אתה בהודו?! (הקוסם ממומבאי)

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
למסיבת פורים
ווקסמן עמד בפינה מבוייש
זה היה לפני שהוא התחיל עם הנדודים
"חשבתי שאתה בהודו?" אמרתי לו
"אני בהודו!" הוא אמר
"וגם אתה עכשיו בהודו-
אתה לא מרגיש מוזר?!"
(מתוך "זמנך עבר", אהוד בנאי)

לא יהיה יהיה זה מופרך להניח שמלרביתכם וודאי לא יצא לשמוע על אירוע הספורט החשוב ביותר של השבוע. אל דאגה, אתם לא היחידים. ספק אם למישהו מחוץ למס' מצומצם מאוד של מדינות יש מושג על אירוע ספורט שנערך בתחילת השבוע בעיר צ'נאי שבצפון הודו. אלא שמיליארד ומשהו אנשים באנגליה ובתת-היבשת לא ישכחו את אשר התרחש שם עוד זמן רב.. 

עד לא מכבר קריקט היה עבורי הספורט הכי משעמם בעולם. גיחכתי על כך שרק האנגלים מסוגלים להתרגש מלראות משחק כ"כ מונוטוני ששום דבר מעניין, כך עושה רושם, לא באמת קורה בו. אלא שעם הזמן התוודעתי לחשיבות העצומה שיש למשחק הזה כאן בממלכה ולסיפורים המרתקים שהוא מייצר. וכך, לאט אבל בטוח, התחלתי גם אני להתאהב בספורט הכי אריסטוקרטי שיש. אז אמנם אני עדיין לא מסוגל לשבת ולצפות במשחק שנמשך חמישה ימים (!) אבל את הסיפורים האדירים שיש מסביב לספורט הזה אני כבר לא מחמיץ.

את הקריקט משחקים, בצורה מאורגנת ומקצוענית, במס' מצומצם מאוד של מדינות בעולם. המכנה המשותף של כל אותן מדינות, ולא במקרה, הוא היותן קולניות לשעבר של בריטניה- אוסטרליה, ניו-זילנד פקיסטן ודרום-אפריקה הן מעצמות בתחום. אבל מעל כולן בולטת הודו- אומת הקריקט מס' אחת יחד עם אנגליה. הקריקט עבור ההודים הוא מה שהכדורגל עבור הבריזלאים- דת.

ישנם שלושה סוגים עיקריים סוגים של משחקי קריקט:

"יום אחד" (ODI- One Day International). משחק בו כל צד חובט 50 "אוברס" (סדרה של שש כדורים) ונמשך כשבע-שמונה שעות. משחקי הגביע העולמי מתקיימים בצורה זו.

צורה חדשה יחסית מכונה "20/20" (Twenty/Twenty) ובה כל צד חובט עשרים "אוברס". ה"טוונטי/טוונטי" צובר פופלאריות במהירות עצומה בגלל פרק הזמן הקצר יחסית שלאורכו נמשך המשחק, ומתוקף כך, הדרמה שהוא מספק.

אולם הדרך המסורתית לשחק קריקט היא "טסט" (Test). משחק "טסט" נמשך בין ארבעה לחמישה ימים כשכל קבוצה חובטת פעמיים (Innings), ללא הגבלה במס' האוברס, עד שכל עשרת החובטים שלה נפסלים. הפופלאריות של משחק ה"טסט" נמצאת בירידה בשנים האחרונות ולו מהסיבה הפשוטה שבעידן הטלווזיה והסיפוקים המידיים לאף אחד אין ממש כח לחכות חמישה ימים בשביל לדעת "כמה כמה נגמר?" ולמרות זאת, באנגליה כמו באנגליה, המסורת היא מעל הכל ומשחקי ה"טסט" כמו ה- FA Cup מצליחים לשמור על המעמד ןהחשיבות שלהם גם כנגד רוח הזמן.

מתוקף העובדה שקריקט הוא משחק שמשוחק במס' מצומצם מאוד של מדינות כמות המפגשים בין אותן מדינות גבוה מאוד, מה שמהווה קרקע פורייה להתפתחותן של יריבויות היסטוריות אדירות. תוסיפו לזה את העובדה, שכולם, אבל כולם, הכי מתים לנצח את ה"כובשים" האנגלים ותתחילו לקבל את התמונה על הסיפורים המדהימים שהענף הזה מספק..

הענף מתנהל בצורה כזו שנבחרות לאומיות מתארחות אחת אצל השנייה לסדרת משחקים שנמשכת מס' שבועות ומכילה בד"כ את כול סוגי המשחק: ODI, 20/20 וכמובן TEST. כשמשחק ה- TEST הוא הדובדבן שבקצפת- היוקרתי והחשוב מכולם.

המסע של אנגליה להודו החודש היה אמור להיות עוד מסע משחקים שגרתי: האנגלים עושים הרבה רעש, מקבלים בראש מהילידים, וחוזרים הביתה אבלים וחפויי ראש תחת מטר קיטונות בוז מהצהובונים. ההתחלה באמת הלכה לפי התוכנית- אנגליה הובסה שוק על ירך בכל חמשת משחקי ה- ODI שפתחו את המסע והיתה בדרך לתבוסה היסטורית של שבע-אפס.

אלא שאז הגיע אירוע הטרור הנוראי במומבאי וקטע את הסדרה. האנגלים מיהרו לחזור הביתה למורת רוחם של ההודים שחשו כי הם מנצלים את האירוע הנורא להתחמק מהשפלות נוספות. לבסוף, לאחר מס' ימים של מו"מ מתיש, ואחרי שהשחקנים האנגלים "התייעצו עם משפחותיהם" החליטה ההתאחדות האנגלית לשלוח חזרה את הנבחרת להודו להשלמת המסע שבינתיים קוצר: ההודים וויתרו לאנגלים על שני משחקי ה- ODI הנותרים ועל ההזדמנות לקבוע את ה"סוויפ" ההיסטורי וסוכם שהנבחרות יגשו מייד לדבר האמיתי- משחק ה"טסט".

האווירה לקראת המשחק בצ'נאי היתה חמה אש. גם ככה הודו-אנגליה זה האל-קלאסיקו של הקריקט, אבל עכשיו גם נוספה לזה התרעומת של ההודים על "הבריחה" האנגלית באישון לילה אחרי הפיגועים במומבאי וגל הפטריוטיזם שסחף את המדינה בעקבות אותם אירועים. האנגלים, לעומת זאת, רק חיפשו לצאת מה יותר בזול ולחזור הביתה בזמן לכריסטמיס.

אלא שבניגוד לכל הציפיות המוקדמות דווקא האנגלים הם אלה שהשתלטו על המשחק מהאובר הראשון וסיימו את שני האינינגים שלהם עם יתרון מבטיח של 386 "ראנס" (הנקודות של הקריקט), שזה משהו כמו 3:0 בכדורגל. כשלהודים נשאר בקושי יום וחצי (רבע שעה במושגים של קריקט..) לסגור את הפער העסק נראה סגור.

אלא ששום דבר לא סגור כשיש לך את סצי'ן טנדולקאר!

"קריקט היא הדת שלנו וטנדולקאר הוא אלוהים!" נוהגים ההודים לומר.  טנדולקאר מכונה בהודו "הקוסם" ע"ש עשרות הפעמים בהם חילץ את הודו ממצבים בלתי אפשרים במשחקי "טסט" והפך תבוסות כואבות בפוטנציה לנצחונות הירואים. בכדי להבין מי זה טנדולקאר צריל לההסתכל על הדמעות בעיניים שיש לכל הודי באשר הוא כשהוא רק שומע את השם הזה. במדינה שסובלת מדימו עצמי כ"כ נמוך, וודאי ביחס לגודלה ועוצמתה הפוטנצילאית, טנדולקאר הוא אחד ממקורות הגאווה היחידים ולבטח הגדול מכולם.

בגיל שלושם וחמש, אולי ברגע השיא האחרון בקריירה שלו, ניגש סצ'ין טנדולקאר לחבוט כשכבודה הלאומי של אומה בת למעלה ממיליארד נפשות באחת השעות הקשות בתולדותיה מונח על כתפיו הצנומות. בנוסף לכל, טנדולקאר הוא יליד מומבאי ובנה האהוב הנערץ של העיר. יש תסריטים שעדיין רק הספורט יכול לכתוב.

אבל 387 ראנס יכול להיות גדול גם על "הקוסם ממומבאי". המגרש, אחרי ארבעה ימי משחק, היה רצוף מהמורות (מה שמקשה עוד יותר על החובטים) והשמש חישבה לשקוע… ואז הוא נכנס לפעולה.. רביעיות.. שישיות… (ההום-ראנס של קריקט) טראח! בום!! בחיים שלי לא האמנתי שלראות מישהו חובט עם מקל מצחיק בכדור מוזר יכולה להיות חוויה כ"כ מהפנטת! והוא חבט וחבט וברור היה שאף אחד לא יזיז אותו משם עד שהוא ימחוק כל ראן וראן מהיתרון האנגלי.

106 ראנס (בערך שלושער בכדורגל) גילח טנדולקאר לבדו מהיתרון האנגלי כשבדרך הוא שובר את כל השיאים המוכרים על הלוח במשחקי טסט. את השאר השלימו החברים שלו והודו רשמה את הקאמבק הגדול אי פעם במפגשים בין שני המדינות והרביעי בגודלו בהסיטוריה של משחקי הטסט.

לאנגלים ההמומים וחפויי הראש לא נשארו אפילו תירוצים. "מול הופעה כזו של הקוסם אין שום דבר שאתה יכול לעשות מלבד להביט בהערצה" סיכם בעצב הקפטן האנגלי קווין פיטרסון. ברחובות מומבאי יצאו ההמונים לרחובות בפעם הראשונה מאז אירועי הטרור. הפעם כדי לחגוג.

ככה יעשה לאיש! טנדולקאר

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, תרבות הגוף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

8 תגובות בנושא אתה בהודו?! (הקוסם ממומבאי)

  1. מאת בני תבורי‏:

    איציק,

    הארת את עיני. אין לי מושג קלוש בכל הנוגע למשחק ולחוקיו, מצד שני אני בהחלט מודע לחשיבות הגדולה ולעניין שהוא מייצר.
    שאלה: בין פולו וקריקט, איזה מהם נחשב למשחק האריסטוקרטי?

  2. מאת rd17‏:

    תודה.
    כי אין הרבה מה להוסיף, תודה רבה איצקו. שבת שלום.

  3. בני, התקלת אותי.. באמת שאין לי מושג וחצי מושג בפולו…
    מה שכן, בינתיים הממלכה כולה כבר עברה לשגעון הבא: אליפות העולם ב- DARTS (זריקת חצים למטרה) שנפתחה אמש בלונדון! צפו לעדכונים בהמשך..

  4. מאת אביאל‏:

    מצוין כרגיל !

  5. מאת שבי כהן‏:

    איציק ידידי,

    כשאתה כותב על המשחק הזה הוא נשמע כל כך מעניין שהייתי מסוגל לחפש ברגע זה איפה משדרים לי קריקט בטלוויזיה…

    תודה שהארת את עינינו למחוזות בלתי מוכרים.

  6. מאת אריגיא‏:

    מצד אחד אתה כל הזמן יורד על הממלכה ושגעונותיה, מצד שני אתה בולע אותם בשקיקה מתמשכת. יפה.

  7. שבי,
    פעם היה בכבלים בארץ ערוץ שנקרא "סטאר ספורט" שהיה משדר הרבה קריקט. אני לא יודע אם הוא עדיין ישנו..
    אריגיא
    זה שני צדדים של אותו מטבע, לא?! :)
    אבל האמת שלמרות "הירידות" שלי על הממלכה יש כאן המון דברים שאני מאוד אוהב ובראשם הטירוף לספורט.

  8. מאת גיל - בוסטון‏:

    דגימה מהשיח הבוסטני – ניו-יורקי על בייסבול –
    במהלך השבועיים האחרונים רצות שמועות שהיינקיס, הקבוצה העשירה ביותר (בהפרש ניכר מהבאות אחריה) בבייסבול האמריקאי, מגלה עניין במני רמירז, אשר צפוי לחגוג יום הולדת 37 השנה. רמירז עבר השנה מהרד-סוקס (שם שיחק מאז 2001), ללוס-אנג'לס דוג'רס, ונחשב בעיר לאחד השחקנים המזוהים ביותר עם שיבת האליפות לעיר ושבירת קללת ביב רות' מעל הרד-סוקס.
    המעבר האפשרי של רמירז, אשר נחשב "שחקן חופשי" לינקיס, עורר את הויכוח סביב השאלה האם יכולים הינקיס לשוב ולבסס את מעמדם כקבוצה הבכירה בארה"ב, ונציגה קבועה בפלייאוף בזכות התקציב הענק שלהם, כפי שהיה בשנות ה-90.
    הטענה הרווחת בבוסטון (ומסיבות מובנות איננה כה מקובלת בנ"י) היא שעולם הבייסבול השתנה מהותית מאז שנות התשעים, וכי באופן מפתיע כסף משחק תפקיד משמעותי פחות מבעבר. השינוי נשען על שני יסודות:
    – יכולת הסקאוטינג המשופרת, הנשענת גם על תשתית סטטיסטית (חקר ביצועים) חזקה בהרבה משהייתה בעבר, מסייעת לקבוצות בעלות מחלקות סקאטינג חזקות לקבל החלטות מדוייקות יותר ביחס לשחקנים הצעירים אותם הן מגייסות (ו"נועלות" בחוזה שש שנתי – דוגמת דסטין פדוריה ברד-סוקס), דבר אשר מסייע בחסכון תקציבי ניכר ומחזק את החיבור בין האוהדים לשחקנים ולקבוצה.
    – המלחמה הקיצונית אשר הוכרזה כנגד השימוש בסטרואידים שינתה את גרף הפעילות של שחקני הבייסבול. בעבר, שחקן (שטופל באופן קבוע בסטרואידים) יכול היה לשמור על יכולת משחק טובה עד סוף שנות השלושים לחיו ללא נפילה משמעותית בכושרו. כיום, ללא הסטרואידים, גרף הכושר חזר ל"נורמליות" – שחקן מגיע לשיא כושרו במחצית השניה של שנות העשרים שלו, ולאחריה מתחילה דעיכה הדרגתית בכושר המשחק שלו. גיל 28 הוא הגיל בו משתחררים השחקנים מחוזה "שש השנים" (לאחר ההחתמה מהקולג') ולמעשה בגיל זה פחות או יותר מתחילה הדעיכה המקצועית.

    לאור זאת, לפחות בבוסטון יש מידה מסויימת של אופטימיות כי הרכש הינקי העתידי לא ישוב ויסמל את שיבת השליטה הניו-יורקית בספורט מס' 1 בארה"ב (בפאבים רבים בבוסטון תלויה על הקיר חולצה עליה כתוב "הקבוצה הראשונה שלי היא הרד-סוקס, והשניה – כל קבוצה אשר ניצחה אי פעם את הינקיס"…).

    עם כל ההבדלים התהומיים בין בייסבול לכדורגל, ובין בוסטון לירושלים, במבט קדימה לבית"ר המבוססת ברובה על נוער ביתי , אני יכול רק לקוות כי בבוסטון צודקים…

סגור לתגובות.