שעה קלה אחרי סיום המשחק במוצ"ש אני יושב ביני לבין עצמי ומנסה לחשוב מה אני אזכור מהאליפות הזו? כל אחת מחמש האליפויות הקודמות ריגשה אותי בגלל משהו מיוחד שהיה בה: 87' היתה הראשונה אחרי אלפיים שנות כיסופים; 93' היתה הפתעה נעימה ולא צפויה בשנה הראשונה שחזרנו מהארצית; ב- 97' היתה לנו כנראה את הקבוצה הכי גדולה של בית"ר אי פעם עם אוחנה, זוהר, פישונט, שאלוי ואבוקסיס (לפני שערק לאדומים); מ- 98' אני אף פעם לא אשכח את הפרצופים של האדומים מיפו כשהם התבשרו על השער של פישונט בקרית-אליעזר; ו-2007 היתה מיוחדת בגלל שהיא סיימה תשע שנות בצורת ארוכות כאורך הגלות שבשלבים רבים היה נדמה שלא יסתיימו לעולם. 2008- ? את הכדורגל האפור? את השטויות של הקהל? את זנדברג וגרשון שמייצגים בעיני את כל מה שאני לא יכול לסבול בבית"ר הנוכחית? אלא שאז אני נזכר בדקה ה- 70' של המשחק היום…
אבל לפני הדקה ה-70' בשבת תרשו לי לרגע לחזור שבוע אחורה, לגמר הגביע.
זה היה מתישהו במהלך המחצית הראשונה, כדור חופשי נפסק לזכות לבית"ר 20 מ' אלכסונית מהשער. באותו רגע אני חוזר בדמיוני 32 שנה אחורה… גמר גביע המדינה, איצטדיון ר"ג, כדור חופשי לזכות בית"ר באותה נקודה בדיוק, לכיוון אותו שער דרומי. נער צעיר מממילא מלטף את הכדור ברכות ומניח אותו בעדינות בין שני גבעולים שבחר בקפידה.
שלושה צעדים מדודים אחורה, ידיים על המותניים, השתהות…
שלושה צעדים קדימה אח"כ הוא מניף את רגל ימין בזווית ארבעים וחמש מעלות על המחוגה ונותן לכדור פאלש עם הפנימי שמסובב אותו בדיוק בגובה ובעוצמה המדוייקים כל הדרך לחיבור הרחוק…
בחזרה ל-2008: אבירם ברוכיאן, במקרה או שלא האחיין של אותו נער מממילא, לוקח את אותם שלושה צעדים אחורה וקדימה ונותן את אותו פאלש פנימי מדוייק, הפעם לחיבור הקרוב. הכדור מסתובב ומסתובב ובסוף חומק החוצה ליד העמוד… בעולם מושלם הכדור הזה היה הולך חצי מטר שמאלה לחיבור ואבירם היה רץ, כמו דוד שלו לפני שלושים שתיים שנה עם בתנועת היד המפורסמת שאימץ ממנו בדמיון מושלם, מעל השלטים ואל הקהל הצהוב-שחור שמטפס על גדרות היציע המזרחי.
במקום התמונה המושלמת ההיא, כמה אופייני לבית"ר הנוכחית, קיבלנו בשבת פנדל יעיל ופשוט. אלא שלא את הפנדל את אזכור ממשחק האליפות כי אם, כאמור, את הדקה ה-70':
אבירם מקבל את הכדור באגף ימין, קצת מעבר לקו מחצית המגרש, מולו שחקן הגנה בסגירה אלכסונית המחופה על ידי שחקן הגנה נוסף הקרוב יותר לרחבה. לכאורה, זווית המסירה לרחבה חסומה. וראו איזה פלא… איכשהו הוא מצליח לעביר כדור ברווח הלא נראה שבין שני המגינים ולהשאיר את טוטו תמוז חופשי ומואשר לגלגל את השלישי.
עכשיו תנסו את זה בעצמכם: קחו שני מטבעות, הציבו אותם בקו אלכסוני ישר והציבו מטבע שלישי מימין למטבע הקרוב אליכם. כעת, נסו להעביר את המטבע השלישי בין שני המטבעות המוצבים באלכסון בצורה כזו שיעבור משמאל למטבע הרחוק- תנסו ותראו שזה בלתי אפשרי!
גל אלברמן נבחר לשחקו העונה. בצדק. זה אפילו סמלי- שחקן שהוא סמל היעילות בקבוצה שהמחמאה הכי גדולה שאפשר לומר עליה זה שהיא "יעילה". אלה שכשאני מנסה להשוות אותו לכוכבים של האליפויות הקודמות, היחידים שהוא מזכיר לי הם חבר'ה מהסוג של אודי אשש ואהוד כחילה. שחקני נשמה, עשו את העבודה השחורה שאפשרה לכוכבים להבריק. הכל נכון. גם הצבא לא היה מנצח במלחמה אם לא הטבחים והאפסנאים.
אבל מישהו מזכיר אותם כיום בנשימה אחת עם אוחנה, מלמיליאן, סמי מלכה, חרזי ופישונט? ובעוד חמש, עשר או עשרים שנה- מישהו יציין את אלברמן ברשימה הזו?
אם יש משהו מרגש בבית"ר מודל 2008 הוא טמון ברגליים של אבירם ברוכיאן. הוא לא הדוד שלו, הוא גם לא יהיה. ההשוואות אליו רק עושות לו עוול כמו העוול שעושות לשחקן ארגניטי צעיר ההשוואות לדייגו ארמנדו. אלא שבלא מעט רגעים העונה שוב חזינו על המגרש בנער צעיר בחולצה צהובה-שחורה, שכמו בשכונה הישנה ממנה הגיע, מלטף את הכדור בחום לפני שמפליק לו סטירה אבהית עדינה ששולחת אותו לפנק חבר מופתע ובודד או לעשות היכרות אינטימית עם התפרים של הרשת.
בשבוע בו נתנו מארס טורקי עם דאבל שש (גביע שישי ואליפות שישית) לכל מבקשי רעתנו דווקא תום הנעורים, הפשטות והחן הטהור שיש באבירם ובמשחקו הם מה שאני יקח אתי בזכרונות.
תל-חי.
.
יפה מאוד, איציק. בתור אחד שחווה רק גביע אחד, אין לי מודלים שונים להשוות ביניהם. אולי זה קצת חסר, אבל לפחות יש ייחוד…
איזה קבוצה אתה אוהד בארץ, אריגיא?
איציק,
רשימה מקסימה!
אישית, הכי אהבתי את האליפות של 93. היא הייתה הכי מפתיעה והכי בתולית (למרות שהייתה השנייה). האליפות של 87 באה אחרי תקופת בשלות של כמה עונות. זה היה באוויר. 93 באה משום מקום, לכן גם הכי ריגשה אותי. אולי גם כי הייתי בגיל הכי בשל גם להתלהב, גם להבין וגם לזכור.
מבחינת כדורגל אין ספק שהאליפויות של 97 ו-98 היו הכי יפות עם הקוביה ההונגרית, אוחנה בשיאו וכל החברים האחרים. האליפויות של השנתיים האחרונות? לא יודע עדיין. צריך פרפסקטיבה של זמן לנתח אותן. כרגע הן נראות משעממות וסתמיות. לא יודע.
לגבי אלברמן – לא מסכים איתך (ובטח תיכף יובל ישתולל עליך…). אני חושב שיש הבדל תהומי בינו לבין הנגרים שהזכרת. צודק שאף אחד לא יזכור אותו כמו שהיום זוכרים את אשש וכחילה אבל זה מסיבה פשוטה – אוטוטו הוא כבר לא יהיה כאן. הוא שחקן לאירופה ולא לארץ.
לגבי אבירם. אח, איזה כיף! אני מאושר כשאני רואה אותו משחק. שנים לא ראיתי בארץ שחקן עם מסירות כמו שלו. גם עומק, גם רוחב, גם הגבהה, גם דריבל, יש לו הכול. הוא בדרך להיות הקשר הכי גדול שגדל כאן, ורק לחשוב שהיו מאמנים שחשבו להושיב אותו על הספסל. לדעתי קרדיט גדול מגיע לנו, לקהל של בית"ר שדחפנו אותו, כמעט בכוח, להרכב. אולי בעוד כמה שנים לא יגידו "האחיין של אורי" אלא "הדוד של אבירם".
שחקן העונה? אולי. לי יש שלושה כאלה – אבירם, אלברמן ובנאדו. לא יכול להכריע בין שלושתם.
אהלן איציק, רשימה מצוינת.
שבי – אני לא אשתולל עליו. אני אפילו חייב להסכים שיש משהו בזה שזה רק סמלי שהשחקן שעושה את העבודה השחורה הוא שחקן העונה של אלופה אפורה יחסית, אבל אלברמן גם עושה דברים מעבר לכך. הוא מצוות בקישור האחורי, ולכן זה רוב מה שאנחנו רואים ממנו, אבל ראינו ממנו גם גולים בשנתיים האחרונות והרבה מהלכים התקפיים כשהוא עלה.
האליפות שאני הכי אהבתי היתה ב-98. אמנם המיתוס המופרך שאוהדי הפועל (או בשמם השני: העיתונאים) יוצרים מאז בנוגע לאליפות שנשדדה מהקבוצה שלהם, שהפגיזה בערך שער למשחק והשתדלה לא לעבור את החצי אחרי הגול קצת פוגם, אבל עדיין – קבוצה אדירה, שביחד עם זאת של 97 היא הגדולה ביותר של בית"ר מבחינתי. מצד שני, אני לא ראיתי את זאת של 87.
אגב, נהנתי במיוחד מהסרטון… פעם ראשונה שאני רואה אותו.
רשימה מצויינת ורגשת…סרטון מעולה!
איציק – הענקת לו את הכבוד הראוי לו. בהחלט.
בעיני הוא שחקן ענק ולמעשה הסיבה העיקרית לכך שאני רואה כל משחק של בית"ר. כשמחליפים אותו (ולשמחתי זה קורה פחות ופחות) רמת העניין שלי יורדת משמעותית.
אחלה סרט. נקווה שייתן לך חומרים נוספים בקרוב. היום נגד הרצליה הוא הוסיף בישול וגול בסטייל.
איציק, אני באר שבעי.