גשם באלפסי

הופעה בירושלים:

קהל שמגיע בפיג'מה לא כאמירה אופנתית אלא סתם כי נוח לו או כי באמת עכשיו הוא רק התעורר מהשנ"צ של שבת וקפץ להופעה.

זוגות שומרי נגיעה במבטים והתקרבויות המדיפים ארוטיות עדינה ברקוויאם לימים בהם מתח מיני היה עדיין משהו סקסי.

דסשי"ם (דתיים, סוג של) עם בונגילה של סבך תלתלים על הראש (אפרו רחביה) שמתוכה מבצבצת כיפה בקוטר מטבע שני שקל.

כותב שורות אלה למאבטח בכניסה: "אתה יכול בבקשה לשם לי חותמת על היד, אני רוצה לצאת לעשן ולחזור".

מאבטח בכניסה לכותב שורות אלה: "לא צריך שום חותמת. ראיתי אותך, זה מספיק".

כותב שורות אלה לברמן: "אתם מקבלים אשראי?"

ברמן לכותב שורות אלה: "מעל שלושים שקלים".

כותב שורות אלה לברמן: "מממ.. רציתי סיידר חם, זה שש-עשרה, לא נראה לי שיש לי כאן מספיק"

ברמן לכותב שורות אלה: "זה בסדר, תביא מה שיש לך".

את שם הלהקה בחרו חברי כנסיית השכל מתוך הספר "זן ואמנות החזקת האופנוע". כל מי שעבר בשלב זו או אחר של חייו בעולם האקדמי יודע, שלמרות היומרה שלו לחילוניות וניטראליות, מדובר בדת לכל דבר ועניין. מוסד שיש לו חוקים נוקשים, טקסים ואלוהים- השכל.

כבר בבחירת השם ישנה אמירה חזקה שמבטאת את היכולת הנדירה של הלהקה הזו לקחת את האמת, להסיר מעליה את מעטה ההתחסדות ולהגיש אותה לקהל באקורד ומילה כמו שהיא.

זו אחת הלהקות החשבות ברוק העברי לדורותיו, יש להם את מלוא המחויבות המשתמעת מכך, ועדיין, לעולם לא תרגיש שהם יודעים שהם כאלה. כמו שצריך, משחקים את המשחק אבל לא מתלהבים ממנו.

זו נבחרת ספרד של הרוק העברי. שילוב מושלם בין שכל לרגש. מוזיקת שיושבת בדיוק בתוך התבנית ועדיין מכילה מספיק מקום לכל שבריר במנעד רגשות שאדם יודע לחוות.

הם עושים רוק בלי הפוזה האנרכיסטית, פופ בלי השטחיות, מוזיקה אלטרנטיבית בלי ההתנשאות.

איזו עוד להקה יכולה לשלב בשיר אחד, שופרות, סינתיסייזר וגיטרה בס? לעשות מוזיקה מערבית בדרך הכי המזרחית שיש? לקחת טקסט מצמרר של חיל שנפל, להפוך אותו ללהיט, ועדיין לשמור על הכבוד של המילים הכי הרבה שאפשר?

להתחיל במקלט בשדרות, להגיע לאולפנים הכי מפורסמים בלונדון ולהבין לאורך כל הדרך ש"סדנא דארעא חד הוא".

ראיתי את כל הגדולות- יו2, קולדפליי, אואזיס. לא שמעתי להקה כמוהם שאשכרה נשמעת בחי יותר טוב מאשר באולפן.

ככה זה כשתמיד, אבל תמיד, אתה מביא את הנכס הכי גדול שלך- אתה עצמך. בחי זה עובר אפילו יותר טוב.
____________

אני אוהב כמעט כל שיר שכנסיית השכל אי פעם כתבה, ולכן במשימה שנטלתי על עצמי לדרג את חמשת השירים האהובים עלי מהרפטואר הכל-כך עשיר שלה וודאי אחטא להמון שירים מצוינים.

ועדיין, פטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה הרשימה:

הפינה לשיפוטכם. זיכרונות (מתוך האלבום 'שורות של אנשים', 2010)
השיר הטוב ביותר באלבום החדש. מנת הבית האהובה- רוק מלודי עם מילים חזקות. יהיה להיט ענק ברגע שיצא לרדיו (ותזכרו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה..). לא נכנס לרשימה בגלל שעדיין לא עמד במבחן הזמן.
להאזנה לשיר>>

5. קאנה וואחדה ('כנסיית השכל', 1999)
השיר היחיד במרוקאית של הלהקה משדרות. עושים כבוד גדול לשפה המרגשת הזו בשיר שגם בלי להבין את המילים גורם לך לחוש געגועים בלתי נשלטים לאהובה רחוקה.

4. מה נשאר ('כנסיית השכל', 1999)
שיר ישראלי מאוד. חזק מאוד. שמבטא היטב באקורד ומילה את תחושת החרדה הצפה שמאפיינת את החיים כאן.

3. היינו עושים אהבה ('כנסיית השכל' 1999)
שיר נוסף ברשימה והלהיט הגדול מתוך אלבום המופת השלישי שלהם. הרגע בו התאהבתי בהם. מלודיה מושלמת, קצב סוחף ומילים שמבטאות הכי מדויק שאפשר את שתי הדרמות הכי גדולות של הקיום האנושי- אהבה ומין.

2. תגידי שטוב ('רוץ ילד' 2001)
שיר מזרחי כמו ששיר מזרחי צריך להיות- מנגינה סוחפת ומילים שמבטאות את עוצמת הרגש שברגעים הכי קטנים והכי אמיתיים של החיים.

1. איך זה מרגיש ('ידיים למעלה', 2004)
נדירים מאוד הרגעים בהם מצליח אמן לזקק תחושה של דור שלם לתוך יצירה אחת. יורם חזן ורן אלמליח עשו זאת בשלוש עשרה מילים:
"איך זה מרגיש
אין עתיד באופק
אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו"

לתת ניצב אהובה תומר התוודעתי רק בשבוע האחרון. מעבר לסיפורים של פקודיה וכל מי שהכיר אותה, רק לשמוע את הרעד בקולם של אנשי התקשורת, אנשים שעל פי רוב הם מטבעם ציניים ומחוספסים, כשהם מדווחים על מצבה הספיק לי כדי להבין שמדובר כאן במקרה יוצא דופן.

ממה שהספקתי להבין וללמוד אהובה ז"ל הייתה מסוג האנשים שעושים כי צריך, מהלב, בלי לשאול כמה ולמה ומה יצא לי מזה. מאחורי עבודת הקודש מרובת השנים שלה בשירות הציבור עמדה רק תחושת האחריות שלה כלפי עמיתיה, פקודיה והאזרחים אותם שירתה. להוביל, לפקד, משמעם עבורה היה- לתת דוגמא אישית.

בסופו של יום, אחרי כל ההאשמות ו-וועדות החקירה, חשוב שנזכור כולנו שאת החיים שלנו כאן אנו חבים לאנשים כמו אהובה, שרצים ראשונים אל תוך האש כדי למלא את תפקידם מבלי לחשוב כלל על הסיכון אותו הם נוטלים על עצמם.

הסיפור של אהובה הוא כזה עליו ראוי ילדים לחנך. כך, ולו במעט, לא יהיה מותה האכזרי בדמי ימיה לשווא.

תהי מנוחתה עדן.

קצת קשה לעכל את מה שקורה עכשיו בכרמל ולגבש איזושהי תובנה מסודרת, בטח לא אחת שתחדש משהו מעבר לקלישאות הבנאליות שנשמעות מכל עבר כרגע.

ובכל זאת, שתי אנקדוטות שקשורות לאירוע.

א. אתמול בערב הייתה אמורה להיות משודרת תוכנית המאה החגיגית של תוכנית הרדיו המעולה שמגיש עופר נחשון ועורך שחר ירושלמי- Club 88. למי שבמקרה לא מכיר, מדובר בתוכנית של מוזיקת דאנס. כמו שהעיד עופר בפתיחת השידור, היה לצוות התוכנית לא מעט התלבטויות האם ובאיזה מתכנות לשדר אותה ביום שכזה.

בסופו של דבר הוחלט לשדר את התוכנית פחות או יותר במתכונת הקבועה, מינוס חגיגות המאה שנדחו לשבוע הבא, ולהקדישה לכוחות הביטחון וההצלה.

אני רוצה להוריד את הכובע בפני עופר ושחר על ההחלטה הנבונה והאמיצה. זה שגם ביום כזה אנחנו שומעים מוזיקת דאנס לא אומר שאנחנו כואבים פחות את האסון. יש משהו מרגיז בדרך שבה מנסים לחפות עלינו להיות עצובים בזמן אסון.

מי שרגיש לסבלם של אחרים יישאר כזה גם לרקע צלילי ארמנד ואן-ביורן, ומי שאפאטי ואנטיפטי יישאר כזה גם אחרי סוף שבוע רצוף של פלייליסט יום הזיכרון.

ובלי או עם קשר, כמי שמאזין לעופר נחשון מגיל 13 אני יכול להעיד שהאיש הוא מופת לתבונה ורגישות שבאופן מדהים מצליחה לעבור גם בדרך שבה הוא מגיש שירים ברדיו.

Club 88, כל שישי בין 23:00-1:00 ב- 88FM.
לכל התוכניות לחץ כאן
לעמוד הפייסבוק של התוכנית לחץ כאן

ב. כצפוי, לקח לתקשורת בדיוק כמה שעות להתעשת ולהתחיל לחפש דם.

היה כאן מחדל; שירותי הכבאות בארץ במצב מחפיר; המחשבה שאנחנו תלויים ברצונו הטוב של העולם עושה משהו לא טוב בבטן – הכול נכון.

ועדיין, יש משהו דוחה בצורה שבה התקשורת, שגם בימים כתיקונם רק מחפשת איפה להכניס לישראל ולישראליות, עטה על האסון כמוצא שלל רב, כחיה המשחרת לטרף וריר על קצה שפתה.

בדיון סביב האסון בדה באזר פרסם מגיב בשם ניר קישור לקטע מאלף מתוך הסדרה סאות'-פארק. תקדישו רגע דקה ותצפו. שווה.

בתוך כל האפרוריות של הפוליטיקה הישראלית הגיע בעת האחרונה בשורה מרנינה מכיוון בלתי צפוי בעליל- הספסלים האחוריים של סיעת ש"ס. ח"כ הרב חיים אמסלם אזר אומץ והסיר את המסכה מעל אחד ממפעלי ההונאה הגדולים של הפוליטיקה והחברה הישראלית בשלושים השנים האחרונות- מיתוס "החזרת העטרה ליושנה" של ש"ס.

תוך שהיא מנצלת בציניות את תמימותה של שכבה גדולה בחברה הישראלית רכבה ש"ס על תחושת הקיפוח ההיסטורית של אותה קבוצה והציגה עצמה כקול שיילחם עבורה לצדק היסטורי. אלא שעניינה של ש"ס מעולם לא היה קידומה של אותה קבוצה או עשיית צדק היסטורי. איפכא מסתברא. עניינה של ש"ס היה הנצחת הנחשלות של אותה קבוצה בכדי לשמר אותה במעמדה הנמוך ובתחושת קיפוח, מה שבתורו כמובן, יישמר אותה גם כמאגר הקולות שלה.

הגיע הרב אמסלם וחשף את המהלך. דבריו דברי נכוחה: ש"ס, בהתנגדותה ללימודי הליבה, לשירות חרדים שירות בצה"ל או שירות לאומי ויציאת אברכים לעבודה דנה את האוכלוסייה אותה היא מתיימרת לייצג לחיי עוני ובערות.

אין שום כפירה בלדעת כמה זה שתיים כפול שתיים או מה זה פרזנט פרוגרסיב, הערך של ערבות הדדית הוא אחד היסודיים והמרכזיים ביהדות וכמו שכתב הרמב"ם- אין תורה בלי עבודה:

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. אמרו חכמים: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". (הלכות תלמוד תורה, ג, י)

מגדיל לעשות הרב אמסלם כשהוא מציע ניתוח חד ומבריק כיצד הפכה למעשה ש"ס לסניף של החרדיות הליטאית, בניגוד גמור לתכליתה להיות מייצגת של החרדיות הספרדית. הקו הנוקשה והבלתי מתפשר שאימצה בנושאי הלכה זר ומנוכר הוא לרוח המסורת הספרדית, שכולה מתינות והכלה, ומאפיין את החרדיות הליטאית שעניינה רציונאליות קרה וקטגוריות נוקשות.

זכות גדולה תעמוד לו לרב אמסלם על פסק ההלכה שפסק ובו קבע להקל בגיורם של עולים חדשים המשרתים בצה"ל, שהרי, כפי שקבע, אין מצווה גדולה יותר מאשר מסירות נפש להגנת עם ישראל.

אם אכן יקים הרב אמסלם מפלגה עצמאית וירוץ בבחירות הבאות אני מודה שאם מסיבה כלשהי לא תעמוד ציפי לבני בראשות קדימה ישנה אפשרות יותר מסבירה שאתן לו את קולי.

חיים בסרט

בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המדהימים על שיעור ההתגייסות הביזיוני של צעירי העיר העברית הראשונה לשירות בצבא הגנה בישראל בכלל, וביחידות קרביות בפרט. עד כדי כך הגדילו צעירי העיר העברית הראשונה שהצליחו לעקוף אפילו את צעירי העיר הבדואית רהט בחוסר האכפתיות שלהם כלפי הכלל.

בתוך כך קראתי השבוע טור מרתק שהתפרסם במקומון תל-אביבי, פרי מקלדתה של צעירה ירושלמית שעזבה לפני מספר שנים את ירושלים ועברה לתל-אביב, ובו היא מפרטת בגאווה בלתי מוסתרת את המניע לצעדה, שהיה כך מסתבר, צפייה בסדרה (המעולה כשלעצמה) פלורנטין.

לא נגעתי:

"היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא 'הגשימה את עצמה', כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים".

אכן אמיתיים. מאוד אמיתיים.