מאיר טפירו, השחקן הישראלי היחיד אי פעם שהשיג טריפל-דאבל במשחק ליגה, עשה זאת אמש בגיל 35 וחצי בפעם הרביעית בקריירה.
מאיר טפירו, השחקן הישראלי היחיד אי פעם שהשיג טריפל-דאבל במשחק ליגה, עשה זאת אמש בגיל 35 וחצי בפעם הרביעית בקריירה.
אומרים עליו שהוא סוליסט.
למאיר טפירו יש בקריירה (נכון להיום בבוקר) 2877 אסיסטים, שזה 4.36 בממוצע למשחק. בעונת 2004/05, במדי נאנסי הצרפתית, מסר 240 אסיסטים ב- 42 משחקים (ממוצע של 5.7 למשחק). חמש פעמים (1998, 2004, 2006, 2010) סיים כמלך האסיסטים של הליגה.
מדובר באחד משחקני הכדורסל האינטליגנטיים שהיו כאן, יש בו שילוב נדיר לכדורסלנים בין יכולת אישית פנומנאלית לבין יכולת ניהול משחק. כשמאיר טפירו משחק לידך אתה שחקן טוב יותר.
אומרים עליו שהוא לוזר.
נדמה לי שמייקל ג'ורדן היה זה שאמר פעם שווינר הוא לא זה שקולע את הזריקה האחרונה, הוא זה שלוקח אותה. עזבו את זה שאינספור פעמים קלע אותה, טפירו מעולם לא וויתר על הזריקה האחרונה.
אני מניח שלטפירו הייתה פעם או פעמיים בקריירה הזדמנות להיות עלה התאנה הישראלי של מכבי תל-אביב. אבל טפירו, שכמו על המגרש כך גם באישיותו ישנו שילוב מנצח- רגישות עם אופי חזק, לא נפל למלכודת הדבש הזו. תמיד היה נאמן לדרך שלו, עוד מהימים בהם היה נער צעיר שלהטט על הפרקט כשעל ראשו כיפה סרוגה.
השילוב הנדיר הזה בין יכולת מקצועית ואופי מעורר השראה מזכיר שחקן גדול ואיש יוצא דופן אחר- עדי גורדון.
זה לא פלא שיש לא מעט דמיון במסלול שעברו השניים. שניהם החלו את הקריירה בצפון, עברו כמה קבוצות ולשיאם הגיעו כאייקונים ירושלמים. הם מעולם לא שיחקו במכבי, קראו תיגר על האתוס של הצלחה בכל מחיר והיוו בהרבה מובנים אלטרנטיבה של איש אחד.
מי שסופר תארים אולי יסכם את הקריירה של מאיר טפירו כהחמצה (הפצע של אותו גמר וסמי בכר לעולם לא יגליד לגמרי), אבל מי שרואה בספורטאים בני אדם שיש לנו מה ללמוד מהדרך אותה עשו, יזכור את האיש המקסים הזה, גם הרבה אחרי שיפרוש, כאחד הגדולים שהיו פה.
וחוץ מזה, כמו שאתם יכולים לשמוע בסוף הראיון הזה, הוא כמעט חתם פעם בבית"ר…
