בימים שלפני המשחק התלבטי ביני לבין עצמי קשות מי אני רוצה שתנצח, או בעצם מי אני רוצה יותר שיפסיד? הבחירה היתה קשה, מצד אחד מנצ'סטר יונייטד, כל מילה מיותרת. מצד שני, צ'לסי של אברמוביץ' שמייצגת בעיני את כל מה שאני שונא בכדורגל של המאה ה-21. האמבוולנטיות ליוותה אותי גם לתוך המשחק עד שהגיע השער של רונאלדו ותחושת המחנק שהרגשתי בגרון הבהירה לי שיש דברים שהם בכל זאת מעבר להיגיון. השאגה שבקעה מגרוני בשער של למפארד רק חידדה את הנקודה והבהירה אותה סופית.אלא שכל זה השתנה באותן שניות שלפני הבעיטה של טרי- אותן שניות בהן התמקדה המצלמה בכריסטיאנו רונאלדו הקובר את עיניו הדומעות בדשא.
אני אוהב את רונאלדו, מדובר בשחקן הגדול בדורינו ואם לא היה משחק עבור הקבוצה השניה השנואה עלי בעולם אחרי פ.צ. יפו הייתי מפליג בשבחו לפחות, אם לא יותר, כמו אביו הרוחני של הבלוג. אני אוהב כדורגל בגלל כריסטיאנו רונלדואים, לא בגלל מקאללות ואסיינים. כשגדלתי בשכונה חלמתי להיות כמו מראדונה או ואן-באסטן ולא כמו קומאן או מתיאוס. הילדים של היום חולמים להיות כמו רונאלדו או מסי ולא כמו ויירה או מסצ'ראנו. שלא תטעו, בחיים האמיתיים ליבי דווקא נמשך לאותם שחקנים קשוחים, כאלה שעושים את העבודה השחורה ולעתים רחוקות זוכים להערכה. אני מזדהה איתם עשרות מונים יותר מאשר עם אלה שמשכיבים בחורות בדילוג קליל מעל כדור. אלא שהכדורגל הוא עבורי העולם המקביל, הפנטזייה, וככה אני רוצה שהוא ישאר.
בגלל כל זה היה לי עצוב מאוד אם העונה ההיסטורית (הקרדיט לביטוי, שוב, לדורפן) של רונאלדו היתה נזכרת בגלל הפנדל המוחמץ. בדיוק כמו שעד היום הזה חורה לי כ"כ שלרוברטו באג'יו האגדי זוכרים בעיקר את הפנדל שבעט לשמיים במגר מונדיאל 94'.
בסופו של יום (או של לילה למעשה, המשחק נגמר ממש בשעת בוקר מוקדמת שעון מוסקבה וליוותה אותו תחושה כללית של הצגת חצות) הניצחון של מנצ'סטר יונייטד הינו צודק וראוי. לאו דווקא בגלל המשחק אתמול שהיה שקול והוכרע ממש על הקשקש, ולאו דווקא בגלל שהיא קבוצה יותר טובה מצ'לסי, כי גם זה בכלל לא בטוח. אלא בגלל שלאורך עונה שלמה היא הייתה הקבוצה הטובה ביותר באירופה, ולראייה זכייתה באליפות הליגה האירופית החזקה והקשה ביותר. בניגוד לליברפול ב-2005 או למילאן ב-2007 אלופת אירופה העונה היא גם האלופה בארצה, וכך ראוי שיהיה למי שתהדרת בתואר הזה.
אבל יותר מכל אני שמח כי בטורניר המועדונים החשוב בתבל זכתה קבוצת כדורגל. אחת אמיתית עם מאמן ותיק ומנוסה שהגיע לאן שהגיע בזכות ולא בחסד או בקשרים, עם כוכב ענק שמצית את הדימיון, וצוות מסייע של שחקני כדורגל מצויינים. לפני כמעט ארבע שנים כשאברמוביץ' צץ משום מקום וחולל את המפץ הגדול בכדורגל האנגלי עמדו יונייטד ופרגוסון בפני פרשת דרכים. הבחירה הקלה, כזו שאנשים קטנים כמו רפא בניטז עשו, היתה להרים ידיים ולומר "עם זה אין סיכוי שאני יכול להתחרות". פרגוסון, במקום, לקח פרחח צעיר שכ"כ הרבה מאמנים אחרים היו מתרחקים ממנו כמו מאש בטענות ותואנות מגוחכות שאינו יעיל או שאין לו "אינטלגנציית משחק" והפך אותו לשחקן הטוב בתבל. לכן הגיע לו המזל הזה שטרי יחליק בדיוק בפנדל המכריע, כי כמו שהוא אמר פעם כ"כ יפה: "אני מאמין גדול במזל- ככל שאני עובד קשה יותר יש לי ממנו יותר".
אם צ'לסי היתה זוכה, לעומת זאת, היה זה יום עצוב לכדורגל. פשוט בגלל שהקבוצה הזו מלאכותית, המועדון הזה מלאכותי והכל שם פלסטי ולא אמיתי. מכונה. כמה כיף לחשוב שבסופו של דבר אימפריה שהושקעה בה מאות מילוני ליש"ט כשלה ברגע הכי מכריע בגלל, תאמינו או לא, איזה גבעול דשא לח…
ראשית, אני מקבל כאן שבחים מופלגים.. תודה תודה.
שנית, עלית על משהו מאד נכון לגבי פרגוסון. שמתי בבלוג שלי אתמול בשעות לפני המשחק ראיון עם קנטונה שמצאתי ביו טיוב. הראיון הוא מתוך תוכנית של סקיי ובסוף הראיון רואים את ריי ווילקינס וגרהאם סונס מדברים עליו באולפן. ואז גרהאם סונס מספר סיפור.
מסתבר שכשהוא היה מאמן ליברפול בא אליו מישל פלטיני והציע לו את קנטונה. הוא אמר לו "יש לו כשרון אדיר אבל יש לו בעיות עצומות בצרפת וכדאי שיעזוב". וסונס אמר לו "יש לי כרגע מספיק בעיות בקבוצה".
קל מאד לרדת על סונס על העניין הזה. אבל אני דווקא מעריך את העובדה שהוא מודה בכך. כי כפי שכתבת המון מאמני כדורגל עושים את אותו הדבר. גרנט אמר לא מזמן שהוא חושב שג'ררד השחקן הטוב באנגליה והשחקן שהוא היה רוצה לאמן. אני לא בא לקחת כלום מג'ררד כי הוא נפלא. אבל מאמנים מהסוג של גרנט לא באמת רוצים לעבוד עם כריסטיאנו רונאלדו. ודווקא לא בגלל שהוא בעייתי. בגלל שהגדולה שלו כאילו גורעת מהגדולה שלהם.
רונן, כבוד גדול.
בעיני מאמנים גדולים הם כאלה שלוקחים חומר גולמי לא מלוטש, הן ברמת הקבוצה והן ברמת האינדבדואל, וממקסמים את הפוטנציאל שלו. אף פעם לא התרשמתי למשל מהעבודה של רייקארד בברצלונה או מזו של מוריניו בצ'לסי משום שהם באו פחות או יותר על מוכן ורק היו צריכים לא להפריע (רייקארד עשה את זה לא רע, מוריניו קצת פחות). אם כבר מוריניו אז אני הרבה יותר מתרשם מהזכייה שלו עם קבוצה כמו פורטו בליגת האלופות מאשר מהאליפויות עם צ'לסי. לכן גם אני לא נופל מהכסא מההישגים של גרנט בצ'לסי, ששוב , עבד עם חומר שהיה כבר מאוד מלוטש ולא נשאר בו הרבה מקום לטביעת היד שלו.
ובדיוק בגלל זה פרגוסון הוא אגדה בעיני. הוא לקח שחקנים כמו דארן פלטשר שאף אחד אחר לא היה מוצא בהם כלום והפך אותם לבורג חשוב בקבוצה מנצחת. כריסטיאנו הוא כמובן הדוגמא הטובה ביותר מהסיבה עליהן עמדתי בפוסט, גם קנטונה כפי שציינת הוא דוגמא נהדרת. זו לא חוכמה גדולה לאמן ג'רארדים ולמפארדים שברור תמיד מה תקבל מהם אלא דווקא לעבוד עם טיפוסים כאלה שיש להם כישרון עצום, אבל כזה שבקלות יכול לרדת לטימיון אם לא יקבלו את ההכוונה הנכונה, ולתעל אותו למקום הנכון.
ראשית – אם כבר מדברים על ליטוש יהלומים, אז אניחושב שארסן וונגר הוא הגדול בעולם בתחום זה.
שנית – חומר גלם או לא, אני סבור כי ניתן לתת קצת יותר קרדי לגרנט. למה לא בעצם? האם לא כל אחד צריך קצת מזל/פרוטקציה/הזדמנות כדי להוכיח שהוא יכול. לכל אחד ניתנת הזדמנות אחת (או יותר), אז למה לא לפרדגן, מה גם שבסופו של יום הוא עשה עבודה לא רעה בכלל. אולי לא ליטש דבר, אבל בטח לא קילקל – שזה גם משהו (עיין ערך בני יהודה או ליברפול, למשל).
היה משחק מעולה, חויית כדורגל, וזה מה שהכי חשוב. כי אחרי הכל (רגש בעיקר) זה בסך הכל כדורגל (ישמור השם!).
יובל,
צודק לגמרי לגבי וונגר.
לגבי גרנט אני פחות מסכים, אני עדיין חושב שרוב הקרדיט להצלחה של צ'לסי מגיע לשחקנים שהבינו אחרי שמוריניו עזב שהכבוד המקצועי שלהם מונח על הכף והגיבו בהתאם. בכלל, כשאני חושב על זה לכל אורך הקריירה שלו גרנט הגיע לקבוצות "מוכנות" שהיה צריך לעשות איתם מעט מאוד בכדי לשפר אותם: מכבי ת"א אחרי קשטן (שם הוא אפילו הצליח להרוס), מכבי חיפה של יעקובו ובניון ועכשיו צ'לסי. יוצא הדופן היחיד היא הקדנציה הראשונה שלו במכבי ת"א בתחילת שנות ה-90' שם הוא לקח קבוצה די מפורקת עם מנטליות תבוסתנית והפך אותה ליחידה קשוחה ויעילה, שלפחות באליפות הראשונה שלו איתה (92') גם שיחקה כדורגל מבריק (טוב היה להם את אורי שלנו…).
נ.ב.
איך היו החגיגות אתמול בגן-סאקר?