קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

צינה

הראשון שעסק בנושא הציניות מהבחינה הפסיכולוגית היה זיגמונד פרויד שטען כי ציניות הינה מנגנון סובלימציה (עידון) של תוקפנות המתעוררת כתוצאה מתסכול. תסכול שמקורו באי סיפוק דחפים ראשוניים בילדות.

בהתאם לכך קישר פרויד את הציניות לקיבעון בשלב האוראלי- השלב הראשוני ביותר בהתפתחות בו אנו תלויים באופן מוחלט בדמות המטפלת. עפ"י פרויד, במידה והתלות הזו לא באה על סיפוקה נוצר קיבעון באותו שלב שמתבטא בשלבים מאוחרים יותר בחיים בתוקפנות שמוצאת את ביטוייה דרך המקור האוראלי- הפה.

ספרות חדשה יותר בתחום מבחינה בין שני סוגים של התופעה שעל פי רב נתפסים באופן לא מדויק כבעלי משמעות דומה- ציניות וסארקזם. על-פי טענת תיאורטיקנים פסיכודנימיים חדשים, ציניות וסארקזם, שניהם אומנם מנגנוני הגנה שמקורם דומה (תסכול) ולרב גם באים לידי ביטוי בצורה דומה (תוקפנות מעודנת), אך אין הם משרתים בדיוק את אותה מטרה.

היינו, סארקזם הינו מנגנון עידון של תוקפנות (ולכן מוגדרת בספרות גם כ"ציניות תוקפנית") ואילו ציניות הינה מנגנון הגנה שתפקידו למנוע מתכנים רגשיים כואבים לחדור אל המודעות. בהקשר הזה גם ראוי לציין את הדמיון הקיים בעברית בין המילים 'ציניות' ו- 'צינה'. ואכן, ציניות היא מנגנון שתפקידו 'לצנן' תכנים רגשיים 'חמים'.

אני נדרש לנושא הזה בהקשרם של שני דמויות שעלו בשבועות האחרונים לכותרות בארץ ובמקרה או שלא גם הופיעו יחד ביום שישי האחרון בבמה המרכזית של שידורי סוף השבוע בטלוויזיה בארץ (קישור).

אני מדבר כמובן על איל ברקוביץ' ויאיר לפיד ובאופן ספציפי על התגובה הציבורית והיחס התקשורתי לקמפיין של האחד לאימון נבחרת ישראל והאפשרות שהשני יעבור לפוליטיקה. תגובה שרוויה בציניות משני הסוגים שהצגתי לעיל.

ההתייחסות למועמדותו של איל ברקוביץ' לתפקיד מאמן הנבחרת נגועה בעיקר בציניות מהסוג הראשון, הסוג התוקפני- סארקזם. במילים פשטות: במיוחד לאחר מסיבת העיתנואים שכינס בשבוע שעבר נדמה שהספורט הלאומי הפופלרי בארץ כיום הוא להסתלבט על ברקוביץ'. כל אחד על-פי מיטב כשרונו וחרצובות לשונו.

מה הוא המקור להתייחסות הסארקאסטית הזו לאיל ברקוביץ'? ובכן, סארקזם, כאמור, הוא ביטוי לתוקפנות שמקורה בתסכול. כדי להבין מדוע מעורר בנו ברקוביץ' תוקפנות שכזו צריך להבין בעצם מדוד מעורר בנו ברקוביץ', או יותר מדוייק, דמותו של ברקוביץ', תסכול שכזה.

ובכן, ברקוביץ', כפי שהתבטא היטב במסיבת העיתונאים שערך בשבוע שעבר, הוא אימופולסיבי, תוקפן, בעל יכולת שליטה רגשית נמוכה, ישיר ובוטה. במילים אחרות, כל מה שאנחנו רוצים לחשוב שאנחנו לא.

רוצים לחשוב. כי האמת היא שברמה כזו או אחרת כולנו כאלה. וזו גם הסיבה שמתעורר בנו תסכול מדמותו של ברקוביץ'- הוא מציב לנו מראה מול הפנים שמשקפת את כל מה שאנחנו לא רוצים לראות בעצמנו. וכשאנחנו רואים את זה אנחנו מתמלאים תוקפנות כלפי אותה מראה.

במקביל ישנה ההתייחסות לאפשרות שיאיר לפיד יכנס לפוליטקה. כאן ההתייחסות היא צינית מהסוג השני- צינה. קרירות. היחס ליאיר לפיד מתבטא בפקפוק במניעים שלו. כל צעד שלו בתפקידו הנוכחי בתקשורת מתפרש כחלק מהקמפיין הפוליטי שלו.

מדוע הצנינות הזו ביחס ללפיד? ובכן, לפיד מעורר בנו רגשות שאנחנו מנסים להדחיק. לפיד אוהב את המדינה, בכנות. לא אהבה עיוורת. אהבה שלמה ואמיתית שמודעת לחסרונותיה ועדיין בוחרת לאהוב אותה. כל מי שעוקב אחרי לפיד בעשרים ומשהו השנים האחרונות שם וודאי לב לזה.

אז מה הבעייה? ובכן, אנחנו לא רוצים שמישהו יציף בנו את הרגשות האלה. פשוט, אנחנו לא רוצים לאהוב יותר את המדינה. למה? כי המדינה אכזבה אותנו. מבלי להיכנס לנושא לעומק, היא פשוט לא הפכה להיות האוטופיה שדמיינו לעצמנו בחזון הציוני, השוויץ של המזרח-התיכון.

האכזבה הזו ממישהו שאהבת ושיוותה לו בעיניך דמות מושלמת היא חווית התפקחות כואבת, יודע כל מי שחווה אהבה נכזבת בחייו. מתוך כך, כל התעוררות מחדש של רגש כלפי אותו מושא אהבה לשעבר רק מציף מחדש את אותו כאב. לכן אנו עוטפים עצמנו במעטה של צינה שתפקידו לקרר את אותם רגשות ע"י התייחסות ספקנית לאותו מושא אהבה.

וזה חבל. כי התוקפנות והקרירות שלנו ביחס לברקוביץ' ולפיד אינם, כאמור, אלא ביטוי לקרירות והתוקפנות- הציניות- שהשלתטה על יחסנו למדינה. ציניות שמונעת מאיתנו לאהוב אותה אהבה אמיתית ובריאה. לא אידאליסטית אלא כזו שרואה בה את יתרונותיה וחסרונתיה ועדיין בוחרת לאהוב אותה. אהבה של הדבר עצמו, לא של הדימוי שלו שיצרנו בדמיוננו.

לחיי מדינת ישראל! ברקו ויאיר מרימים כוסית בשישי האחרון

20 תגובות על “צינה”

לגבי אייל ברקוביץ' –
מה זאת אומרת "כולנו כאלה"? הרי אם אנחנו "מצליחים להדחיק" את היותנו כאלה, כלומר מצליחים לשלוט ברגשות שלנו ולא להגיב בהתלהבות עילגת של תלמיד תיכון כושל על כל שאלה שמופנית אלינו – משמע שאנחנו לא כאלה, ולא רק משום שאנחנו מדחיקים את זה.

אז מה? ברקוביץ' הוא מה שאנחנו מצליחים להדחיק או מה שאנחנו רוצים להיות? כי אני גם לא רוצה להיות כמוהו, לא רוצה להגיד את הדברים "דוגרי" אם הדברים הם דביליים, ולא רוצה להרים לעצמי קמפיין לתפקיד שלא הוכשרתי אליו רק כי "אני רוצה" ו"ככה החלטתי".

באמת שאני לא מצליח להבין את הטיעון שלך לגביו.

לגבי יאיר לפיד, יש סיבות אחרות שאני לא אוהב אותו, אבל עם כל חוסר האהבה שלי אליו – אם הוא יקים מפלגה חילונית שזה יהיה הטיקט המוצהר שלה, וניצן הורוביץ "אהובך" יצטרף למפלגה הזאת, אני בהחלט אשקול להצביע לו.
למה? כי אני לא שולל אנשים רק בגלל האנטגוניזם שהם מעוררים אצלי – אם אני חושב שהם יצילו את המדינה מסכנה גדולה, אני אצביע להם, למרות שכשהם מדברים בא לי לדפוק את הראש בקיר.

אפילו פרויד עצמו לא היה מתייחס ברצינות לאיל ברקוביץ. איל הוא אולי המראה של המכנה המשותף הכי נמוך בישראל וגם זה בספק, כי רוב האנשים יודעים שבמצבים מסוימים יש קודים של התנהגות שלא עוברים עליהם.
אגב אפשר גם לעשות את זה הפוך, אני חושב שאנשים תומכים בברקוביץ בגלל שהם פוחדים לגלות שגם עם מינוי ראוי ישראל לא שווה מונדיאל או לחלופין שזר יכול להוביל אותנו להישגים, ש"לב" כפי שאיל מכנה את המניע שלו אינו מספיק כדי להגיע להישגים וצריך גם לעבוד קשה. התמיכה העיוורת בפרמטר לא מוגדר המכונה "לב" היא סובלימציה של שחצנות ישראלית.של חברה שלא מוכנה להכיר בכך שהיא לא איכותית מספיק כדי להגיע להישגים ולכן היא נתלית ב"לב" ובמקרה של כישלון ב"חוסר מזל","מנטליות" ו"שופטים אנטישמיים". זה כמובן לא רציני להגדיר את הדברים בצורה הזו.
לגבי יאיר לפיד- למרות שאני חושב שהבנאדם קשקשן, שאת רוב טוריו הוא בכלל מעתיק מקישון ושהוא מעולם לא היה מעבר לאיש בידור אם כי מעודן ורהוט יותר מהרוב, אני לא רואה שום בעיה בכך שהוא ירוץ לכנסת. זה לא שיש יותר טובים שם. בכל מקרה אי אפשר להשוות בין השניים, יאיר לפיד מעמיד(אם וכאשר) את עצמו לבחירת הציבור באופן דמוקרטי, איל פשוט עומד על השולחן וצועק מגיע לי.

אני באמת לא מבין את המניע שלך למינוי ברקוביץ, איציק.
עם כל הכבוד ל"לב" שהוא מרבה לספר עליו, אני חושב שמבחינה מקצועית האיש לא יכול לאמן אפילו קבוצת ילדים.
עצם זה שהוא אומר שאין הבדל בין מאמן מליגה א ובין קאפלו מוכיח את חוסר הכבוד שלו למקצוע המאמן.
אם הוא חושב שהשיטה היא להעמיד הרכב ולתת לו לרוץ עם טיפה מוטיבציה הווא מוזמן לראות את משחקיה של קבוצתנו האהודה במשך חצי השנה האחרונה שהתנהלה בדיוק כך.
ואם הקמפיין המטורלל שלו יצליח ובסופו של דבר הוא יהיה מאמן הנבחרת, זה רק יוכיח את עליבותה של ההתאחדות לכדורגל.

לגבי העניין הלשוני:

מקור הביטוי ציניות היא במילה היוונית שמשמעה כלב. הציניקנים היו פילוסופים אשר בזו למוסדות המדינה ולקונוונציות חברתיות כגון משפחה, נישואין ורכוש ונקראו כך משום שחיו חיי כלב. אם אתה זוכר דיברנו בעבר על דיוגנס – הוא היה ציניקן. מאז קריעת המסווה מעל המניעים המוצהרים ותקיעת סיכות בבלון החשיבות העצמית היא מעשה ציניקני ומכאן הביטוי בחיי היום יום.

לגופו של עניין:

אני מוצא את הרעיון של יאיר לפיד לפוליטיקה הרבה פחות נלעג מן הרעיון של ברקוביץ' לנבחרת. העובדה שיאיר לפיד כרך בין הדברים היא ככל הנראה הטעות הפוליטית הראשונה שלו. יאיר לפיד הוא פוליטיקאי לא פחות ראוי מלא מעט פוליטיקאים ובכלל זה לא מעט "תואמי ברקוביץ' (מרוחמה אברהם ויחיאל חזן בצד הקומי של הדברים ועד לדליה איציק בצד הלא ממש מצחיק שלהם).

אני לעתים נדירות מגיב כאן אבל על פוסט כזה הייתי חייב
שאפו!!! אתה רושם בצורה מדוייקת ומעניינת

יובל,
מדובר בחלק באופי הקולקטיבי שלנו שאנחנו לא שלמים איתו ולכן מנסים להדחיק.
מדוע לפיד מעורר בך אנטגוניזם?

תומר,
לב הוא הדבר הכי חשוב. קודם לב גדול אח"כ כל השאר. בדיוק בגלל זה ישראל היא חברה איכותית. מאוד אפילו.
למה לפיד "קשקשן"?

דוד,
הבעייה של בית"ר של שום היתה כמובן גם מקצועית אבל לדעתי דווקא בראש בראשונה זה שהיא שיקפה את דמותו של שום- אפורה ונעדרת חיוניות.

באבא,
מקור המילה ציניות הוא אכן ביוונית. הדמיון למילה צינה בעברית הוא מקרי והבאתי אותו כאנקדוטה.

קורא אדוק,
תודה

אני מודה שאני די אוהד את יאיר לפיד. אני לא יודע מה יש לו למכור כפוליטיקאי, אבל די לי בדובר רהוט של עמדה שאני מזדהה איתה על מנת שאני אשמח על כניסה שלו לפוליטיקה.

אגב – "חדר מלחמה" בעיני היתה אחד מסדרות הדרמה הפוליטיות/בטחוניות הטובות ביותר שנעשו בעברית אם לא הטובה שבהן. הכוח בה היה בכך שבלא מעט פעמים היא הציגה את הדילמות האמיתיות שעומדות בפני מקבלי ההחלטות, דילמות שאנחנו כציבור לפעמים מתעלמים מהן כי אנחנו לא שותפים בתהליך קבלת ההחלטה, כמו לדוגמא איזו תרופה להוציא מסל הבריאות ומה המשמעות של זה. אחריות השלטון היא משהו שאנחנו נוהגים לקחת אותו כמובן מאליו ולפיד מאיר בדיוק את הנקודה הזו.

במובן מסויים הסדרה הזו עושה לפוליטיקאים יותר כבוד ממה שהציבור עושה להם בדרך כלל וממה שלצערי הפוליטיקאים עושים לעצמם.

ונאמר (בציניות) – ההיה בכך רמז לבאות?

איציק,
ההגדרה הזו ש"לב" הוא הדבר הכי חשוב היא בעייתית, איך בדיוק מודדים את זה שברקוביץ מגיע עם יותר לב מאשר גוטמן לאימון הנבחרת? כי הוא אומר? וההגדרה העצמית שלו כפטריוט? מי קבע שהוא יותר פטריוט מאלי אוחנה? אולי אלו השעות הבלתי פוסקות במארבים שהוא בילה בלבנון?
בעצם יש לו לגיטמציה לדברים האלה, הוא הרי נתן את כולו שהוא שיחק בנבחרת, הוא רץ, שזה אומר עשה בדיוק את המוטל עליו. וכמובן שמימיו בנבחרת הוא זוכר רק את ההישגים הגדולים שהוא הוביל אליהם ולא את הכשלונות שלו אין שום קשר אליהם, הצחיק אותי שהוא הזכיר את הכישלון של נילסן כהוכחה שמאמן עם ניסיון גם יכול להיכשל שכן הוא היה על המגרש והחמיץ הזדמנת לעלות ל2:0 באותו משחק.
לפיד- אני לא מתחבר אליו, נראה לי שהוא יותר מנסה למצוא חן מאשר להביע דעה אמיתי אבל זה אני, שוב זה לא פוסל אותו מלרוץ לאיזה תפקיד שהוא חושק בו.

איציק, דווקא ממך לא הייתי מצפה להכללות כאלה. מי אלו בדיוק "אנחנו" בטקסט שלך? ברקוביץ' שונה מאוד מהרבה אנשים שאני מכיר ודומה לחלקם. איני מתיימר להכיר את רוב או כל אזרחי מדינת ישראל אבל אני בטוח שהאגו של ברקו יכול להתפרס על פני שכונות שלמות בארץ הקודש.

צריך להפריד בין שני האישים:

במקרה ברקוביץ' אני לא רואה משהו יותר עמוק. באמת. ברור שכל העסק נגוע בציניות, אבל הנגיעה היא קלה, כי בכל אמת מידה אובייקטיבית – ניסיון, יכולת לעבוד בצוות, התנהגות ייצוגית כיאה למשרה ציבורית בכירה – אייל פשוט לא עומד, עם כל הסימפטיה. כמו שכבר אמרתי, אני יודע להעריך את החוצפה החיובית. אני תמיד אעדיף ספורטאים קצת פרחחים כמו ברקוביץ' על פני יצרני קלישאות סדרתיים, "אנשי בסדר" כמו אבי נמני, נניח. אגב, הייתי שמח אם אייל היה בוחר בקריירה של אימון – מתחיל בקטן, רוכש ניסיון, צובר הישגים, ואחרי עשר שנים של אימון מקבל את הנבחרת. (אלי אוחנה וראובן עטר, שני בני דורו של אייל, עשו את הדרך הזו, הם מפתחים זהות כמאמנים – ואם הם יקבלו את הנבחרת מתישהו, הם יקבלו אותה בזכות) אבל בחופזה שכזו, כשהאיש עוד לא עמד על הקווים (וגם כשכבר היה בתפקיד של ניהול מקצועי – כמנג'ר במכבי נתניה – זה נגמר אחרי חודש) – כרגע הוא לא מתאים, והדגש הוא על ה"כרגע". אגב, בעיניי שחקן עבר שתרם לנבחרת תמיד צריך לקבל עדיפות מסוימת, ולכן אני אישית בעד ראובן עטר לאימון הנבחרת. אם הולכים על מאמן ישראלי צעיר, הוא האיש המתאים ביותר – גם בהקשר לגידול שחקנים צעירים, כפי שראינו גם בבית"ר וגם העונה במכבי נתניה.

יאיר לפיד – אני אשמח לראות אותו במערכת הפוליטית. בעיניי, כל אדם שרואה את עצמו ראוי, מוכן, ויש לו את היכולות, כדאי ואף רצוי שייכנס לפוליטיקה. אומר כך – אני מעדיף עיתונאים ראויים ומוכשרים כמו לפיד, על פני עסקנים סוג ג' כפי שיש יותר מדי בפרלמנט הישראלי לצערי. לאיש יש רעיונות מאוד מוצלחים (אם דיברנו כבר על "שמאל לאומי" – אני חושב שהוא בול האיש המתאים), הוא בא נטו במטרה לעשות טוב (בתקשורת הוא מרוויח הרבה יותר, הן כלכלית והן תדמיתית, מאשר ירוויח בכנסת). אם אנחנו רוצים פוליטיקה טובה, קודם כל דרושים אנשים טובים בתוכה. ואם זה יאיר, בטח אם הוא ימצא את מקומו לצד ציפי לבני, אהלן וסהלן.

איציק – סליחה, אבל אני לא מוכן לקבל את האמירה שלך. "מדובר בחלק באופי הקולקטיבי שלנו שאנחנו לא שלמים איתו ולכן מנסים להדחיק" – כרגע ניתחת את כולנו? את כל הישראלים, כי אנחנו הרי כולנו כמו ברקו, או את כל בני האדם באשר הם?
אני אחזור על מה שכתבתי קודם, אני לא מבין את הטיעון שלך לגבי ברקוביץ'. האיש הוא בהמה (במובן שבני האדם מתייחסים אליו – כמובן ששום פרה לא הייתה מנבלת את פיה כמו ברקוביץ'), הוא ערס, הוא אלים, הוא אנטי-פטריוט מובהק והוא בטח לא בא מהלב – תפסיק כבר עם הטיעון הזה. הוא בא מהאגו וזהו. אם הוא היה בא מהלב הוא לא היה מייחל להפסד של הנבחרת כשהוא לא שיחק.
שייקח דוגמא מניר קלינגר, שכשהודח מההרכב בימי שרף (מי שזוכר, פרשת הסרט ערב לפני המשחק וחמשת השחקנים שהורחקו מההרכב בעקבותיו) בא לעודד את השחקנים בחדר ההלבשה לפני המשחק.

לגבי יאיר לפיד – עניין ארוך שנים שנובע מהדרך בה הוא מגיש טלוויזיה. בעייתי לתמצת את זה כאן. ושוב, בניגוד לאנשים שעקב אנטגוניזם לא מצביעים למי שמתאים לעמדתם, אני לא פוסל את לפיד.

תומר,
אכן לב זה לא משהו שאפשר לכמת או למדוד. מה שכמובן לא הופך אותו ללא חשוב. לצערי אנו חיים בעולם שמקדש את החומר ומתוך כך את כל מה שאפשר למדוד ולתפוס באופן מוחשי, היינו חומר, לכן יורדת קרנם של ערכים רוחניים, כמו תשוקה, אהבה ומחוייבות שבמקרים מסויימים נתפסים אפילו כסוג של שרלטנות.

בני ג. (רלוונטי גם ליובל)
כשמדברים על מושג מופשט כמו אופי לאומי אין הכוונה לעשות הכללה ולומר שלכל האנשים באותו חברה יש את אותו אופי, אלא שיש קווי אופי כלליים ביותר שמשותפים, ברמה כזו אחרת, לפחות לרב הפרטים באותה חברה.

אבישי, אני איתך הן לגבי עטר והן לגבי לפיד.
האמת שחשבתי על זה בדיוק במוצ"ש אחרי שנתניה ניצחה את חיפה- עטר אוחז בדיוק באותם תכונות שהופכות לדעתי את אלישע לוי למועמד הישראלי הטוב ביותר לאימון הנבחרת. אחרי אלישע הוא המועמד מס' 2 שלי.
לגבי לפיד, אני יותר מאשמח אם יצטרף לציפי לבני בקדימה. אני מחבב מאוד את האיש ומעריך מאוד את הנכונות שלו לוותר על הרבה, לקחת סיכון גדול ולהיכנס לפוליטיקה (אם וכאשר). הלוואי והיו עוד כמוהו.

אגב, בנושא לפיד הערה כללית:
מוזר לי שמרבית הקולות המזלזלים בו ובכוונותיו מגיעים מצד כותבים בשמאל (רק בימים האחרונים קראתי ב'הארץ' שלושה מאמרים לפחות נגדו). לפעמים נדמה לי שהסיוט הכי גדול של השמאל בישראל זה לנצח בבחירות. אולי כי זה יחייב אותו לרדת ממגדל השן ולנטוש את פוזת ה'משקיף בדעה מייעצת' החביבה עליו.

יובל,
אני דווקא מאוד אוהב את הדרך שבה לפיד מגיש טלוויזיה, אשמח לדעת מה מפריע לך.

בלי קשר למה שמפריע לך אישית, אני יודע שיש על לפיד ביקורת כאילו הוא "מתחנף" למרואיינים, אבל זו שטות גמורה. להיפך, היחס האמפטי שלו מרכך את המרואיינים ומאפשר לו לשאול ולקבל תשובות גם על הנושאים הקשים. הראיון עם ברקוביץ' בשישי היה דוגמא מצויינת לכך. חוצמזה שלא הבנתי אף פעם מה רע בלהיות נחמד, גם ,שומו שמיים, בטלוויזיה? מה, התפקיד של מראיין זה להוציא את האורח שלו מהכלים?

איציק יש משהו יסודי בטענה שלך שלא מסתדר לי. נניח שאתה צודק ואייל ברקוביץ מראה לנו חלק בעצמנו שאנחנו לא אוהבים אבל שלא ניתן להתכחש לקיומו. מה אנחנו אמורים לעשות עם האינפורמציה הזו? מכיוון שזה חלק שהטוב שבנו, ההגון שבנו, והרציני שבנו מתבייש בו האין עלינו לפעול על מנת לדכא אותו כמו שאנחנו מדכאים דחפים אפלים אחרים (מתוך מודעות לקיומם)? מדוע עלינו לתת לפן הזה באישיותינו להשתלט עלינו?

באבא,
דבר ראשון בוא נפריד בין הרמה האינדבדואלית של כל אחד מאיתנו לבין הרמה הקולקטיבית כי נדמה לי שההבחנה הזו הלכה פה איפשהו לאיבוד בדיון.

עכשיו, מה שאני טוען זה שהחלק הברקוביצ'י בישראליות הוא לא משהו להתבייש בו. בסה"כ ברמה הבסיסית ברקוביץ' מייצג בעיני משהו מאוד יפה בישראליות- החום, התשוקה, הנחישות והדבקות במטרה גם כנגד כל הסיכויים.
אפשר לטעון כמובן שכל הדברים האלה לא באמת קיימים בברקוביץ' וההתנהגות שלו היא ביטוי לילדותיות או בכלל הצגה מתוכננת. אלא שאם זה היה המצב ברקוביץ' לא ממש היה מעניין אותנו וודאי שלא מצליח לעורר בנו כאלה רגשות עזים, הן חיוביים והן שליליים. העובדה שהוא מצליח "להדליק" אותנו בעוצמה כזו גורמת לי לחשוד שזה נובע מכך שהוא כנראה נוגע בנו באיזה רגש פנימי חבוי.

איציק,
אני לא מצליח להבין מהו בדיוק החלק הברקוביצ'י בישראליות, שהרי מדובר בערס קטן וחוצפן שתקף מאמן ילדים רק מכיוון שלא השתמש בשירותיו של בנו, ייחל להפסדי הנבחרת רק מכיוון שהמאמן בחר לא להשתמש בשירותיו, נכח בחדר בו התרחשה אורגיה של שחקני הנבחרת יום לפני משחק ולא חשב שהוא בעצם נוכחותו ושתיקתו שותף בכיר למעשה אסור בכל קנה מידה, השתלח בחברים למקצוע ובאנשי תקשורת. זו לא ישראליות ואם כן אז כנראה שאני לא ישראלי.

אני לא יכול להסכים עם החלק האחרון של מה שכתבת. העובדה שהוא "מדליק" אותנו איננה הוכחה לכך שזה משהו אמיתי. מה שמדליק אני מניח לא מעט היא העובדה שהקמפיין הזה הינו ממש אבל ממש לא כנגד כל הסיכויים. אם אנשים לא היו מאמינים שיש לו סיכוי זה לא היה מעניין אף אחד. אם זה כבר נוגע בעצב חבוי – העצב הזה הוא חוסר האמון שלנו במקבלי ההחלטות והבושה שנחוש כשתסריט כזה יתממש ויוכיח שאנחנו באמת הקריקטורה שאנחנו חוששים שהפכנו להיות.

איציק, מושג כמו "אופי לאומי" הוא מטופש ומסוכן. בוא נמשיך להניח שסקוטים ופרסים קמצנים, רומנים גנבים, מרוקאים עצבנים, פולנים קרים, גרמנים פדנטיים ועל פי איציק אלפסי ישראלים הם תוקפנים, אימפולסיבים ובוטים. פשוט נהדר.

בני ג.
אתה מפשט את הדברים ובכך עושה עוול לניתוח שלי.
לאנשים שגדלו באותה סביבה חברתית, תרבותית, גיאוגרפית ואקלימית יש קווי אופי משותפים. כמובן שיש בניהם גם שונות רחבה, אבל גם אם ננטרל את כל אותה שונות בין-אישית בתכונות אופי שמקורה בתורשה ובסביבה הפרטית של כל אחד, עדיין נמצא חלק (שאינני יודע מה גודלו כי הוא משתנה מאדם לאדם, אבל אני משוכנע שהוא ישנו) של השונות שמוסבר על-ידי אותה סביבה חברתית, תרבותית, גיאוגרפית ואקלימית.

איציק:

בישום למקרה הספציפי אתה לא עושה את מה שאדוארד סעיד גינה בחיבורו על האוריינטליזם?

הבעייה העקרונית שלי עם אדוארד סעיד היא שלמעשה סעיד בעצמו מאמץ את הגישה השיפוטית המערבית כלפי המזרח. מה שהוא אומר בעצם זה שהמערבי רואה במזרחי רגשני, מסורתי, דמיוני וכו' וזה לא בסדר כי התכונות האלה הם שליליות. אלא שבעיני מי הם שליליות? בעיני המערב שמקדש את הרציונליות. בתור מזרחי שמאוד גאה במזרחיות שלו אני יכול לאמר לך שהצורה בה המערב רואה את המזרח נכונה למדי, אלא שבעוד המערב, וגם סעיד כאמור, רואים בתכונות האלה משהו שלילי אני רואה בהם משהו מאוד חיובי. לכן אין לי בעייה עם הצורה בה רואים אותנו ואין לי שום רגשי נחיתות אל מול המערבי. להיפך.

סגור לתגובות.