מסיבות שמקורן בכח עליון (ספק האינטרנט) לא הסתייע בידי להשתתף בדיון הנפלא שהתפתח כאן בעקבות הפוסט שפירסמתי בסופ"ש בעניין הבחירות הבעל"ט (?). ברשותכם אדחף באלגנטיות (..) לדיון ואגע במס' נקודות שעלו בו:
אחד מסימני השאלה סביב ציפי לבני שעלו בדיון היה חוסר הנסיון שלה (לכאורה) בתפקיד מנהיגותי. אישית הספק הזה מצחיק אותי, ולו רק מתוקף העובדה שאך לפני חודש נבחר, לקול תשואות העולם כולו כמעט, מנהיג למעצמה הגדולה והחשובה בתבל כשברזומה שלו לא יותר מנאום (מוצלח ככל שיהיה)..
לעניות דעתי ניתן לזהות מנהיג לפי פרמטרים הרבה יותר פשוטים מאשר נסיונו בתפקיד זה או אחר. למשל, היחסים הבינאישיים שלו. מספיק לראות את יחסיה של ציפי לבני עם בניה ובעלה (שמתגייס למענה בשקט ובצנעה כמו אחרון הפעילים) בכדי ללמוד המון על התבונה והרגישות שיש באישה הזו. לחילופין- היחסים המעורערים של בנימין נתניהו עם בתו מנישואי הראשונים, נעה, ועם נשותיו בעבר ובהווה (היידה שרה!) מלמדים אותנו הרבה על האישיות של האיש. נדיר מאוד למצוא מישהו שיש לו מילה רעה להגיד על ציפי לבני האישה, נדיר באותה מידה למצוא מישוה קרוב לנתניהו שיש לו להגיד מילה טובה על האיש. הטיעון ש"ביבי השתנה" הוא קשקוש. עם כל הצניעות, הידע המינימלי שלי בפסיכולגיה מאפשר לי לטעון שאף אחד לא באמת משנה את בסיס אישיותו באופן דרמטי בעשור השישי לחייו. גם לא הרבה לפני כן למרבה הצער.
בסופו של דבר ההיסטוריה של מדינת ישראל מוכיחה שממשלות ימין עשו שלום והחזירו שטחים וממשלות שמאל סיבכו אותנו בנוראות שבמלחמות. רוצה לומר, המציאות הבלתי צפויה במזה"ת היא זו שמכתיבה את סדר היום ולא סיסמאות הבחירות. מצעים מדיניים שווים בקושי את הפלייאר שהם כתובים עליו. במצב שכזה הקרירטריון המרכזי עפי"ו, לעניות דעתי, צריך להיבחר מנהיג היא שיקול הדעת שלו והיכולת שלו לקבל החלטות נכונות תחת לחץ. בקרירטריון הזה ציפי לבני לוקחת בגדול.
ההיסטוריה האישית והציבורית של ביבי וברק מוכיחה שהם אולי יודעים לדבר יפה אבל מאבדים את הראש כשהכסף מונח על השולחן. ביבי הוכיח לכל אורך הקריירה הציבורית שלו, שוב ושוב, שהוא מאבד את העשתנונת ופועל בפזיזות ברגע שעניינים יוצאים משליטה. כך היה בפרשת הקלטת הלוהטת והראיון ההזוי שלו במבט (חלקכם אולי צעירים מכדי לזכור אבל זה חומר אדיר לתשדירי הבחירות של קדימה) ופתיחת מנהרת הכותל. אהוד ברק הוכיח, גם כרמטכ"ל, שכשעניינים מסתבכים הוא הופך להיות אומני"ק. לא סתם קוראים לו טפלון. בעיני זה לא מחמאה- זהו עלבון.
לעומתם ציפי לבני הוכיחה עד כה, במס' צמתי הכרעה משמעותיים- אישית וציבורית, שהיא יודעת לקחת עמדה, לבחור דרך, להחליט ולשאת באחריות. כך היה עם הפרישה מהליכוד, כך היה במו"מ הקואליציוני וכך גם בעניין גילעד שליט. לא סתם היא היחידה שיצאה נקייה (עד כמה שהיה ניתן) מדו"ח וינונגרד.
הטענה האחרונה שאתייחס אליה בשלב זה היא שלבני מנגנת לפי החליל של יועצי התקשורת שלה. בהקשר הזה אני רק רוצה לציין שלאחרונה נשמעו לא מעט רטינות מצד אותם "יועצים" שציפי לבני די עושה מה שבא לה ומכניסה אותם לא פעם לברוך עם התבטאויות כמו, שוב, בעניין גילעד שליט. ציפי לבני, אומר כל מי שמכיר אותה, היא לא אישה שמנהלים. נדמה לי שבנקודה הזו צריך למתוח גבול גם לציניות. בסופו של יום מי שתצטרך לקבל החלטות של חיים ומוות, ואחרי זה להסתכל בעיניים של אימהות והלסביר אותן, היא ציפי לבני. לא אייל ארד. וציפי היא אישה מספיק אינטלגנטית בכדי לדעת את זה ולקבל את ההחלטות החשובות באמת לפי צו מצפונה בצורה שתאפשר לה להיות שלמה עימם לאחר מעשה.
ועכשיו בחזרה לענייני דיומא..
איזה יופי של אל-קלאסיקו היה לנו, אה? ריאל מדריד באה להילחם על הכבוד שלה ונתנה את המשחק הטוב ביותר שלה העונה. וברצלונה? נו מה כבר אפשר לומר שלא נאמר כבר על הקבוצה המופלאה הזו..
שני גיבורים יש לי לאל-קלאסיקו הזה. אחד מכל הצד. מהצד הלבן אני לא יכול שלא להתפאל פעם נוספת מהשוער הטוב בעולם, בפור, סאן-איקר קסייאס. בשבועות האחרונים קישקשו משהו על ירידה ביכולת שלו אבל סאן-איקר החזיק את ריאל במשחק כמעט לבדו, כמעט עד הסוף. זה לא רק עצירת הפנדל המושלמת, זה השליטה האבסולוטית בכל אספקט של מקצוע השוערות- באוויר, בים וביבשה. די נדיר להתרשם כ"כ משוער אבל השוערות של איקר קסייאס היא שירה צרופה.
מהצד של הבלאו-גראנה תרשו לי לבחור דווקא מישהו שלא היה על המגרש וגם לא על הספסל. אם יש מישהו שלדעתי מגיע לו את מירב הקרדיט על שני הקבוצות המדהימות שנבנו בקטלוניה בעשור האחרון זה ג'ואן לאפורטה. דיברנו על מנהיגים עם תבונה ורגישות, אז הנה לכם אחד בדיוק כזה. בעונה שעברה היו לו את כל הסיבות שבעולם להיפטר מפרנק רייקארד במהלך העונה אבל הוא נשאר איתו עד הסוף מתוך מחשבה שטלטלה מסוג שכזה אולי תציל במידה מסויימת את העתיד הקרוב אבל רק תגרום נזק בטווח היותר רחוק. במקום זה הוא נתן לרייקארד לסיים בכבוד את הקדנציה שלו בקאמפ-נואו ובינתיים כבר בישל את המהלך שיוביל את בארסה לפסגה מחדש. המינוי של פפ גווארדיולה התברר כהברקה מושלמת והוכיח, שוב, שנסיון הוא רק יתרון אבל לא חזות הכל. היכולת של לאפורטה לזהות בגווארדיולה את המרכיבים הנכונים לבנות את בארסה מחדש בעידן שאחרי רונאלדיניו התבררה כגאונות צרופה ונותנת עכשיו את הדיווינדים.
וזה לא רק באספקט המקצועי. אחד המהלכים הכי חשובים שעשה לאפורטה בתפקידו כנשיא בארסה הוא המלחמה חסרת הפשרות ונטולת המסרים הכפולים וקריצות העין בקומץ המקומי. מסתבר, להפתעתי, שלמרות התדמית הסטרילית כמעט של המועדון הקטלני גם בקאמפ-נואו התנחלו במהלך השנים חדלי-אישים שכרסמו בתדמית המועדון והטילו חיתתם על הנשיאים הקודמים תוך שהם סוחטים את הנהלת המועדון להתחשב בשגיונותיהם ולספק להם כרטיסים, מעמד ושאר מנעמים. המאבק הזה של לאפורטה עלה לו במחיר אישי לא מבוטל כשאותם חוליגנים סימנו אותו אישית וניסו לפגוע בו וברכושו מס' פעמים. אלא שהעמידה האיתנה של הנשיא הוכיחה את עצמה, הקומץ מוגר כמעט כליל, ותדמיתו הנקייה של המעודון שוקמה ושמרה.
בעידן של בעלי-בתים ונשיאי קבוצות מהגיהנום הלוואי שג'ואן לאפורטה היה האיש עם המילה האחרונה בקבוצה שלי.. אני לא יודע אם יש "סוסיוס" (חברי מועדון) של ברצלונה בקרב קוראי הבלוג.. אבל אם יש, אז ברוח הבחירות שהשתלטה על הבלוג אני קורא לכולם: גם בבחירות הבאות- הצביעו לאפורטה!
שלום עם בטחון! לאפורטה וגווארדיולה
איציק, עפ"י הסדר שאתה הגדרת, נתחיל בפוליטיקה ונמשיך לספורט…
חשיבות הנסיון להנהגה: בחירת מנהיג חסר נסיון היא בגדר הימור, לעיתים הוא מצליח ולעיתים הוא מסתיים בכשלון חרוץ. בארה"ב ניתן להביא את הדוגמאות של קלינטון וקנדי כהצלחות אל מול ג'ימי קרטר אשר נחשב לנשיא הכושל ביותר במחצית השניה של המאה הקודמת. בישראל, לצערי נסיון שני העשורים האחרונים מצביע על שני כשלונות ברורים (ביבי וברק) אל מול אפס הצלחות. מה זה אומר? שכל אחד ילך עם התחושות שלו.
אדם אל מול מנהיג: כבר כתבתי באחת מתגובותי הקודמות, שלצערי להיות מנהיג ולהיות "בן-אדם" אילו לא הגדרות בעלות חפיפה מלאה. הבאתי גם את הדוגמאות של קנדי וקלינטון בארה"ב, אשר קשה להגדירם כ"מופת אונשי ומשפחתי" (בניגוד לקרטר אשר נחשב לבעל ואב למופת…), ועדיין אלו מנהיגים אשר נותר לנו רק לקנא באמריקאים על שאין לנו דומים להם. ברור שהשילוב בין אדם טוב למנהיג דגול הוא שילוב מנצח, אך הנקודה השניה היא החשובה באמת. במידה מסויימת ההקבלה המתאימה היא מעולם הרפואה, ברור שאני אשמח שהמנתח שלי יהיה אדם מקסים ואמפטי, אך חשוב יותר שיהיה בעל מקצוע טוב… אם אתה מחפש אדם נפלא / צדיק אמיתי לתפקיד רה"מ ממליץ להריץ את הרב פורר לתפקיד…
"אנשים לא משתנים":שוב, אתה מדבר על הממד האישי ואני אתייחס לסוגיית ההנהגה והניהול. מנהיגות ויכולת ניהול הם בהחלט קישורים אשר ניתן לפתח ולקדם (תקרא את חזון ביה"ס קנדי לממשל של הארוורד)אם מנהיגים לא מסוגלים להשתנות, כיצד תוכל להסביר את "מקרה רבין" אשר הקדנציה הראשונה שלו הוגדרה כקטסטרופאלית בעוד שבשניה הוא גילה מנהיגות אמיתית (בלא קשר לכיוונים הפוליטיים אליהם הוא הוליך)?
והערה אחרונה (בפוליטיקה) על ציפי ליבני: ממליץ לך להתעניין קצת על פועלה של שרת החוץ במשרדה בשנים האחרונות. תחפש עובדים (יש הרבה כאלה בירושלים) ותקרא כתבות על מערכות היחסים הבעייתיות אל מול ציבור העובדים, מינויים תמוהים והעדר מעורבות כמעט מוחלטת בניהול המשרד.
ועכשיו נעבור לכדורגל…. לא יודע אם שמת לב, אך יש לנו בבית"ר את האפשרות התיאורטית לגדל דמות שהיא השילוב האולטימטיבי בין קסייאס ללאפורטה… זהו איציק קורנפיין שלנו… את זה שהוא היה שוער גדול, כולנו יודעים. עכשיו נותר לו רק להוכיח את יכולותיו כמנהיג ומנהל מוצלח למועדון והוא ירשם בספרי הזהב שלנו. מה צריך לעשות? התשובות ברורות לכולנו – להלחם בקומץ ולהביא מאמן אשר ידע לטפח ולפתח את הדור הצעיר של שחקני הבית.
גיל,
אני כן חושב שמנהיג טוב צריך להיות בראש ובראשונה בן-אדם. בכלל, בכל תחום שהוא בחיים אני דבר ראשון בוחן את הסגולות האנושיות של הבן אדם ואחרי זה את יכולותיו המקצועיות. אם הבן-אדם לוקה באנושיות, יהיה מוכשר ככל שיהיה, המקצועיות שלו לא רלוונטית מבחינתי. ייתכן, באמת, וזה עניין אישי של סדר עדיפויות.
ברור לי שאני לא בוחר כאן בת-זוג. לדעתי יש ללבני גם את הכישורים הנחוצים להיות ראש-ממשלה מצויינת. אבל האנושיות שלה נותנת לה מבחינתי יתרון עצום עפ"נ כל מועמד אחר.
לגבי הדוגמאות שהבאת מארה"ב- אני לא בקיא מספיק בפוליטקה האמריקאית אבל מאיזה סיבות בדיוק נחשבים קנדי וקלינטון לנשיאים טובים? לפחות מהפרספקטיבה שלנו אני יכול לומר שקלינטון לא קידם במאום את פתרון הסכסוך הישראלי הערבי למרות שהשקיע בכך חלק ניכר ממרצו וזמנו. אם תרצה, שוב, הסיבה שזוכרים אותם לטובה היתה היותם אנשים בעלי חום (במיוחד קלינטון, את קנדי מן הסתם לא הכרתי) ומגע אנושי.
לגבי ההקבלה למנתח- הקבלה מעניינת אבל לא מדוייקת. מנתח זקוק אך ורק לכישורים טכניים, מנהיג הוא כזה שהתפקיד שלו הוא ניהול אנשים ולכן התכונות האישיותיות שלו מאוד רלוונטיות להתאמתו לתפקיד.
אני לא קונה את מה שמלמדים בהרווארד (בכלל אני לא ממש נופל מהכסא מהאקדמיה האמריקאית שלצעיר שולטת ביד רמה בכיפה ובמידה רבה של חוסר צדק). מנהיגות זה משהו שנולדים איתו, לא לומדים אותו. בדיוק כמו הטכניקה של מסי או רונאלדו וראיית המשחק של אבירם ברוכיאן- לא מלמדים את זה בשום ביה"ס, גם לא בהארווארד או בייל. בעצם, גם אם היו מלמדים את זה אז בטח שזה לא היה שם.
לגבי רבין. הקדנציה הראשונה שלו לא ממש נחשבת, היא היתה קצרה מדי והוא לא הספיק באמת להטביע בה את חותמו. לגבי הקדנציה השנייה- אני לא נכנס לזה יותר מדי אבל לומר שהיא מוצלחת תהיה קביעה די מוגזמת. השנים ההם היו שנים קשות מאוד מבחינה בטחונית וחברתית ו"ההישג" הגדול של רבין- הסכמי אוסלו- נראה כיום כזרע פורענות שאת פירות הבאושים שלו נאכל שנים רבות.
הדברים שאתה מציין לגבי תפקודה של לבני במשרד החוץ חדשים לי- אשמח לקבל חומר בנושא (לינק?).
ומעניין לעניין באותו עניין בעצם.. לאיציק יש צד אחד במשוואה ה"ציפי לבנית"- האישיות, אבל בינתיים הוא לא הוכיח שיש לו גם את הצד השני- היכולת לקבל החלטות משמעותיות. יהיה קשה למצוא אדם מאושר ממני ביום שזה יקרה.
איציק,
אילו רק יכולתי להכריח אותך לכתוב פעם ביום…
ועכשיו למשחק המוזר הנקרא "פוטבול" למרות שבקושי בועטים בו.
פעם, המשחקים בין הניינרס'למיאמי דולפינס' היו משחקים בין שני קוווטרבקים מהזן העליון. ג'ו מונטנה מהצד המערבי של ארצות הברית, ודן מרינו מהצד המזרחי. לג'ו מונטנה היו שכל, מהירות וקרח בורידים. משהו כמו ג'רארד ביום טוב. לדן מרינו היתה זרוע, שהכדורים שיצאו ממנה יכלו להגיע גם לקובה. ההבדל הוא, שלמונטנה היתה קבוצה ענקית להנהיג, ולמרינו פחות. מפגש הסופרבול היחידי בין שתי הקבוצות הללו, סופרבול XIX ב – 84', הסתיים בנצחון הניינרס' 38 – 16.
כל זה היה בשביל נחמה קלה, שכן אתמול, הסיפור נראה קצת אחרת. בשורה התחתונה הדולפינס' מנצחים בבית (איצטדיון "ג'ו רובי" לשעבר, כיום נקרא "אצטדיון הדולפין") את הניינרס' 14 – 9.
השורה התחתונה אינה מספרת בדיוק את סיפורו של המשחק. הניינרס' שלטו במשחק הכדור באופן ברור וזכו ביותר יארדים במסירות ונשיאות כדור. אך במאני טיים, הופל הקווטרבק שון היל (קוראים לזה Sack, שזה בערך כמו שער עצמי של קאראגר) כשהכדור בידיו ומאז עברה השליטה לדולפינס', וכשפרנק גור לא משחק בגלל פציעה, זה כמו שטורס לא משחק בגלל פציעה. אין מי שיבקיע.
כך או כך, למיאמי 9 נצחונות ו – 5 הפסדים, לניינרס' בדיוק הפוך. לא נורא, כבר עכשיו אנחנו במצב טוב יותר מהשנתיים האחרונות.
אגב, אייס ונטורה הוא אולי דמות בדיונית, אבל הדולפין TD הקמע של הדולפינס', חי וקיים.
אהלן איציק,
חסרת לנו בדיון הפוליטי המרתק שהתפתח בפוסט הקודם.
לגבי ליבני: לא מסכים איתך שהיחסים הבינאישיים עדיפים על פני ניסיון. אני לא מכיר את ליבני אבל באמת נראה שהיא אישה נחמדה יותר משני הדרעקים האחרים. זה עדיין לא אומר שהיא תהיה מנהיגה טובה. אולי. לא שאני הולך להצביע ליבני, ביבי או ברק ולא שאני מעדיף מי משלושתם, אבל די עצוב לי הוואקום המנהיגותי העצום שיש היום במדינת ישראל. אין איש פוליטי אחד שאתה יכול להצביע עליו ולהגיד (בלי קשר לדעות פוליטיות): זה מנהיג משכמו ומעלה!
וכמו שאמרת, לעניין האמיתי: מה שמשך לי את העין בסופר קלאסיקו אלו שני דברים. הראשון זה הסיכול הממוקד שעשו שחקני ריאל למסי. הוא כל כך נבהל מהכניסות לרגליים שהוא פשוט הפסיק לשחק והתמקד בשופט ובניסיון לברוח מהפאולים. זה שהשופט לא עשה את תפקידו העיקרי וזה להגן על שחקנים מסוגו – זה כבר עניין לטיפול משטרתי. הדבר השני זה משחק מושלם של רפא מארקס המקסיקני של ברסה. מזמן לא נהניתי ממשחק כזה של בלם.
ולגבי קורנפיין נראה לי שתהיה לך תחרות קשה לגבי מי משנינו יהיה יותר מאושר אם הוא יהפוך ללפוארטה שלנו. בינתיים הוא עושה קולות ממש חיוביים. אני מאד מאד מרוצה מהדרך שהוא מוביל אותנו.
בני,
דרכת לי על ההפצעים עם קראגר..
למרות ההפסד אני מוצא הרבה נקודות אור בדיווח שלך. מה שכן- שוב פעם תוצאה של כדוריד?! יש בונקר גם בפוטבול?
אגב, בהזדמנות אשמח אם תעדכן אותי בפרטים לגבי השעטנז הזה שנקרא תנועת השמאל החדשה.
שבי,
אני איתן בדעתי שתכונות אישתיות הם אל"ף בי"ת למנהיג, אבל בנוסף אני גם משוכנע שלציפי ליבני יש התכונות הרלוונטיות האחרות הדרושות לתפקיד כמו שפירטתי בפוסט עצמו.
מסכים עם כל מילה לגבי מה שעשו למסי. קשה מאוד לחשוב איך במסגרת החוקים הקיימים בכדורגל ניתן למנוע טקטיקה מכוערת וצינית שכזו. מה שאולי הייתי עושה במקום גווארדיולה אחרי רבע שעה במשחק שלשום, זה להעביר אותו להיות חלוץ ולתת לו הוראה לא לצאת מה- 16. שם הקצבים האלה לפחות היו חושבים פעמיים לפני שהם מתעופפים לו לתוך הברך.
איציק,
על מרבית הדברים בהם נגעת נשאר חלוקים, העולם היה מקום מאוד משעמם לו כולם היו חושבים אותו הדבר… רק אשוב ואציין כי אין מחלוקת ביננו על כי האופטימום הוא "מנהיג שהוא גם אדם", המחלוקת היא על התיעדוף. אני לא בוחר מנהיגים בבחירות באותם קריטריונים בהם אני בוחר את חברי – ואפשר להתווכח על הרציונאל.
ביחס לאקדמיה, הרי שזה נושא לדיון ארוך, אשר ראוי להתחיל בהגדרה של המונח (אקדמיה) אשר לטעמי נמצא בתהליך שינוי מהותי בעשורים האחרונים. רבים סבורים (ואני בינהם) כי יש כלים נרכשים גם בתחום ההנהגה (הנהגה זו לא רק כריזמה מולדת). האם אתה יכול לקחת אדם חסר כל קישורים הנהגתיים ולהפוך אותו למנהיג? וודאי שלא ולא לזה אני מכוון. כל אדם אשר הגיע למדרגת כהונה של רה"מ בישראל חייב (לטעמי) להיות מצויד ב"משהו מהמנהיגות" – אחרת הוא לא היה מגיע למשבצת הזו. האם ניתן לשפר את יכולותיו? כאמור אני סבור שהתשובה היא חיובית, והפירוט על הדרך לעשות זאת הוא ארוך מדי… במידה מסויימת זה דומה לקורסי הכנה למבחנים פסיכומטריים… אתה לא יכול לקחת תלמיד עם ציון 500 ולהעלות אותו ל-700 אתה כן יכול לקחת משהו עם ציון 650 ולהעלות אותו (בעזרת כלים לימודיים / טכניים) ל-675 ולפעמים זה מה שעושה את ההבדל…
ולסיום, הלינקים שביקשת:
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=rs20080915_89733
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3409613,00.html
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/825908.html
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/770811.html
ואילו רק דוגמאות, יש עוד. יחד עם זאת, הערה אחת למען ההגינות – משרד החוץ היה ועודנו אחד המשרדים ה"חולים" ביותר הקיימים בשירות המדינה עם ציבור עובדים מורכב, קשה ובעייתי (כקולקטיב – לא כפרטים) והיסטוריה של "חוסר רלוונטיות" בתהליכי קבה"ח הלאומיים. יחד עם זאת לעובדים שם (ואינני תודה לאל עובד משרד החוץ) היתה ציפייה אמיתית כי ליבני, דוקא לאור תדמיתה הציבורית המאוד חיובית, תוביל לשינוי אמיתי בתרבות הארגונית במשרד, דבר שלא התרחש בפועל.
"בסופו של דבר ההיסטוריה של מדינת ישראל מוכיחה שממשלות ימין עשו שלום והחזירו שטחים וממשלות שמאל סיבכו אותנו בנוראות שבמלחמות" – איציק, גולדה מאיר וממשלתה אכן אשמים במלחמת יום-כיפור ובתוצאותיה הנוראיות, אבל זהו. מלחמת לבנון נגרמה בשל ממשלת ימין (של בגין, עם שרון) ובתקופתה. אני מניח שאתה לא מחשיב את מלחמת ששת-הימים לנוראית כל כך.
לגבי שאר הפוסט – כבר אמרתי שמבין השלושה אין ספק שציפי לבני עדיפה בעיניי, אבל אני מצביע למפלגה אחרת בכלל.
לגבי האל-קלאסיקו – אין מה להוסיף. העיקר שהצדק נעשה, כי ריאל הייתה מאוד קרובה לעשות מעשה הפועל ת"א ולגנוב משחק שכל כך לא הגיע לה.
יובל-אני מחשיב את מלחמת ששת הימים לנוראית. גם כי כל מלחמה היא כמובן לא סימפטית אבל בעיקר בגלל שההצלחה בששת הימים היא שהכשילה אותנו מאז.
אחרי ששת הימים לישראל לא היה דחוף לעשות שלום כי היא הרגישה חזקה מידי בשביל זה ומעמדת כח גדולה כלכך היא לא הייתה מוכנה לויתורים. אני מאמין שאם היינו מחזירים את רוב השטחים הכבושים(סיני,רוב הגדה ורוב הגולן) בהסכמים מיד לאחר ששת הימים מצבנו היה טוב יותר היום בהרבה מכל הבחינות. אבל האופוריה שררה בארץ וגם ההשפלה של הכישלון הצורב הערבי מנעה מהלך שכזה. ביום כיפור הבינו כולם שישראל היא אולי בלתי מנוצחת אבל בוודאי שלא בלתי פגיעה והעובדות האלה סיבכו את המשא ומתן עד היום.
לגבי הקלאסיקו-אני חולק עליכם לגבי מסי,הרבה פעמים נראה היה שהוא עושה מהעבירות האלה הרבה יותר ממה שהן עם צלילות דרמטיות מידי. העובדה שהוא קטן עוזרת לו לקבל סימפטיה מהשופטים והצופים כי כשנכנסים לגיטימית במסי זה נראה הרבה יותר קשה מאשר שעושים את זה לדרוגבה למשל.
איציק,
פצעיך פצעי בכל הנוגע לקאראגר…כואב הלב לראות את האיש המסור והמחוייב הזה ברגעים כל כך קשים. הלוואי והיתה אפשרות לתת לו לנוח קצת.
תוצאות כדוריד בפוטבול די שכיחות לצערי, אם כי לא מדובר כאן ברפיון מיוחד. התקפות כושלות מול הגנות קשוחות יכולות להביא גם לתוצאות כאלה. מתסכל למדי. ב – 82' נכחתי במשחק פוטבול קולג'ים בין טנסי לוושינגטון סטייט שנגמר בתוצאה 3:0! יענו, שער שדה בבעיטה וזהו. ולחשוב שעמדנו לילה שלם בתור לקנות כרטיסים…
מפלגת או רשימת השמאל החדשה היא התארגנות של אנשי רוח ופוליטיקאים לשעבר (עמוס עוז, דוד גרוסמן, עוזי ברעם, ניר ברעם, צלי רשף ואחרים). הרציונאל הוא מילוי הוואקום שנוצר עם "התקטנות" מימדי מפלגת העבודה, והדרך היא חבירה למרצ. ההתארגנות מבורכת מבחינתי. דה עקא, יש מי שרואה בחבירה למרצ בעייה פרסונאלית, שכן חבירה אומרת השתלבות והשתלבות אומרת שיבוץ ברשימה לכנסת, וזה אומר דחיקה אחורה של כאלה שבחרתי בהם כנציגי. לא בחרתי באילן גילאון או מוסי רז למקומות 1 ו – 4, כדי לראות אותם זזים אחורה כדי לפנות מקום לאחרים. שער בנפשך שה "פרננדו טורס" של הרשימה החדשה הוא איש הטלביזיה ניצן הורוביץ. איך שלא יהיה, כעת נערכים מגעים ליצירת רשימה משותפת שתובא לאישור ועידת מרצ ביום שני הבא (מיד אחרי שנזרגג את ארסנל) ונראה מה יהיה. אגב, רבים מתנגדים לא רק אני.
הנה לינק שיסביר עוד קצת על הרשימה החדשה:
https://news.maariv.co.il/online/1/ART1/821/227.html
גיל,
זה קצת לא פייר מה שניסת לעשות. טענת שיש לך מקורות על "יחסים בעייתיים של ציפי לבני עם ציבור העובדים" אבל כל מה שיש הוא מאבקים פנימיים וחיכוחים שקיימים בכל ארגון, וודאי באחד מסועף ומורכב כמו משרד החוץ, ולא קשורים בכלל ישירות לציפי לבני. אני דווקא מכיר אישית מישהי שעבדה במשרד המשפטים בזמן שציפי לבני היתה השרה במשרד ותמיד היו בפיה רק מילים חמות ליחס האישי של ציפי לבני אפילו לעובדים הזוטרים ביותר.
יובל,
חבל לי שאתה לא מתכוון להצביע לציפי לבני למרות שתיארת לעצמי שזה המצב. אני חושב שבסיטואציה הנוכחית שבה זה או ציפי או ביבי אין לנו את הלוקסוס להצביע עבור מפלגה שלעומד בראשה אין סיכוי ריאלי להרכיב את הממשלה הבאה.
בהקשר יותר רחב אני רוצה גם להתייחס כאן לנקודה שמס' חברים העלו בדיון הזה והקודם לגבי הצבעה עפ"י מצע חברתי-כלכלי. אישית אני חושב שזה ממש עלא-כיפאק אלא שכל עוד נוחתים בשדרות קסאמים בתדירות שבה יורד גשם בלונדון זה בערך כמו לנצח על התזמורת המנגנת בטיטאניק השוקעת.
תומר,
אני מסכים איתך לגבי ששת-הימים אבל מכיוון אחר.
החטא הקדמון אחרי ששת-הימים לא היה הזחיחות כמו שכולם חושבים אלא היעדר ההכרעה. בסיטואציה שנוצרה היה צריך להחליט מה עושים עם השטחים שנכבשו ועם התושבים שם לפני שהם הופכים לבעייה שאת אחריתה מי ישורנו. במקום זה כולם העדיפו לחגוג במצעדי הניצחון ולהשאיר לנו לשבור את הראש. תודה באמת.. אני מניח.
לגבי מסי- פשוט לא נכון. הפאולים היו גסים וכואבים. תאמין לי שכל אחד מאיתנו אם היו מגלחים לו את העקב עם סטופקס כמו שעשו למסי שלוש פעמים לפחות בעשר דקות הראשונות, הוא לא היה מתפתל על הרצפה- ספק עם היה חוזר ללכת בצורה נורמלית.
בני.
המון תודה על ההסבר מאיר העיניים.
אגב, ניצן הורוביץ לדעתי הוא איש מאוד מעניין עם רעיונות מרתקים ואני תמיד שמח לראות אנשים מסוגו מגלים מעורבות פוליטית ונכונות "להתלכלך" בעסק הזה על החשבון הסביבה החמימה והמוגנת של אולפני הטלוויזיה ומערכות העיתונים. בגלל זה גם יש לי הערכה גדולה לשלי יחימוביץ'.
לגבי קרא.
צ'מע.. אני כ"כ אמביוולנטי לגביו. האמת צריכה להאמר- הבחור פשוט לא משמתש במה שיש לו בין האוזניים על המגרש. הוא רואה כדור הוא מתחרע עליו כאילו אין מחר… הרבה פעמים זה נפלא ומרגש וגם מציל לנו שערים בטוחים. מצד שני, זה הגורם העיקרי לכמות המסחרית של פנדלים טפשיים ושערים עצמיים מפוארים שיש לאיש ברזומה.
צר לי אם תחושתך היא של חוסר פייריות, ואני מקווה כי אתה לא סבור שאני מנסה להשמיץ ללא ביסוס.
כפי שציינתי בתגובה הראשונה, ההתייחסות שלי נשענת לא רק על פרסומים בתקשורת אלא גם ובעיקר על שיחות עם חברים עובדי משה"ח. ביקשת לינקים וניסיתי למצוא כמה בלי לבצע עבודת מחקר אקדמית מלאה… (דרך אגב, לא הצלחתי למצוא כתבה ארוכה מאוד אשר התפרסמה במוסף של מעריב ע"י בן כספית לפני כשנתיים ואשר מתארת את יחסי לבני – עובדי משה"ח' אני לא בטוח שהמוסף שלהם הועלה לאינטרנט) – השמועות אומרות שלשרה יש "אחריות מיניסטריאלית". כתבתי בתגובה האחרונה כי אני מודע למורכבות של משה"ח, אך יחד עם זאת, לבני לא הצליחה לרפא ולו במעט את מחלותיו של המשרד.
ולסיום, חיפשתי קצת יותר, ואני מצרף מאמר שכן נוגע ישירות ביחסי ליבני – משה"ח (המאמר ארוך, מפנה את תשומת לבך לפרק הארוך העוסק ביחסי ליבני – משה"ח בסוף הכתבה) – http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/916566.html
איציק,
הזחיחות שלאחרי ששת הימים היא היא שהביאה להיעדר ההכרעה. אני מנסה לדמיין איפה היינו יכולים להיות כיום אילו רק דבריו של יצחק בן אהרון היו נופלות על אזניים קשובות. הסבר: יב"א אמר מיד לאחר המלחמה שעכשיו זה הזמן הנכון להזמין את חוסיין, נאצר ואסאד האב לשולחן הדיונים. יש לנו משהו שהם ממש רוצים בחזרה ויתכן שזו ההזדמנות להגיע להסדר.
אין לי בעייה עם ניצן הורוביץ האיש, ואני בהחלט מעריך את רצונו להפשיל שרוולים ולעשות מעשה. מצד שני, מה היתרון שלו על אילן גילאון ומוסי רז למשל? אתה סבור שהוא שווה יותר קולות בקלפי? מילא אם היה מדובר בפרסונה כמו שמעון פרס, אולי אפילו עוזי ברעם או עמוס עוז, אבל איזה משקל אלקטוראלי מיוחד יש להורוביץ ששווה להזיז בשבילו ח"כים מכהנים או לשעברים עם נסיון וידע פרלמנטרי ועשייה מוכחת?
לגבי קאראגר, אני לא אמביוולנטי לגביו, אני פשוט מאוהב. זה החבר שהייתי רוצה לידי בכל עימות עם כל אחד. המחוייבות שלו והדבקות במטרה נפלאות בעיני. מצד שני אתה ממש צודק, לפעמים הוא נכנס בראב ראבו אם צריך או לא.
אגב, אתה בבוקס באמירויות ביום ראשון?
גיל, ברור לי שכוונתך לא היתה להשמיץ ללא ביסוס. התכוונתי רק שהרושם שלפחות אני קיבלתי מדבריך הראשונים היה מטעה.
תודה על החומר שצירפת, הכתבה האחרונה נראית מעיון ראשוני מרתקת אם כי עדיין לא יצא לי להתעמק בה. אני אעשה השתדלות לעשות זאת עד מחר.
בני.
אני מסכים איתך שלניצן הורוביץ לא צריך להיות יתרון עפ"נ האנשים שהזכרת. אני חושב שהוא צריך להתמודד בפריימריז בצורה מסודרת כמו כל אחד אחר ולנסות להיבחר בצורה הזו. אני בכלל נגד כל עניין "שחקני הרכש"- מה זה גלקטיקוס פה? ואפילו עוד לא נפתח חלון ההעברות של ינואר :)
לצערי אין מצב ליום ראשון.. אני כמוך מול הטלווזיה. רק שקרא לא יעשה פאדיחות :)
"- מי את?
– אופורטוניטה, אלת ההזדמנויות, גבירת כל הדברים.
– מדוע עומדת את על קצות האצבעות?
– אני תמיד שועטת.
– ולמה מכונפים סנדלייך?
– אני טסה עם הרוח.
– ולמה תער בימינך?
– כי חדה אני וחותכת כתער.
– ומדוע כה ארוכה בלורית שערך על פנייך?
– כי מי שיקדים ויראני יוכל לתפוס אותי.
– ומדוע קירח ראשך מאחור?
– כי ברגע שאני חולפת, שוב לא יתפסני האדם על אף כל געגועיו."
(מתוך אפיגראמה של פוסידיפוס היווני על אופורטוניטה – אלת ההזדמנות היוונית רומית, מובא בספרו של ארסמוס, "אמרים")
הקטע הנ"ל מוקדש בחום לערימת האופורטוניסטים העונה לשם "קדימה", הם אשר חפצו לתפוס את אופורטוניטה בציצת שערה (בזמן בו הקים אריאל שרון את המפלגה) ועכשיו הם רודפים אחריה ורואים רק את קרחתה.
כי בעצם מהו המכנה המשותף לחמישייה הראשונה של המפלגה הזאת?
לבני, מופז, דליה איציק, צחי הנגבי ורוני בר-און?!
נכון מאוד, לא קיים אחד כזה.
אז רבותיי היקרים, שלא יעבדו עליכם, אם אתם אנשי שמאל יש לכם מפלגות טובות להצביע להן, ואם אתם אנשי ימין, גם יש לכם מפלגות טובות להצביע להן.
אל תחטאו בנפשכם ותצביעו עבור השעטנז הזה שאפילו מצע נורמאלי אין לו.
ומילה לסיום איציק, מחלון ביתי הקט ,השוכן בפאתי שכונת רמות בירושלים, אני צופה בבית איכסא, הכפר הערבי השכן. אם הייתי רוצה שהחמאס ישב ויירה עלי קסאמים במרחק של ואדי אחד ממני הייתי בוחר בלבני.
וזה נכון לגבי כל העיר הזאת, מגבעת זאב בצפון ועד לגילה בדרום, וממעלה אדומים שבמזרח ועד לרוממה שבמערב, כולנו בטווח, כל הירושלמים.
לבני תחלק את ירושלים, בגלל זה הממשלה שלה נפלה, אני לא מאמין בקישקושים שלה על זה שהיא "לא נכנעה לסחטנות של ש"ס" זה הרי שטויות, מאה מיליון ש"ח יותר או פחות זה לא מה שמפיל ממשלות.
גיל.
קראתי בעיון את הכתבה מהארץ.
אין ספק שהיא מציגה תמונה מורכבת, גם של לבני האישה וגם של תפקודה במשרד החוץ.
בשורה התחתונה אני מצליח לדלות שני ביקורות מרכזיות:
א. הנטייה של ציפי לבני לא "לחתוך" ולקבל הכרעות.
התייחסתי לזה כבר בהודעות קודמות- בפרישה מהליכוד, בקריאה לאולמרט להתפטר, בהליכה לבחירות- לבני הוכיחה שכשהיא בוחרת דרך היא הולכת איתה עד הסוף ובכל הכח תוך נטילת כל הסיכונים הכרוכים בדבר.
אכן, בנושאים מדיניים מורכבים לבני נוטה לראות את התמונה הרחבה, להתייחס לדברים בכובד ראש ושיקול דעת ולא להיגרר להחלטות נמהרות ופופוליסטיות. נדמה לי שזהו בדיוק המאפיין של מנהיג מוצלח. לדעתי, הנטייה הזו של לבני "ללמוד יותר מדי" כפי שציין אחד הדוברים בכתבה היא ברכה ולא קללה. במציאות שנמצאת בה מדינת ישראל, עם איומים מורכבים שאין להם פיתרון חד ומיידי כמו עזה ואיראן, זו בדיוק סוג האישה שאנחנו צריכים בראשות הממשלה. מישהי שיש לה ראייה רחבה, שקולה ומורכבת של המציאות.
ב. היחס לעובדים.
כפי שציינתי מקודם לי דווקא יש עדות מקור ראשון מאוד מהימנה שמציגה תמונה שונה של הדברים. אבל עדותך מהאנשים שאתה מכיר במשרד-החוץ והדוברים בכתבה מהימנים עלי.
צריך להבין, אישיות זה הרבה עניין של טעם- יש ויש כימיה ויש שאין.
אין לי צל של ספק באינטלגנציה הרגשית הגבוה של ציפי לבני. כפי שציינתי זו הסיבה מס' אחת שאני תומך בה. אולם, וזה קרוה פעמים רבות, אנשים רגישים ומופנמים מסוגה מקוטלגים פעמים רבות בדרך טעות כ"שחצנים" ו"אנטיפתיים". יהיה צריך לעשות דרך מאוד מאוד ארוכה בשביל לשכנע אותי שזהו המקרה עם ציפי. די להביט בהתנהלותה עם משפחתה הקרובה בכדי להבין מי האישה.
והכי חשוב, גם בכתבות "השליליות" על ציפי מעולם לא תמצא מישהו שיפקפק ביושרה או ייחס לה מינפוליטביות ושימוש בשקרים וחצאי אמיתות בכדי לקדם את אינטרסיה.
פיה וליבה שווים. וזה, בדיוק זה, משמעותה האמיתית של מסורת ההדר הביתרי"ת.
דוד.
איזה קטע, אנחנו שכנים.. גם אני גר ברמות!
לגבי דבריך- גם אני לא מת על הרשימה של קדימה, אבל עוד פחות מזה על הרשימה של הליכוד.
דווקא הרשימה של העבודה נראית לי הכי מעניינת.
אלא שכמו שאמרתי מקודם, להתעסק בזוטות מעין אלו זה לנגן על הטיטאניק בזמן שהיא שוקעת- זה או ציפי או ביבי. והבחירה ברורה.
לגבי העניין המדיני-בטחוני שהעלית-
לבני תחלק את ירושלים זה מה זה פאסה..
כאילו שיש משהו שמונע מהשכנים שלנו בביתאכסא לירות עלינו קסאמים כבר עכשיו.
תתקשה למצוא מישהו שאוהב את ירושלים יותר ממני. אבל האם מזרח ירושלים היא ירושלים שלי? פעם הייתי עונה- "לא יודע". היום אני פשוט אומר- לא! אני גר שלושים שנה בירושלים ואני יכול לספור על אצבעות יד אחת (ועוד ישארו לי כמה פנויות) את מס' הפעמים שהייתי בצד המזרחי של כביש מס' אחת.
וכשאתה מבין את זה אתה מתחיל לשאול את עצמך- על מה בדיוק אני נלחם פה?