קטגוריות
בבל כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

עשו שונא ליעקב מבטן אמו (חסן שחאתה)

התחושה שקוננה בי אחרי שקראתי את דברי הבלע של מאמן נבחרת מצרים, חסן שחאתה, בתגובה להצעה (שעד עכשיו לא הבנתי אם היתה רצינית או סוג של קוריוז) שעלת בתקשורת הישראלית למנות אותו למאמן נבחרת ישראל, לא היתה של זעזוע או כעס, אלא פשוט של עצב.

הדברים של שחאתה לא הפתיעו אותי, אני לא תמים ויודע היטב מה חושבים עלינו, על פי רוב, ברחוב הערבי. שחאתה עצמו, סוג של פופוליסט זול, לא היה אומר את הדברים אם לא היה יודע שהם יתקבלו בזרועות פתוחות ברחוב המצרי. פשוט עצוב לי שבמדינה שיש לנו איתה הסכם שלום כבר כמעט שלושים שנה והמלחמה האחרונה שלנו איתה היתה לפני למעלה משלושים ושש שנה, השנאה לישראל והגזענות כלפי יהודים היא עדיין כל-כך עמוקה ומכוערת.

לעומת זאת העובדה שההצעה האצילית הזאת עלתה בישראל (וגם זכתה לתגובות די מפרגנות), בנוסף לאיחולי הברכה ששלחה ההתאחדות למצרים לרגל זכייתה באליפות אפריקה, גרמו לי לא מעט גאווה. אני מודה שגם בעיני, לפני שקראתי את התגובה המכוערת של שחאתה, הרעיון מצא חן מאוד. לא רק בגלל שאני באמת חושב שמאמן מסוגו של שחאתה יכול להיות מאמן טוב לנבחרת ישראל (כפי שכבר טענתי בעבר כאן), אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, משום שמהלך שכזה יכול היה להוסיף קצת שפיות מאוד נחוצה (דווקא דרך הכדורגל- כמה מקסים!) לאזור הלא שפוי שאנחנו חיים בו.

אבל האמת שוב טפחה לנו בפנים והסתבר שלא משנה מה נעשה כנראה שבסופו של יום באמת "עשו שונא ליעקב מבטן אימו". זה חבל, אבל לא הייתי מתרגש מזה יותר מדי. בסופו של דבר מה שחשוב הוא שמצרים השלימה מבחינה אסטרטגית עם קיומה של מדינת ישראל, וזה המצב שצריך לשאוף אליו גם עם שאר שכנותינו. על החלומות על חומוס בדמשק אפשר לוותר, יש חומוס לא פחות טוב בירושלים.

שני דברים שהפריעו לי בתגובות לדברי שחאתה:

א. התגובה, או בעצם אי התגובה, הבינלאומית. אני רק רוצה לדמיין איזה מהומת אלוהים היתה פורצת אם מאמן נבחרת ישראל היה מתבטא בצורה דומה. אלא שכשזה מגיע לערבים נדמה שהעולם מגלה פתאום "סלחנות" שלא ידענו שקיימת בו. כאילו ש"להם" מותר, שהם "כאלה" וצריך לקבל את זה.

צורת ההתייחסות הזו מעידה על כך שהמערב, למרות הטפות המוסר שלו לישראל והנסיון שלו להציג עצמו "כמוסרי" ו"נאור", עדיין מחזיק באותן דעות קדומות ישנות על נחיתותו של המזרח והמזרחי. שאם לא כן הוא היה דורש מהערבים לפחות עשירית ממה שהוא דורש מישראל שאותה הוא תופס כמדינה מערבית.

ב. התגובה של יואב בורוביץ' באתר ערוץ-הספורט (שם פורסמה לראשונה 'ההצעה' לשחאתה לבוא לאמן בישראל) שחפר ומצא למה למרות הכל אנחנו בכל זאת עדיין אשמים ששונאים אותנו (כמו שאפשר לקרוא כאן).

ההזדהות הזו עם התוקפן והחיפוש התמידי במה אנחנו אשמים בשנאה העיוורת כלפינו מזכירה לי את האישה המוכה שאומרת "לא, אני לא הייתי בסדר, הרגזתי אותו, אז הגיע לי".

לסיום אני רק יאמר שדווקא מצאתי בכל זאת נקודה ששווה להתייחס אליה בדברים של שחאתה- זה "שהישראלים מקנאים בהצלחות הבינלאומית של נבחרת מצרים". כן, יש בזה משהו- לראות נבחרת שכנה מגיעה להישגים מרשימים כשאנחנו כבר ארבעים שנה במדבר צובט טיפה את הלב.

ואז חשבתי לעצמי שאפילו שכך בחיים לא הייתה מתחלף עם שחאתה ומצרים- לא הייתי רוצה לחיות במדינה שהשנאה העיוורת שוטלת בה. שאזרחיה לא מסוגלים להבין שגם אם הצד השני הוא ה"אוייב" (והוא כבר מזמן לא) עדיין חיים שם אנשים בשר ודם ולא מפלצות, וכן אדון שחאתה ("כל החיים שלי שמעתי רק שבישראל הורגים ערבים, לא ידעתי שיש שם כדורגל"), יש שם כדורגל. לא מי יודע מה, אבל יש ואנחנו אוהבים אותו כמו בכל מקום אחר בעולם.

אז אתה יכול להישאר במדינה החשוכה שלך, חסן, ואני ימשיך להודות על כך ששפר על מזלי להיוולד במדינה אצילה (שמסוגלת לפרגן לך ולנבחרת שלך למרות היחס המכוער שלכם) כמו ישראל, גם אם הנבחרת שלה בחיים לא תעלה למונדיאל.

10 תגובות על “עשו שונא ליעקב מבטן אמו (חסן שחאתה)”

אחי היקר, אתה עושה את הסיפור הזה פשוט מדי. אני לא בטוח שבישראל היו הרבה שפרגנו לרעיון, ואני חושב שהתגובה הייתה די יבשה משום שאף אחד לא לקח את זה ברצינות ונתן ל"תקשורת השמאלנית" לשעשע את עצמה. אם כבר, מי שיצא כאן פראייר הוא שחאתה עצמו, כי אם הוא היה אומר שהוא רוצה, הוא היה גורם לכולם לקפוץ על הרגליים האחוריות ולחשוף את דעתם האמיתית. האמת, נראה לי שיש כאן ייצוג מזערי של הסכסוך הישראלי-ערבי במקום מסוים.

אני שותף לאכזבתך מכן שהמצרים עדיין לא רואים בישראל ידיד, אולם אני חושב שתהליכים כאלה לוקחים זמן ויותר משלושים שנה. צריכים להיוולד כמה דורות שלא ידעו מלחמה, ואז אולי דברים ישתנו קצת. אגב, זה לא שונה משני צידי הגבול, ואני חושב שמן ההגינות לשים לב לזה.

איציק,
בוא נדמיין סוף אחר לסיפור. שחאתה מכנס מסיבת עיתונאים ואומר בין השאר כי "כבוד גדול הוא לו שנבחרת ישראל חפצה בשירותיו כמאמן, אך לצערו לא יוכל להיענות לאתגר כל זמן שאחד המועדונים הבכירים בישראל מסרב לקבל לשורותיו שחקן ערבי…"

לא הבנתי את הדאחקה ולמה היא קשורה, אבל נראה לי שהנקודה המרכזית פה היא ששחאתה, בתור צד אחד בסיפור, בסך הכל אמר את מה ששני הצדדים מרגישים.

איציק, לא שמעתי על סיפור שחאתה עד שכתבת עליו.
הפכתי את כל אתרי הספורט בארץ בחיפושיי אחר איזכור לסיפור הזה, בסוף מצאתי איזה משהו קטן באתר ערוץ הספורט.
אז למה אתה מתפלא שבעולם זה לא עשה רעש?

שחאתה הוא חתיכת חרא קטן וגזען, בסדר? אחרי שאמרתי את זה, והבהרתי שאני ממש לא מנקה אותו, נשאר לי רק להסכים עם התגובה של אריגיא.
ההבדל היחיד הוא שאצלנו הדיפלומטיה היא טיפה יותר חכמה (למרות שבעזרת ליברמן אנחנו מצמצמים פערים כלפי מטה). אל תשכח שישראל שאתה כל כך גאה להיות חלק ממנה היא מדינה בה ערבי או ערבוש היא קללה מקובלת (אפילו בפי השר לביטחון הפנים), ובקבוצה האהובה עליי ועליך הגרעין הקשה של האוהדים כופה על ההנהלה לאורך כל שנות המועדון אי הבאת שחקן ערבי.

השינאה לישראל לא תעלם כי בעולם הערבי ישראל משמשת כשסתום לחץ לבעיות הפנימיות של המשטרים.
וגם על ידי תנועות דתיות שמשתמשות בשינאה ליהודי ולישראל ככלי להגברת הפופולריות שלהם.

חברים,
אין מה להשוות בין היחס בישראל לעולם הערבי לבין היחס שם כלפינו. בישראל לא מחנכים לשנאה עיוורת לצד השני ותמונת העולם שלנו הישראלים על הצד השני היא הרבה יותר מורכבת ומפוקחת- יש כאלה שחושבים שצריך להושיט להם יד מפייסת ויש כאלה שחושבים שצריך לעמוד מולם חזקים ובלתי מתפשרים, אבל כאלה שרואים בהם מפלצות ש"שותות דם של ילדים" תמצא בשולי השוליים, אם בכלל.

כמו שכתב יפה שחר, היחס בעולם הערבי כלפי ישראל מכוון מלמעלה, מספיק לעיין בספרי הלימוד שלהם (גם במדינה מתונה יחסית כמו מצרים, כאמור) כדי להבין. בכלל, באופן מעניין, בניגוד אלינו שם דווקא האליטות מובילות את הקו המילטנטי, שלא לומר הגזעני, כפי שאפשר לראות מתוכניות הטלוויזיה, הסרטים ומהלך הרוחות באקדמיה.

דווקא ברגע שנשלים עם זה, ונהיה יותר ריאלים בקשר לטיב היחסים שאנחנו יכולים ליצור איתם, נגביר את הסיכוי להנמכת פרופיל העימות בנינו. החנפנות המוגזמת שלנו, לעיתים, והנטייה הכמעט פתולוגית לחפש תמיד למה אנחנו אשמים רק מתפרשת אצלהם כחולשה, מגבירה את המוטיבציה שלהם להמשיך בסכסוך ולכן, באופן פראדוקסלי משיגה את המטרה ההפוכה- במקום לקרב את קץ הסכסוך, היא דוחה אותו.

הטעות כאן היא ההסתכלות השטחית על הצד השני. בדיוק כמו שבצד הישראלי יש מגוון של דעות, כך גם שם. הראייה כאילו שם כולם רואים אותו דבר היא מוטעית ונובעת מהחיצוניות של המתבונן. ולכן אני טוען שזה בעצם סימטרי. כך גם הם רואים את הצד הישראלי, כשהם בטוחים שכולם שונאים אותם ולא רואים בהם שכני שלום אלא הפסקה זמנית מענייני המלחמה. ולכן אני טוען שהמצב הרבה יותר דומה בין שני הצדדים ממה שנדמה לנו. זה הכל שאלה של זווית הסתכלות פנימית או חיצונית.

סגור לתגובות.