת תמונה (או אולי סרטון וידיאו קצר) של ווסטברוק דנן חוזות עיניו הנדהמות בתמונתו של גדול השיקוצים אשר כף רגלם דרכה אי פעם בעיר האחווה. שמעון גרשון של פילדלפיה אשר האוהדים נשאוהו על כפיים והוא עזב אותם עבור בצע כסף תוך שהוא ממרר את חיי הקוורטרבק, הצדיק והקדוש (אם כי האהבל משהו) של האיגלס, ועבר לשחק עבור הקאובויס השנואים.

כאוהד הניינרס אשר סבלו אף הם מנחת לשונו ומאופיו הגחמני, ציפיתי לקצת יותר הבנה. אחרי הכל הוא בילה את מרבית הקריירה שלו שם בלהפיץ שמועות שהקוורטרבק שלו (ג'ף גרסיה, המלך!!!) הומו.

למען תיקון עולם אני מצרף את הלינק הבא.

https://www.youtube.com/watch?v=et_E-obpGLA

OT,

אכן אין צדק בעולם, ולראייה הלינק שצרפתי. האמא של הפאדיחות.
מגיע לי. אתה מכיר הר גבוה עליו אוכל לטפס ולהיעלם עד כלות המבוכה?

טרל אוונס, אחד מגדולי הרסיברים מחד, טיפוס שחצן וגועלי המוציא דיבה רעה לאופורטיוניזם מאידך…השד יודע מה גרם לאצבעי להקליק ימני על תמונתו (ועוד במדי הקאובויס') במקום על זו של ווסטברוק. אולי הסחלב המופלא שבישלה זוגתי תרם לזחיחות שהובילה לבלבול.
תודה על התיקון.

תומר-בישראל הם מאבדים את התאבון לפני האימון,את התוצאות רואים במשחק.
איציק אלפסי-בניטז בהחלט בנה קבוצה,לצד מגה סטאר כמו ג'אררד הביא את טורס,והביא סטארים כמו מסצ'רנו,קאוט,ובצדק מתייחס לכל משחק ליגה כמו
גמר גביע כי אתם חייבים אבל חייבים לקחת אליפות.
בכדי לשמר ולפתח את האתוס המפואר שלכם.
היום השחקנים אפורטוניסטים כמו החברה מסביבם שיעזבו תמורת הצעה יותר טובה את מקום העבודה שלהם.

שחר,
מסצ'רנו וקאוט הם הרבה יותר פועלים שחורים מאשר סטארים.
טורס הוא מגה סטאר בפני עצמו, פשוט מדבריך לא הבנתי כ"כ את עמדתך כלפי מעמדו בקבוצה..
אולי זו קטנוניות אבל זה דברים שעושים הבדל ענק בקבוצה..

כמה תובנות קצרות ממשחק NBA.

1. שחקני כדורסל הם אנשים ממש, אבל ממש גבוהים. אתה לא באמת מבין מה זה איש גבוה עד שלא ראית את אילגאוסקאס.

2. אחד מהכיפים הכי גדולים שיש להורה זה להסביר לבתו מה זה הסיפור הזה עם החולצות התלויות על תקרת ההיכל. במיוחד שאחד מבעלי החולצות הוא המאמן של הקבוצה ונמצא כיום על המגרש (מו צ'יקס).

3. הצ'ירלידרס מחולקות לשני מעמדות: אלו שעשו הגדלת חזה ואלו שלא עשו. אלו שלא עשו נראות כמו מתעמלות: קטנות, דחוסות ואתלטיות. הם בדרך כלל אלו שעושות את כל הסלטות. אלו שעשו הגדלת חזה נראות בדיוק אותו דבר בהבדל אחד (טוב, שניים) ונראה כאילו הם עשו את הגדלת החזה כדי לקבל פטור מהסלטות. בכל מקרה, הן ממש לא נראות כמו דוגמניות למעט החיוך, ום כאן אתה לא לגמרי סגור על מה מזויף יותר- החיוך או החזה.

4. ועכשיו לסיבה שלשמה התכנסנו – לברון ג'יימס. הוא לא עושה כלום! רוב הזמן הוא מסתובב לו שם חסר מעש. מטייל בריצה קלה בין הגנה להתקפה, מדי פעם מוביל כדור ואז מוסר אותו והולך לפינה לא להפריע. מדי פעם מתאמץ קצת (ואז קליבלנד עושים ריצה של 18 – 1) אבל בתכל'ס הוא מזכיר לי את האמירה של צ'רנוחה "מה הוא כבר עשה חוץ מלשים 29 נקודות וחמישה ריבאונדים".

5. נוכחים בקהל, ג'ימי רולינס (MVP עונת הבייסבול), ברנארד הופקינס (אלוף העולם במשקל חצי כבד) ו……. בריאן ווסטברוק!!!!

מה הם עושים שם? הם באו לראות את לברון.

סגור לתגובות.