בניגוד לחברי אוהדי בית"ר לי דווקא לא היתה בעייה להיות בלב שלם אוהד של מכבי חיפה במוצ"ש האחרונה- תפסתי את הראש בשער של בנאדו וקפצתי בגול של דקל קינן כמו שלא קפצי באף שער של בית"ר העונה… מדובר בעניין רגשי לחלוטין ואין לי יכולת או רצון להסביר זאת באורח רציונאלי.
אני מקווה שחיפה תשלים את העבודה בשבת הקרובה נגד בני-יהודה בבלומפילד (אם כי התסריט המושלם יהיה שהיא לא תנצח, אבל גם הפועל לא תנצח בטדי, ואנחנו נזכה להיות האחראים לאובדן האליפות של הפועל…).
מעבר לשנאה להפועל אני רוצה שחיפה תזכה באליפות במיוחד בשביל מישהו אחד- אלישע לוי. איזה איש נפלא הוא אלישע! הדרך הספורטיבית וההגונה בה קיבל את ההפסד במשחק העונה להפועל ואת הביקורת האישית שקיבל בעקבותיו ראוייה לכל הערכה- ללא מרירות, ללא התקפה על כל העולם, בצורה שקולה ומכובדת. איזה הבדל מאנשי הפועל ובמיוחד מאלי גוטמן שתמיד, איכשהו, מוצאים את מי להאשים בכישלונות שלהם.
אם לחזור להפועל אז באמת שלא ברורה לי ההיתממות שלהם –"למה כולם שונאים אותנו?". למה? אולי בגלל שהפועל ואוהדיה חרטו על דגלם, יותר מכל קבוצה אחרת, את השמחה לאיד (החגיגות בכיכר כשמכבי מפסידה). לא שאני, למשל, אינני "חוטא" בשמחה לאיד (אני עושה זאת בדיוק עכשיו), אלא שאני לא מיתמם כמותם ומבין שזהו חלק בלתי נפרד מהספורט.
בהקשר היותר רחב מעניין לראות את ההתגייסות של כמעט כל הקבוצות וכל אוהדי הכדורגל בארץ למנוע מהפועל את את האליפות. למעשה, כל מי שהוא לא אוהד הפועל רצה בשבעות האחרונים לראות את האליפות נשארת בכרמל.
נדמה לי שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שהפועל הפכה להיות "הקבוצה של המדינה". לא מדינת-ישראל, מדינת תל-אביב.
הפועל, עם הבדלנות של אוהדיה, ההתנכרות לישראליות ("מייצגים את הפועל ולא את ישראל"), והבוז לסמלי המדינה ("ירושלים זה ירדן"), מייצגת היטב את האתוס "התל-אביבי".
אז מה הפלא באמת, אדון שכטר, שכל מדינת-ישראל שונאת אתכם?
________________
אורי, עורי שיר דברי!
אחרי עונה קשה סוף-השבוע האחרון באמת הביא, כאמור, קצת נחת – וזה התחיל כבר ביום שישי עם העפלתם של אורי מלמיליאן והפועל אשקלון לליגת העל.
כילד, הסמל הביתר"י הבלעדי מבחינתי היה אלי אוחנה. אלא שנער הייתי וגם זקנתי ולמדתי שלמעשה האחראי האמיתי להפיכתה של בית"ר לקבוצה גדולה ואהודה בכל הארץ הוא דווקא אורי.
אודה שכיום אישיותו של מלמיליאן מדברת אלי הרבה יותר מזו של אוחנה. בעיני אורי הוא מייצג אותנטי הרבה יותר של הירושלמיות והביתריו"ת מאשר אלי (מבלי לגרוע דבר מתרומתו שלעולם לא תישכח של אלי לבית"ר).
אורי, עם הצניעות, השורשיות, הרגליים על הקרקע, העבודה הקשה והחיבור למקורות.
לטובת הדור שלא זכה, כמוני, אני מעלה כאן בשלמותה את התוכנית "סיפורו של אלוף" שערך דני ענבר עם אורי לפני מספר שנים:
איציק, קישרת לאופסייד סטורי וכתבת שהייתה לנו בעיה עם האהדה למכבי חיפה בשבת – אבל אני דווקא כתבתי בפירוש שהייתי בעד מכבי חיפה.
ולא רק אני, אלא אמא שלי סיפרה שהיא שמעה את אבא שלי צועק "יש!" במוצ"ש, ואחרי שביררה הבינה לתדהמתה שהוא חוגג שער נגד בית"ר…
כל אוהדי בית"ר שאני מכיר, מלבד אולי אבישי שעשה את זה טיפה בחוסר רצון (אבל נראה לי שבסופו של דבר גם הוא מרוצה מהמצב), היו בעד מכבי חיפה בשבת.
זה כבר לא עניין של להיות נגד "השמאלנים מתל-אביב", כי גם לי (שאיני ימני כלל וכלל) לא היה ספק שאני רוצה שהפועל לא תזכה בתואר, וכנ"ל אבא שלי (לא שהוא שמאלני, אבל יותר קרוב לזה מאשר לימין), והדודים והחברים לסוגיהם השונים – הימנים והשמאלנים שבין אוהדי בית"ר.
ההתבכיינות של הפועל היא מגוחכת, כי מדובר באותו מועדון שאוהדיו עודדו את הפועל חיפה במשחק נגדם ב-2000/2001, העיקר שבית"ר תרד ולא הפועל חיפה.
זה לא אנטי-ספורט לעודד את הקבוצה השנייה במצב הזה – זה הספורט במיטבו. השחקנים לא צריכים להתעסק בזה כי אצלם זה המקצוע, אבל מבחינתי כאוהד זה מובן מאליו שזאת, דווקא זאת, הרוח הספורטיבית. אם מדובר במשחק לא משמעותי אז כן, צריך לעודד והקבוצה צריכה להתאמץ – אבל העוינות ליריבה הגדולה שלך היא אבן יסוד בספורט. בלי זה אין לך ספורט תחרותי. כדי לאהוב באמת בספורט, אתה צריך גם מישהו לשנוא – ומי יוכל ללמדנו זאת טוב מאוהדי הפועל….
מסכים עם כל מילה.
בקשר למלמיליאן מול אוחנה, שניהם שחקנים גדולים שתרמו לבית"ר, בכל מה שמחוץ למגרש ומה שמייצג את בית"ר האמיתית לצערי לאלי אוחנה של היום אין שום קשר, מלמיליאן עדיין מובך קצת שמסתכלים עליו ברחוב ילדים בני 10 כאילו הם ראו את אלוהים (יצא לי פעמים לראות מצבים כאלה, פעם אחת במושבה ופעם במרכז העיר).
אביאל,
סיפור מקסים על אורי! לא מפתיע אותי, זה האיש. לראות אותו על הקווים בטדי בעונה הבאה ישמח אותי יותר מכל תואר.