קטגוריות
LOW פוסט ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

ה(מ)אור בחיי

רוצה שכבר תבוא
בוא אלי
האם אתה כואב בלעדי
רוצה רק לאהוב מקרוב
אותך

ליד הטלפון לבדי
אך משהו עוצר בעדי
האם אתה כבר ער
תתקשר אלי

אין בליבי מקום
לא, לא נותר בי רגש
לאף אחד
לאף אחד
רוצה רק לאהוב מקרוב
אותך

זה לא סתם אולי
אתה האור בחיי,
האור בחיי

('האור בחיי'- נינט טייב, מילים: סער בדישי)

זה היה אחד מאותם ימים חורפיים כאלה של ירושלים, קור נוראי מלווה בטפטוף מעיק ובלתי פוסק שהרוח מחדירה לעצמות טוב טוב. הייתי בין משמרת בוקר כאורז ארגזים בדואר למשמרת לילה כמאבטח במלון. היו לי כמה שעות להחליף כוחות ואולי לגנוב איזו שינה קלה. אמא חשבה שהפעם זה באמת מוגזם, אבל אני התעקשתי. התעקשתי ליסוע לטדי למשחק חסר חשיבות בעונה מיותרת לגמרי. בית"ר נגד הפועל באר-שבע. התעקשתי, כי באותם לילות חורפיים בימים עגומים מכל בחינה שהיא, לי אישית, לבית"ר, ולירושלים, היחיד שהכניס קצת אור לחיי היה, בדיוק כשמו, מאור.

מחר הוא יחזור לטדי, שוב בית"ר נגד הפועל באר-שבע, שוב משחק מיותר בעונה מיותרת. ועדיין, אם יש משחק אחד שאני בכל זאת מצטער שיוצא לי לפספס העונה זה המשחק הזה.

השבוע התבשרנו שעמרי כספי זכה להישג מרשים כשנבחר לאול-סטאר הרוקיס של ה- NBA. קשה למצוא הרבה דמיון בין עמרי כספי למאור מליקסון מבלבד העובדה הטריוויאלית לכאורה ששניהם גדלו ביבנה, פחות או יותר באותו זמן אפשר להניח, אולי אפילו הכירו אחד את השני, ושניהם מאוד אהבו לשחק בכדור.

האחד, כספי, בחר בדרך מסויימת. הוא החליט, בדחיפת משפחתו והסביבה הקרובה, לנצל את הכישרון הזה שניתן לו בצורה המקסימלית ולהגיע להישגים שכל כדורסלן ישראלי לפניו רק חלם עליהם. לשם כך הוא הקדיש את חייו הצעירים והקריב כמעט הכל למען המטרה. הוא הצליח, הגשים את החלום והגיע ל- NBA. והוא לא נעצר כאן, הוא ממשיך לשאוף קדימה, לרשום עוד ועוד הישגים. בתוך תקופה קצרה הוא הפך לשחקן חמישייה לגיטימי בקבוצה שלו ולאחד הצעירים המבטיחים בליגת הכדורסל הטובה בעולם. אין ספק, הפרוייקט שנקרא עמרי כספי הצליח.

השני, מליקסון, היה אולי לא פחות מכשרוני במשחק שלו מכספי. ניבאו לו גדולות. "הכישרון הכי גדול של הכדרוגל הישראלי מזה שנים" כינו אותו. בצדק. אבל הכישרון הזה מעולם לא מיצא את עצמו. בעוד כספי עושה את דרכו לאול-סטאר ה- NBA מאור עושה את דרכו לעוד אימון בווסרמיל.

לכאורה שני סיפורים שונים הממחישים מצויין את עליונותו של האתוס הקיים כיום בחברה המערבית- השאיפה למצויינות, ההצלחה. אבל האם באמת כך הדבר?

לפני כחודשיים סיפר מאור מליקסון בראיון לחמי אוזן במגזין "שם המשחק" שכילד מעולם לא חשב שיש בו משהו מיוחד. הוא שיחק כדורגל פשוט משום שזה מה שהוא הכי אהב לעשות. וגם היום, הוא משחק כדורגל מסיבה אחת- זה מה שהוא אוהב לעשות. הוא מעולם לא ראה בעצמו כישרון גדול שחייב לממש את עצמו ולכן גם לא רואה בקריירה שלו החמצה. היי! הוא הרי הגשים את החלום של כולנו- להתפרנס ממה שאנחנו הכי אוהבים לעשות!

אז מה המבחן להצלחה בחיים? כמו כל דבר גם כאן אין תשובה חד משמעית. השאלה היא סובייקטיבית והתשובה לה תלוייה בכל אחד ועולמו הפנימי. עבור מאור לשחק כדורגל בכיף ועוד להתפרנס מזה גורם לו לקום בבוקר עם חיוך על הפנים. עמרי כספי היה צריך ליסוע בשביל זה עד אמריקה ולהוכיח שהוא מסוגל להתחרות כשווה בשווה עם הטובים בעולם במקצוע. גם הוא, אני מקווה בשבילו אחרי כל ההשקעה העצומה וההקרבה, קם בבוקר עם חיוך על הפנים.

הספורט הפך למעבדה לייצור ושכלול מקצוענים. ערב סיום העשור רציתי לבחור את עשרת הספורטאים הגדולים של העשור, הסתכלתי על הרשימה שהרכבתי ולא יכולתי להתעלם מהתחושה שקוננה בי שאף אחד מהם לא עורר בי התרגשות מיוחדת. פדרר, פלפס, בולט?! כולם ספורטאים שרשמו בענפים שלהם שיאים שוודאי ממקמים אותם במקום של כבוד ברשימה של הגדולים בכל הזמנים, אבל האם היה בהם משהו מעבר? משהו אנושי שיגרום לי לזכור אותם בעוד עשר או חמש עשרה שנה נניח? התשובה היתה 'לא' חד-משמעית וכך זנחתי את הרעיון לכתוב את אותו הפוסט (במאמר מוסגר אני אומר שכמובן היה אחד כזה, לאנס ארמסטרונג, אבל הוא וודאי ראוי לכבוד שבהתייחסות נפרדת).

ההתמקצעות הכמעט אובססיבית של הספורט הפכה אותו למדעי ומעבדתי מדי. כיום כבר לא מספיק להיות מוכשר ולאהוב את מה שאתה עושה בשביל להצליח. אז נכון, הרמה עלתה וקצה גבול יכולת האדם נמתח לשיאים חדשים שאולי לא חשבנו שאפשר להגיע אליהם.

אלא שמצד שני יש לנו הרבה פחות מהסוג של מאור. הרבה פחות אור.

תגובה אחת על “ה(מ)אור בחיי”

וואו, מליקסון. איך הבאת לי אותו…

מאור היה הקבוצה שבה הוא שיחק. קבוצה כל כך בוסרית שבא למות. (ארבייטמן לפני שנהיה סקורר, יצחקי לפני שהיה פנטזיסט, אופיר עזו) וגם מאור היה כזה. ראיתי עכשיו את הקליפ ונזכרתי בו, ומה שהכי בלט זה הקלילות שלו מצד אחד – והרכות המסויימת מצד שני. ההבדל הכי גדול בינו לבין כספי, נדמה לי, הוא שייחודו וקסמו של כספי הוא בהיותו חיית טרף. זה לפחות מה שאני אהבתי בו: את האש, את הכוח המתפרץ, את הצעקה הקטנה שהוא נתן אחרי שהוא תוקע דאנק או נותן גג.
מליקסון היה ההפך הגמור. זוכר את הפוסט שכתבת על בן-שושן, ברוכיאן ויצחקי, שלפעמים זה נראה כאילו הם באים בשביל הכיף ("לא נעים מראובן")? נדמה לי שמאור היה הצלע הרביעית. לא "PUSHER", בלי אבא עצבני, לא שרירי במיוחד, צנום, אחד שחלם על אירופה (כמו כל שחקן) – אבל בסוף, לא עשה משהו יותר מדי מיוחד כדי להגיע לשם.

ואני לגמרי מסכים לגבי התיאוריה שלך, ואף מוסיף (אם יורשה לי): נדמה לי שאצלנו, כמדינה שעדיין מחפשת את הצידוק שלה בכל העולם (היום שמעתי ביציע שאלי סהר דיבר על כספי בתור "שגריר של הספורט הישראלי". ואני לא יודע שהוא גמר קורס צוערים, הבחור…), ומחפשת את ה"להוכיח" הזה, כל פעם שמישהו טיפה מוכשר צומח כאן – אנחנו מעמיסים עליו הר של ציפיות, ולא יודעים באמת לאכול ראובן עטרים (או, לחלופין, אלירן עטרים) שלא רוצים דבר ראשון לטרוף את כל אירופה, אלא לא רע להם עם איפה שהם נמצאים – כמו מאור מליקסון, למשל.

סגור לתגובות.