קטגוריות
ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי סיפורים עשרים ושניים משוגעים

גרוע וגרוע יותר (זכור את אשר עשה לך עמלק)

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלא יָרֵא אֱלהִים. (דברים כ"ה)

לכל אחד מאיתנו יש את ה"רגע הפרטי" שלו עם הפועל: יש כאלה שעדיין מתעוררים בבהלה עם זיעה קרה בלילה מחזיונות עוועווים בהם הופיע שוב הוולה של סיני מפרפר בחיבורים של יוסי מזרחי, ויש שכואבים אולי יותר מכל את הטראומה הכפולה מהגמרים של 99' ו- 2000. אלא שעבורי כל משחק נגד הפועל מעורר מחדש זיכרון כאוב אחר, מערב קשה וטראומתי שוודאי נמחק מהזכרון של מרבית אוהדי בית"ר אבל אותי ילווה כנראה לעד כעדות זיכרון מצמררת לימים בהם לא זרחה השמש בירושלים. כשבאחד הימים האלה, ממש כפי שמתואר בכתובים, זינב בי יוסף איש-קריות וחבורת העמלקים האדומה שלו ואני "עיף ויגע ולא ירא אלהים".

___________________________________

גרוע וגרוע יותר. כבר בעליות העקלקלות של הקסטל, בדרך חזרה מהשדה, השלמתי עם העובדה שקלייר (שם בדוי) היא כעת מנת חלקה של ההיסטוריה. מה שלא עשו 17 שעות טיסה מלוס-אנג'לס עשתה ההכרה (הרבה לפני שעלמה זהר פגשה בכלל את מיגל) שפה "מלחמה ומיתון וחמסין".. והיא?! מה מכל זה היא תבין?!… ובכל מקרה, היתה לי כעת דאגה גדולה הרבה יותר על הראש: בית"ר, אהובתי מכורתי, עמדה, שוד ושבר, לפני כלון ממש אחרי שהפריץ התורן מהכרמל נטש את העיר לבלי שוב והותיר אחריו ערמה של חלומות מנופצים ושק של חובות.

גרוע וגרוע יותר. כותרות העיתונים זעקו מרה חדשות לבקרים עת חבורת שכירי החרב שהביא אתו הפריץ הנבל עשתה דרכה חזרה לשפלה כחבורת גנבים באישון לילה בעוד בתי-המשפט מטילים עיקול עוקב עיקול על המעט שנשאר מהאפסנאות של מאיר הרוש בבית-וגן. רק אחד היה יוצא דופן, יוסף איש-קריות שמו, הממזר הזה שניצל את טוב ליבם ותמימותם של יושבי היציעים בטדי והכתיר עצמו למלכם החדש אחרי פרישתו הנסיך מאסבסטונים הי"ו, מרגע וסר חיננו מעליו עזב אותנו לטובת העמלקים הארורים מהשפלה והכריז קבל עם ועולם ש"הגעתי הביתה". לא פחות.

גרוע וגרוע יותר. לא רק צרותיה של בית"ר היו על "ראש שמחתי" בימים האחרונים של קיץ 2001 הארור, גם ל"עתיד" שלי, כפי שאמא קראה לזה, הייתי צריך לדאוג עכשיו משכלו כל חסכונתיי במרדפי שווא אחרי אהבות בלתי אפשריות ברחבי הגלובוס. בשל כך נרשמתי לקורס הכנה לבחינה הפסיכומטרית אלא כשבדיוק ועמדתי לצאת לשיעור הראשון התבשרתי על פיגוע מזעזע שהחריד את הבניין ברח' יפו בו אמור היה להיערך השיעור.. היתה זו סטירה מצלצלת של המציאות- מהעיר היפה שעזבתי נותרה כעת אסופית בודדה ומדממת. הרחבות השוקקים התרוקנו מאימת גל הפיגועים הנוראי שפקד את העיר, וכל ירושלים, לא רק המושבה המפורסמת בדרומה, הפכו כעת ל"עמק רפאים". 

גרוע וגרוע יותר. בצוק העתים מצאתי את העבודה היחידה שאפשר היה למצוא בירושלים באותם ימים- מאבטח. התמניתי אחר כבוד לקצין הביטחון של "מלון המלכים" הממוקם למול כיכר פאריז- בלב האימה, הבוקה והמבולקה. במקביל גם החלתי לעבוד כסוחב ארגזים באוניברסיטה בהר-הצופים. וכך הייתי מכלה את ימי: סוחב ארגזים בימים ומשוטט בין קומות המלון הנטושות בלילות. שני דברים הצליחו לגוון את השגרה המעיקה הזו: הנערה העובדת שהיתה מגיעה באופן קבוע בשעה 2:00 לאורח בקומה השלישית וההגיגים השנונים באתר המיתולוגי של דוד פרקנל שהייתי קורא במחשב של הקבלה.

גרוע וגרוע יותר. את אשר יגורנו בא לנו ובית"ר, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה המפוארת שלה, לא הורשתה לפתוח את העונה. המחזור הראשון עבר חלף לו, וכך גם המחזורים השני והשלישי, עד שבשעה טובה הושגה פשרה עם הנושים בביהמ"ש ובית"ר פתחה את העונה במחזור הרביעי, בחוץ, מול לא פחות מאשר האלופה מכבי חיפה. אלא שבדיעבד הפך אותו ערב בחיפה ממתכון בטוח לאסון לאחד מהערבים מרוממי הנפש שלי כאוהד בית"ר.

בית"ר התייצבה לאותו משחק בקרית-אליעזר בהרכב הבא: איציק קורנפיין; דויד אמסלם, שמוליק לבן, איתן מזרחי, תומר אזולאי; רענן דרעי, אלון אופיר, ניר חזות, זאן טלסניקוב, תמאש שאנדור; ויקטור פאצ'ה. את המחליפים אני יחסוך לכם, זה מביך. בהרכב מכבי חיפה, אם תהיתם, הופיעו מס' שחקנים אלמוניים העונים לשמות: יוסי בניון, אריק בנאדו ורמונדס ז'וטאוטאס.

בדקה ה- 17' העלה כצפוי אדורם קייסי את המקומיים ליתרון שנשנמר עד המחצית. אוהדי בית"ר שהיו שמחים על הפיגור המינימלי הופתעו עוד יותר כשבדקה ה- 61' שאנדור, השחקן האלגנטי ביותר שלבש את מדי המנורה מאז הנער מממילא הקפיץ כדור מדהים מעל ההגנה לוויקטור פאצ'ה שהטיס אותו שטוח לפינה- 1:1. מהלך כדורגל מושלם ובאותה מידה בלתי צפוי- כמו למצוא יצירת אומנות יקרה זרוקה ליד פח בסמטה שכוחת אל וחשוכה בניו-יורק. נדמה לי שמאז שער היתרון של אוחנה (גם כן נגד חיפה אגב) בגמר הגביע של 85', השער הראשון של בית"ר שראיתי בחיי, לא השתוללתי משמחה כמו אחרי השער הזה של פאצ'ה.

את ההרגשה הזו שלי ושל כל אוהד בית"ר שצפה בשער, במגרש או בטלוויזיה, תיאר היטב מאוחר יותר באותו ערב אופיר סער באתר המיתולוגי של דוד פרנקל: "אני אוהד את בית"ר כבר 16 שנה, אך היום, בשער השיוויון של וויקטור פאצ'ה- היתה תחושה שזהו השער השמח ביותר של המועדון מאז ומעולם, פשוט אי אפשר לתאר תחושה כזו. ממש תחושה שלי אישית אף אליפות לא עשתה."

מכבי חיפה ניצחה בסופו של דבר 2:1 משער של רפי כהן אבל שום דבר לא יכל לקחת את התחושה החזקה הזו שאיתה יצאו ארבעת-אלפים האוהדים שליוו את בית"ר באותו לילה היסטורי לקרית אליעזר. רשות הדיבור, שוב, לאופיר סער:
"האמת? כולם נראו כמו חבורת אסירים שיצאו כעת מכלא טורקי, בתחושה שגרוע מזה לא יכול להיות. רק טוב. על המגרש עלתה סיירת מובחרת בפיקודו של תמאש שאנדור (משחק מושלם של הנסיך) ופשוט ביצעה את משימתה בצורה מושלמת. למה מושלמת? כי מטרת המשחק לא היתה התוצאה אלא אחת ויחידה- לבוא, לתת מאה אחוז ולהראות כמו קבוצת כדורגל שהאוהדים יוכלו להזדהות איתה. תמיד אומרים שאוהדי כדורגל נמדדים ברגעים הקשים. היום הוכיחו 4000 אוהדי הקבוצה, יחד עם עשרות אלפי אחרים בבתים, כי לבית"ר אכן יש קהל אמיתי שהולך אחריה באש ובמים. תרימו את הראש ותחייכו- בית"ר ירושלים היתה ותישאר לעד אימפריה!".

גרוע וגרוע יותר. אלא שאם יש משהו שעונת 2001/02 הוכיחה זה שתמיד, אבל תמיד, יכול להיות יותר גרוע. בדיוק כשחשבנו שהגענו לתחתית החבית שמענו לפתע את הנקישות מהקומה שלמטה. לכשהיינו משוכנעים שראינו את האור בקצה המנהרה התברר לדאובננו שאין זו אלא הרכבת שבאה ממול. וכך, עם מאזן של שמונה נקודות מאחד-עשר משחקים ווניצחון אחד שהושג מפנדל מפוקפק בדקה ה- 90' (אמסלם נגד ראש"לצ בטדי), התייצבה בית"ר למשחק השלמה מהמחזור השלישי (אותו לא הורשתה לקיים לכתחילה עקב אי הבהירות לגבי עתיד המועדון) נגד הפועל ת"א בטדי. הפועל באותם ימים, כאילו כדי להכעיס, היתה בעיצומו של מסע ההופעות האירופי המזהיר שלה. ובעוד היא מדלגת מהופעה בבירה אירופית אחת לשנייה אנחנו קוששנו נקדות באשפתות קרית-גת וראשון-לציון בכדי לשרוד בליגה. בכל השנים שאני עוקב אחרי כדורגל הישראלי קשה לי לחשוב על ניגוד כל בולט וקיצוני במצב שני הקבוצות ערב משחק בינהן. עד כדי כך היה טוב מצבם של האדומים שדרור קשטן הרשה לצעמו להשאיר ביציע את הכוכב הכי גדול של הפועל באותה עונה- מילאן אוסטרץ, בגלל איזה סיפור טפשי עם השיער או משהו..

היה זה ערב ירושלמי מקפיא, מהסוג הזה של הערבים שיש לך בבירה בסוף נובמבר. סידרתי מישהו שיחליף אותי במלון ושמתי פעמי לטדי. מסופקני אם בכל ימי חיי כאוהד בית"ר יחלתי לניצחון כמו שיחלתי באותו ערב. הייתי צריך את הניצחון הזה, השתוקקתי אליו כמו תשוקה כואבת לאישה, היה זה ממש צורך גופני. האווירה היתה מדהימה, כמו שרק טדי מלא בערב חורפי נגד הפועל יכול לספק. באופן פלאי, בתחילת המשחק גם היכולת של השחקנים על המגרש היתה בהתאם: בית"ר נראתה נמרצת ומלאת חיוניות ובדקה העשירית אף עלתה ליתרון מנגיחה מקרית של ה"רכש" דימטרי מיכאלנקו שהחזיק מעמד עד המחצית. אחח.. לו רק יכל להסתיים אותו משחק במחצית..

גרוע גרוע יותר. את מה שקרה בין הדקות ה- 56' וה- 65' תייקתי בזכרון באותה מגירה יחד עם זוועות כמו היום הראשון בבקו"ם והניתוח להסרת השקדים בגרון שעברתי בגיל שש. מה שרלוונטי הוא שבסיום אותן דקות עמדה התוצה על 3:1 לטובת האדומים והתמונה בטדי היתה מבעתת: גוש אדום בקצה היציע המזרחי קופץ ושר "אנחנו לא רוצים לצאת" בתגובה לקריאות ממרכזו של אותו יציע: "אין יציאה" ו- "אתם הולכים לבית-חולים". בית"ר עוד הצליחה לצמק ל- 3:2 משער עצמי של אסי דומב, שכנראה עוד היתה בו חמלה וזכר חסד נעורים למועדון שהפך אותו לכדורגלן הכי מבוקש בקרב דוגמניות ישראל (ושאלוהים יעזור לי אם אי פעם הבנתי למה), אלא שאני לא ראיתי את השער. בדיוק עשיתי אז את דרכי החוצה. לא הבייתה- חברתי למאות אחרים כמוני ביציע המזרחי וכולנו עטנו לעבר היציע בו אוכלוסה חבורת האסירים הבטחוניים הלבושה באדום. בפעם הראשונה והיחידה בחיי נטלתי חלק פעיל בפעילות אלימה במגרש כדורגל.

גרוע וגרוע יותר. צבאנו על פתחו של השער הנעול בקצה הדרומי של היציע המזרחי- קראנו עם מבט של רצח בעניים "אתם הולכים לבית חולים" והשלכנו מכל הבא ליד, צינורות ובלוקים ומה לא.. בדיוק כמו בסיפורים על בלומפילד ופ"ת. לרגעי חשתי תחושה אדירה של התרוממות רוח, חלק מהיסטוריה ארוכה ומפוארת של מחתרת עשוייה ללא חת. בשלב מסויים פשוט התחלנו להלום בשער בכל הכח ואף לבעוט בו בכדי להפילו. בעטתי גם אני. בעטתי בשער ובדמיוני זה החבר החדש שבטח כבר יש עכשיו לקלייר; בעטתי בשער ובדמיוני זה יוסוף אבו-קיסוס שבאותם רגעים ממש חגג ורקד מול היציע המזרחי כחתן בחופתו; בעטתי בשער וראיתי בעיני את המחבלים הארורים שהפכו את עירי אהובתי לפצע מדמם; בעטתי בשער ו..

..מצאתי את עצמי מושלך בתוך שלולית עם ערימה של פרחחים אחרים כמוני. הפרסה של הסוס היתה קרובה מדי לראש שלי כשאספתי את עצמי ונמלטתי בבושת פנים מהמקום. אם היינו מצליחים לפרוץ את השער בזמן, והיום אני מודה לאלוהים שלא הצלחנו , הייתי וודאי מבלה את הלילה במעצר במגרש הרוסים. במקום זה חזרתי להשלים את המשמרת במלון שם קראתי את סיכומו של הערב באתר המיתולוגי של דוד פרנקל:

"בימים כאלה צריכים אוהדי בית"ר להתנתק מחווית הרגע, לצאת מקונכיית המרה השחורה שעוטפת את העונה הזו ולהסתכל על ממד הזמן ממעוף הציפור: הקבוצה המבולבלת וחסרת הכיוון שהפסידה הערב להפועל ת"א היא רק עוד תמונה באלבום עב קרס שידע הרבה רגעי שמחה ועצב, מתח ושעמום. מה שנראה היום תהום ללא מוצא הוא בסה"כ שפל טבעי וכמעט בלתי נמנע במחזור החיים של קבוצת כדורגל. הפרטים לא משנים. המשחק ירד לתהום הנשייה של קטעי הקישור חסרי הפנים בהיסטוריה של בית"ר ירושלים, כשנגיח שוב לחיים הוא רק ישמש לנו תזכורת איזו דרך ארוכה עשינו בדרך למעלה. בינתיים, את תחושת החידלון ואבדן התכלית שאנו חשים כרגע היטיב לתאר שכני ליציע, בחור גבה קומה ומחוטט פנים שהציג עצמו בשם רוג'ר ווטרס:

And you run and run to catch up with the sun,  
but it's sinking, racing around, to come out behind you again.
The sun is the same in a relative way,
but you're older, shorter of breath, and one day closer to death.."
   

 

12 תגובות על “גרוע וגרוע יותר (זכור את אשר עשה לך עמלק)”

פוסט מדהים, עוצר נשימה וחזק מאד. כזה בטח ידעת שהוא יצא איצקו עוד בזמן שכתבת אותו.

אבל אם שמת לב או לא יש בו משהו שמאד מזכיר פוסטים שלך ממזמן, פוסטים (שבמונחים של הבלוג הצעיר הזה) ישנים שלך.

איציק,

אין מילים. אני חולק איתך את רגשות התסכול (כמה רציתי שתנצחו, בעצם שכולם ינצחו את הירוקים והאדומים) והטינה לאותו שחקן ש "הגיע הביתה". האדומים הם יריב נצחי ומעצבן (החיוך של שייע הדוחה, מורדכוביץ' הפוזאי הצולל) והירוקים שמעולם לא טרחו לרקום את סמל הפועל פ"ת על חזם למרות שמרבית שחקניהם הטובים גדלו שם…
התיאור שלך את החוויה כאחד הצרים על שער היציע המזרחי פשוט מצמרר. אני שמח בשבילך שלא הצלחת לבצע את זממך, אני מניח שההתמודדות עם זכרונות כאלה, קשה.

פוסט מדהים, איציק.
לא רק אחד הטובים שלך כאן, אחד הטובים שקראתי בכלל בבלוגים.

בהתחלה "התאכזבתי" לקרוא שחברת לערסים שניסו לבצע לינץ' באוהדי הפועל, אבל במבט לאחור ביחד עם ההבנה שיש לך היום שזה לא היה צעד נכון – אני יכול כמעט להזדהות. המשחק ההוא אכן היה אחד המתסכלים ביותר שזכורים לי כאוהד, וצריך לזכור שהוא בא בשיא תקופת הפיגועים בירושלים, ומספר ימים לאחר הירצחו בפיגוע (בתחנה המרכזית בתל אביב דווקא) של האוהד מספר 1 של בית"ר מבחינתי – "סבא" מאיר חיים ז"ל, שהגדולה שלו התבטאה בשילוב שבין אוהד שרוף ומושבע לבין היותו אדם נעים ולא אלים בעליל.

תודה על המחמאות חברים.
אכן לא היה לי פשוט לחשוף גם את "הצד האפל של הירח" שלי (אפרופו רוג'ר ווטרס..) אבל אני רואה בזה איזשהו מסר לאנשים כמוני שהם לא אלימים אבל כמו כל כל אחד יכולים בסיטואציה קיצונית לאבד ת'ראש:
שום דבר לא מצדיק את זה, ואם כן הדברים היו יוצאים שם לבסוף משליטה אני מקווה שהייתי נענש בכזו חומרה שבחיים זה לא היה עולה על דעתי שוב!

איציק,
פוסט מעולה. רק מחדד את הצערעל שהשנה אני לא אהיה ביציע. מעולם לא הייתי אפילו קרוב לשותפות בלינץ' במשחק כדורגל, וגם לא לתחושה שמתחשק לי לעשות את זה, אך אני יכול להזדהות היטב עם התחושות, ולשחזר את ההרגשה כלוחם בעזה במהלך האינתיפדה הראשונה…
ביחס לדיכאון וכאב, צר לי אך מבחינתי התשובה היא בנאלית. אין שום זכרון אשר יצליח להתגבר על הדמעות של נער בן שש עשרה, על ספסלי העץ של ימק"א והדגל שוכב מבוייש על הרצפה. לפעמים נדמה לי שגם עוד עשור של אליפויות לא ימחוק לי לחלוטין את הטראומה. אולי… אליפות "שלנו" עם גרעין קשה של שחקני נוער בית"ריים יצליח לעשות את זה..

איציק,

אני מאד מצליח להתחבר ליצר הזה שלך שדחף אותך לצור על היציע הדרום-מזרחי של טדי. יצר של אוהד כדורגל טיפוסי.

בצעירותי, כשבית"ר עוד שיחקה בימק"א ז"ל, אחרי משחקים שבהם נראה היה שהשופט שרק נגדנו (שזה אומר כל משחק שהפסדנו בו…), או שאיזה שחקן יריב הקניט את הקהל, היינו רצים מיד לחזית של ימק"א, איפה שהשחקנים והשופטים יוצאים אחרי משחקים, ומחכים להם (עם השוטרים, כמובן). אני לא השתתפתי אף פעם, אבל היו משחקים שכל כך רציתי לתפוס מישהו ול…ן לו את הצורה. אבל זה עובר עם הגיל…

אגב, בעיות עם קהל אורח לא היו יותר מידי בימק"א. הם פשוט לא באו. טיול בקסבה של שכם נראה אז הרבה יותר בטוח…

ואוו…פוסט מעולה. כל הכבוד על הווידוי,דווקא בגלל שאתה אחד שסולד מאלימות,בז לה ונלחם בה אני מניח שהיה לך קשה יותר עם החשיפה הזו אבל היא חשובה וצריכה להוות דוגמא לכך שאין להרים ידיים במאבק באלימות. אהבתי את הדימוי של הבעיטה בשער לבעיטה בחבר של קלייר,זה גרם לי להזדהות עם החוליגן שבועט בכעס בגדר והכניס בו הרבה עומק. פשוט כתיבה מעולה.
אני במקומך הייתי דווקא שמח על כל סיפור יוסי אבוקסיס.אני אמנם די מסמפט את הפועל ואוהדיה אבל כשהם משתחצנים יתר על המידה אין דרך יותר טובה להוריד אותם לקרקע מאשר להזכיר להם שה"סמל" שלהם היה בבית"ר והתחנן לעבור למכבי(כבר אז הייתם צריכים להבין מי האיש ולא למכור כליות בשבילו). כמו שמצחיק לראות את שמעון גרשון בבית"ר ולדעת שכל האוהדים אוכלים את הלב על זה שהוא שם.

סחטיין, איציק. טוב לגלות שחזרת לסורך לאחר כל מיני פוסטי הלל לאנשים חלשי אופי ורצון שכל איכותם (איכותם, לא רצונם) היא להסתובב חצי עירומים בבונבוניירה. אני מודה שהתחלתי לחשוש לרגע קצר, אבל הנה חזרת כמו סערה.
להתראות.

אריגיא, תודה על המחמאה אבל אני לא מסכים עם מה שרמזת לגבי דייגו- אנשים חלשי אופי ורצון לא עוברים את כל מה שהוא עבר בחיים וחוזרים כל פעם מחדש חזקים יותר מאי פעם.

סגור לתגובות.