המונדיאל הראשון שלי היה זה של ארה"ב 1994. באותה תקופה גרתי באיטליה עם המשפחה בשליחות של שנתיים וחצי כשהייתי עוד ביסודי. כדורגל עדיין לא היה בראש מעייני אבל איך תגור במילאנו, מרחק הליכה מסן סירו, ולא תדבק בג'וק?
האיטלקים, מיותר לציין, משוגעים על כדורגל. באותה שנה מילאן האגדית זכתה באליפות אירופה עם ניצחון 4:0 על ברצלונה של קרויף. ההתרגשות והציפייה מהסקוודרה אזורה היו עצומים. המשחקים שודרו בשעות לפנות בוקר אבל כל המדינה ערה. שקט מתוח שרר ומתח שניתן לחוש כאילו היה מוחשי.
שלב הבתים לא עבר בקלות. הוא נפתח בהפסד 0:1 לאירלנד, שהכניס את האומה האיטלקית לבלבול. ניצחון במשחק הבא על נורווגיה כבר התקבל בשמחה. הרחובות התמלאו באנשים לאחר המשחק. נוסעים וצופרים ושרים. נפצים עפים לכל עבר. המשחק האחרון בשלב הבתים מול מקסיקו נגמר בתיקו 1:1 שהספיק בדוחק להעלות את האיטלקים לשלב הנוק-אאוט.
המשחק הראשון שהוגרל היה ניגריה. הנבחרת בירוק לבן הובילה כבר בדקה ה-25. האיטלקים נלחצו. בדקה ה-88 ירד לעולם המשיח בדמותו של רוברטו באג'יו שהשווה וגרר את הניגרים להארכה בה השלימו האיטלקים מהפך בזכות פנדל של באג'יו. המשיח הוכתר, רק חסר החמור הלבן.
ברבע הגמר נפגשנו עם הספרדים. היסטוריה ארוכה של עוינות שוררת בין הנבחרות ונוספה על כך גם ההשפלה של בארסה חודש קודם לכן. האיטלקים כבר הובילו 1:0 אך שער של קמינרו החזיר את הספרדים למשחק. מי אם לא באג'יו בא להושיע עם שער ניצחון בדקה ה-87?
בחצי הגמר הוגרלה בולגריה של סטויצ'קוב. נבחרת של איש אחד (שגם סיים כמלך השערים של הטורניר) שגם ידו קצרה מלהושיע מול צמד של באג'יו שסגר עניין.
ואיפה אני בכל הסיפור?
אני ואחי יושבים כל לילה צופים במשחקים בסלון, החלונות פתוחים בשביל לשמוע את הקהל העצום שצעקותיו עוברות מבניין לבניין, מחלון לחלון. אחרי המשחקים היינו יורדים לרחוב, חום יולי מעיק בחוץ אבל שמחה עצומה על כל קרן רחוב. שיירות של מכוניות נוסעות הלוך ושוב ברחובות עם דגלי ענק. בתי קפה וג'לטריות (גלידריות) פתוחים כדי שאנשים יוכלו להמשיך לדון במשחקים שאך הסתיימו.
הגמר נקבע ל-17 ביולי ברוז-בול, פסדנה (קליפורניה). בניגוד לשאר המשחקים הוא גם נקבע לשעה 12:30 בצהריים בכדי שישודר בשעה הגיונית בשאר העולם. ברזיל, אלופת העולם שלוש פעמים, התייצבה מול האיטלקים. הבחורים מדרום אמריקה לא זכו בתואר מאז ימי פלה ב-1970. היום הם כבר הנבחרת של רומאריו ורעבים לגביע חדש במקום הגביע של ז'יל רימה.
המשחק עצמו היה מתוח ומלא עצבים. 90 דקות חלפו ללא שערים. נכנסים לתוספת הזמן. סימנים של עייפות כבר ניכרים על השחקנים. על העיר ירדה דממה מתוחה שאיש לא הפר. הסתיימו 30 דקות של הארכה. השחקנים נשכבים על מעגל האמצע למתיחות. איש לא מוציא מילה. אחד אחד ניגשים לנקודה הלבנה לבעיטות ההכרעה.
בארזי האיטלקי בועט ראשון ומחטיא. סנטוס הברזילאי גם כן. אלברטיני ואווני כובשים לאיטלקים במקביל לרומאריו ובראנקו. מסארו מחטיא ומאפשר לברזילאים לעלות ליתרון משער של דונגה. 3:2 לברזיל. בעיטה חמישית ואחרונה לאיטלקים שתחרוץ את גורלם. באג'יו נעמד ליד הנקודה הלבנה. מולו טאפרל. כל המצלמות מתמקדות על רוברטו מחכות לראות מה יעשה. הוא ניגש לבעיטה בעוצמה ושולח את הכדור ליציע.
קצת אחרי חצות. דממה בחוץ. אין סימן חיים ברחובות. יצאנו לאכול גלידה, לשבור את השרב ששרר בחוץ ובפנים. ברחובות לא היה זכר לאדם. בסוף מצאנו גלידריה אחת פתוחה לרפואה, אבל בפה הטעם היה מר.
אלעד לוי
כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>
אלעד,
יופי של סיפור. באג'יו היה כדורגלן נערץ עלי וההחמצה הזו ריסקה את ליבי. אני חושב שמאז ההפסדים של הולנד בגמרי 74' ו – 78' לא חוויתי אכזבה כזאת בגמר מונדיאל. מאז ועד היום נמנעתי מלחזות בקרבות פנדלים כולל את זה של איסטנבול 2005, אז יצאתי מהבית אל הלילה הצונן כדי להירגע מהלחץ ואת התוצאות הבן שלי צרח אלי מהחלון…
אכן, מונדיאל 94' היה גם המונדיאל בו אני התאהבתי בבאג'יו. אם כי אני מודה שמה שהכי ריסק את ליבי באותו מונדיאל היתה ההרחקה של מראדונה מהמשחקים שגמרה לארגנטינה מונדיאל שהתחיל בצורה כל כך נפלאה עם הצגות נגד יוון וניגריה.
אלעד,
הסיפור שלך מסתיים איפה ששלי מתחיל, בהחמצה הנוראית הזאת. רובי הוא השחקן האהוב עלי בכל הזמנים. אני לא חושב שהייתה פעם שהוא לבש את המדים של הנבחרת ולא היה טוב. קרויף אמר עליו שהוא השחקן הכי אלגנטי שהוא ראה משחק.
איציק, היו לי בעיות במייל ורק עכשיו ראיתי את מה ששלחת לי, מקווה שעד שבוע הבא אני אסיים.