'הארץ' מבקש לפרק את מפעלו המבורך של איציק קורנפיין בבית"ר, השמאל הישראלי מבקש לפרק את הזהות של החברה הישראלית ומתפרק בעצמו.
עיתון 'הארץ' ממשיך במתקפה שלו על איציק קורנפיין. הפעם מאשימים שם את איציק בכך שעשה "כיפה אדומה" לאורי מלמיליאן והראה לו בדרך נכלולית את הדרך החוצה. תזה, ששוב, לא מגובה בעובדות אלא רק בציטוטים עלומי שם של "מקורבים".
לא הייתי בפגישה בין איציק לאורי אבל יש לי יותר מיסוד סביר להניח שהדברים היו הפוכים לגמרי:
ראשית, ב'הארץ' מעלים את הטענה שרוני לוי היה סגור בבית"ר עוד לפני שנפרד מאורי- דברים שלא מסתדרים עם העובדה שרוני לוי בעצמו אמר במסיבת העיתונאים בה הוכרז על מיניו שאת הטלפון מקורנפיין קיבל לראשונה רק בצהרי אותו יום.
שנית, כל מה שראה את ההנהלות של אורי מתחילת העונה הבין שהוא לא שלם עם העובדה שלקח על עצמו את התפקיד בבית"ר בנסיבות הנוכחיות. כבר במסיבת העיתונאים הראשונה לאחר מינויו דיבר על האפשרות שלא יהסס לשם את המפתחות וללכת במידה ודברים לא יסתדרו.
פעמים רבות לאורך התקופה רמז שהוא שוקל את דרכו, שידר מועקה, ובשלב מסוים אף הציע לקורנפיין את התפטרותו. בשום שלב לא היתה התחושה שאורי שלם עם התפקיד והוא נמצא איתנו עד הסוף למרות כל הקשיים. התחושה תמיד היתה שהוא נמצא אצלנו על תנאי, בתקופת מבחן מבחינתו, לראות אם זה עובד.
עוד טוענים ב'הארץ' שבין אורי לאיציק היתה מחלוקת כספית לגבי תנאי העזיבה.
כל מי שמכיר את השניים יודע עד כמה טענה זו מופרכת מיסודה. אורי מראש הודיע שבמקרה של היפרדות הוא מוותר על החוזה שלו. ולמרות זאת איציק, שיכל לנצל את טוב ליבו של אורי ולחסוך לא מעט כסף לקופה המדולדלת של בית"ר, הגיע איתו בסופו של דבר לסיכום לפיו יקבל אורי שתיים וחצי משכורות נוספות גם לאחר עזיבתו.
יתרה מזאת, רק כדי להבין מי האיש ועד כמה הוא מעריך את אורי, איציק לא נפרד מאורי לפני שווידא שזה האחרון לא כועס עליו על כך שהביא אותו לבית"ר. עד כדי כך חרה לאיציק מה שאירע שהוא ביקש, למעשה, להתנצל בפני אורי על כך שמראש העמיד אותו בסיטואציה שאפשרה את המצב שנוצר. כל זה כשלאיציק לא היה מאום להתנצל עליו, כוונותיו היו טובות וכנות וכשמינה את אורי לבית"ר זכה המהלך לגיבוי מכל כיוון אפשרי.
מעבר לדברים. כל מי שמעורה מעט במה שקורה בבית"ר יוכל להעיד עד כמה המהלכים שאיציק קורנפיין מנסה להניע, גם במחיר אישי לא פשוט, ראויים להערכה. ואני מדבר לא רק ברמה המקצועית, אלא בכלל, ברמה הערכית והחינוכית, בדברים שחורגים גם מעבר לכדורגל וקשורים למעמד של בית"ר בחברה ובקרב בני הנוער בעיר ולערכים שהיא מייצגת.
ואת פניו של האיש הזה באים אבירי "המוסריות", "הנאורות" ו"ההומניזם" מרחוב שוקן ומנסים להשחיר.
*
זה לא סתם שעיתון 'הארץ' הפך במרוצה השנים לשופר של השמאל הישראלי. העיתון הזה ניכס לעצמו את המיומנות הבולטת של השמאל הישראלי בעשורים האחרונים, והיא: לפרק.
לפרק במובן של לפורר כל מה שמחזיק אותנו כאן יחד במציאות מאוד לא פשוטה על-ידי שמיטת הקרקע מתחת לרעיונות, לאתוסים, שמהווים את הדבק ששומר את הפאזל שלנו, על חלקיו הרבים, שלם.
עסקו השבוע הרבה בשאלה מתי בעצם נהפך שעון החול של מפלגת העבודה והחלה הספירה לאחור לעבר קריסתה הסופית. חלק הצביעו על כישלון השיחות בקמפ-דיוויד בשנת 2000, חלק הלכו אחורה למהפך של 77' והיו אפילו כאלה שהרחיקו לכת עד שנות ה-60' והפרישה של בן-גוריון ממפא"י.
עבורי התובנה שהשמאל הישראלי איבד את דרכו וסופו לכלות את עצמו חלחלה בליל הבחירות ב-99' – דווקא באחד מרגעי השיא שלו, זמן קצר אחרי שהתבשר על ניצחון אלקטוראלי מזהיר.
אלפים התכנסו בכיכר רבין בתל-אביב לחגוג את הניצחון ובפיהם בשורה אחת: "רק לא ש"ס!".
אם ברגע הכי גדול שלהם, הרגע בו ניתנה להם ההזדמנות להוביל את המדינה בדרך בה הם מאמינים, על ערכי המוסר והסוציאליזם שרוממותם בפיהם, מה שהם מוצאים לנכון לעשות זה לבטא איזשוהי סלידה מאוד ראשונית ומאוד אמוציונאלית מקבוצה אחרת בחברה בה הם מתקיימים, תהיה מחלוקתם איתה חריפה וצודקת (גם לדעתי) ככל שתהיה, אין להם תקומה.
השמאל הישראלי קרס (מבחינה פוליטית, מבחינה רעיונית הוא ממשיך, ולמעשה מעולם לא פסק, לתת את הטון) בגלל שהוא לא השכיל לגבש לעצמו זהות, אתוס, רעיון שאפשר להיקשר אליו, אחרי שהשלים בהצלחה כבירה את המהפכה הציונית – הישג שספק אם יש לו אח ורע בתולדות העמים.
זה לא סתם שהשמאל, בעולם כולו ולא רק בארץ, חזק במהפכות אבל נכשל שוב ושוב בביסוס היום שאחרי. מהקומוניזם ועד ילדי הפרחים– רעיונות נאצלים הפכו למשטרים חשוכים או לסתם אפאטיות.
בהרבה מובנים "יום כיפור" של השמאל היה באמת מלחמת יום-הכיפורים. לא בגלל המחדל(?) שקדם לפריצת המלחמה, אלא דווקא בגלל העובדה שישראל וצה"ל, למרות נקודת פתיחה הכי גרועה שיש מבחינתנו, והכי חלומית מבחינת הערבים, הצליחו לנצח את המלחמה.
הניצחון הזה, בתנאים האלה, הוא זה שביסס בקרב המדינות הערביות השכנות את ההכרה שאין ביכולתם להשמיד את ישראל בכוח צבאי ומכאן והלאה החל אצלם תהליך ארוך ואיטי של השלמה עם קיומנו כאן (- ניצחון דוקטרינת 'קיר-הברזל' הז'בוטינסקאית).
ומרגע שישראל חדלה להתקיים תחת איום קיומי הסתיימה למעשה המהפכה הציונית והחל יום חדש – היום שאחרי. וביום הזה לשמאל לא היה מה להציע:
השלום לא מכר כי לא היה עם מי לעשות אותו, האוניברסאליזם בכלל היה בדיחה כי למה הגענו כאן (עפ"י מצוותם של אותם אנשים!) אם לא בשביל להקים מדינה וחברה המבוססים על ערכינו הפרטיקולאריים?! הסוציאליזם נשמע מגוחך וצבוע מפיהם של אלה שמהווים את השכבה הסוציו-אקונומית הגבוה, ועל ההומניזם ע"ע "רק לא ש"ס!".
אז במקום השמאל עבר לפרק- לתקוף בסוג של מזוכיזם לא ברור את הערכים המכוננים שעליהם מבוססת החברה שהוא עצמו הקים כאן: הציונות והיהדות.
אלא שמי שמבקש לפרק סופו להתפרק בעצמו.
ויש בכך לא מעט אירוניה שהאיש שרשום על הפירוק הסופי הוא אחד, שבנוסף לשאר "מעלותיו", ידוע כמפרק (שעונים) מחונן.
*
חשבתי עם איזה הדרן מוסיקלי לסיים את הפוסט והחלטתי לבחור בשירו הנפלא של ארז לב-ארי 'צדק' שנדמה לי מבטא היטב את הטרגדיה הפוליטית של השמאל הישראלי: "אני צודק, אבל נשארתי לבד".