את אחד הערבים האחרונים בביקורי בארץ הקודש ניצלתי לביקור במקום שאני מאוד אוהב ובשנים האחרון יוצא לפקוד מעט מדי לצערי- מלחה. יש מעט אירועי תרבות בארץ שמשתווים באווירה שלהם לזו שקיימת במלחה ותמיד כיף גדול לחזור לשם. האירוע הפעם היה מינורי- גביע ווינר, או בשמו החדש החביב עלי הרבה יותר- גביע ירושלים. הגביע הזה הוא בבואה מצוינת לכדורסל הישראלי- הרבה מאומה על לא מאומה- רקדניות, אורות בשל צבעים ומוזיקת רעשנית כשברקע כמה מאות צופים משועממים.
בכל מקרה, הטרחתי את עצמי למלחה אמש בעיקר כדי לחזות לראשונה בקבוצה החדשה של הפועל שעוברת השנה דיאטה הכרחית: אחרי רומן כאוטי (כמיטב המסורת הירושלמית) עם ה"איש לא מדבר. עושה" ("פוצ'ימו גרשון" זה דיבורים או מעשים?!) הפועל הולכת, לראשונה זה שנים, על קבוצה שאין לה לכתחילה יומרות לקרוא תיגר על הסיטרא אחרא מההתנחלות הדרומית להרצלייה.
במקום זה הלכו במלחה על קונספט ניו-אייג'י משהו- כדורסל בכיף (מצד שני, במלחה תמיד דיברו על כיף ואהבה) וזה מתבטא גם בסגנון המשחק: הפועל היא קבוצה נמוכה, אתלטית, רעננה וזורמת. רוב המשחק בנוי על הנעת כדור מהירה וזריקות מבחוץ, מעט מאוד תרגילים בהתקפה מסודרת ואפס משחק בלואו-פוסט- כי אין עם מי.
השחקנים החדשים הותירו תחושה מעורבת:
בטור החיובי אפשר לציין בראש ובראשונה את אדם האלסקה שלמרות הקליעה המשונה משהו ביד אחת דפק שלשות באחוזים יפים ונראה כי ישתלב היטב בסגנון המשחק החדש של הפועל. גם יובל נעימי, למרות סטטיסטיקה חלשה, הוכיח הרבה אופי ולקח על עצמו מתי וכמה שצריך. ממורן רוט ועומאר סניד אתה יודע מה תקבל (לא מעט) ולמרות ערב בינוני של שניהם, בגזרה הזו אפשר להיות רגועים.
נקודה אדומה מגיעה בעיקר מכיוון עמדת הסנטר: הפועל היא קבוצה מאוד נמוכה והגבוה היחידי למעשה בחמישייה הוא ווטסון. אלא שהחבר הזה מפגין עד כה נטייה להיכנס לבעיית עבירות מוקדמת ומעט מדי גיוון במהלכים בצבע. בלי דומיננטיות של הזר הגבוה היחיד שלה הפועל נראית כמו קבוצת כדורגל בלי חלוצים- הרבה שחקנים טכניים בהתקפה אבל אין מישהו שיתקע ת'גול.
מי שבכל זאת ניסה לעשות משהו בגזרה הזו הוא ארז מרקוביץ' הבלתי נלאה, שאפרופו הקבלות לכדורגל, אפשר בהחלט להגדיר אותו כפיטר קראוץ' של הכדורסל- גמלוני, מגושם, נעדר טיפת חן ואסטטיות במשחק שלו. אלא שאיכשהו בסוף הוא תמיד יוצא עם סטטיסטיקה יפה להראות לחבר'ה..
הרגע היחידי במשחק שהוציא את הקהל המנומנם משלוותו היה כשהכרוז הודיע על ההפסד של מכבי. אכן, אין שמחה כמו השמחה לאיד. קל וחומר לאידה של מכבי! אני, לעומת זאת, התאכזבתי ללכת הביתה בלי לראות אפילו לשנייה את מייקל ג'ורדן, הזר החדש של אשקלון (שבינתיים אני מבין שנחתך מהקבוצה). בכל זאת, יום אחד עוד הייתי מספר לנכדים שראיתי את הגדול מכולם כאן אצלנו במלחה..
מחפש את אמא מתחת לסל. מרקו(ביץ') אמש במלחה