קטגוריות
בבל כל הרשימות סיפורים עשרים ושניים משוגעים

סיפורי מונדיאל (4): "היום בו הצלתי את קיבוץ מצר" מאת: בני תבורי

לא אוהב את ארגנטינה, לא מת על אסאדו – יותר מיד well done לטעמי, אבל הצלתי את מצר.

איך כל אלה? ובכן כך:

22 ליוני 1986, רבע גמר המונדיאל, ארגנטינה נגד אנגליה. הרבה דם רע בין שתי הנבחרות, עוד ממונדיאל 66'. בקיבוץ יש טלביזיה צבעונית אחת והיא מופקעת לטובת צפייה רבת משתתפים על הדשא בשכונת נעורים. כורסאות ישנות, מחצלות ושטיחים נפרשו לטובת הצופים. על שולחן בצד סיר ענק ובו מהביל מרק בשר תימני של שלום יצחקי ולידו לחוח טרי וחילבה. ממש ליד, חצי חבית מלאה בקרח ובה בקבוקי בירה "נשר", די דוחה אם יורשה לי לציין, ניצבת ממש ליד.

מרבית צעירי הקיבוץ כבר כאן, כולם אוהבים כדורגל, וגם מרבית צעירות הקיבוץ כבר כאן, כולן אוהבות צעירים. כנשיא המועדון הרשיתי לעצמי להזמין גם ארבעה מתנדבים מאנגליה שעבדו איתי בפלחה.

קית' לומאס הוא המנהיג. בחור חייכן גלוח ראש ומרכיב משקפי אלביס קוסטלו. אנחנו שונאים את ארגנטינה, הוא מצהיר. גם אני. מארק, ג'רי וסטיבן נראים פחות או יותר דומים לו, רק בגדלים שונים. כולם ילידי מנצ'סטר. שלושה מהם בחולצות יונייטד, ורק ג'רי, אוהד הסיטי, בחולצת צלב ג'ורג'.

המרק התימני לא לטעמם, אבל את הבירה הם משום מה אוהבים ועל כן התמקמו הכי קרוב שאפשר לחבית.

במחצית הראשונה אנחנו מקבלים שיעור מאלף בתרבות עידוד. הארבעה לא פוסקים לשיר ולקלל. הרפרטואר מגוון והמנגינות מוכרות כך שגם אנחנו, הישראלים יכולים להמהם.
ככל שנוקפות הדקות ואחוז הדם באלכוהול של האורחים הולך ופוחת, מתגברת השירה וההתלהבות. עד בערך שש דקות בתוך המחצית השנייה..

כולכם יודעים במה מדובר, ולטובת אלה שנולדו כשהעולם כבר הפסיק להיות מעניין, אספר רק שגמד בגובה מטר שישים ושמונה הצליח לשכנע שופט תוניסאי שגם ביד זה בסדר. החל מאותו רגע יכולתי להבין בפעם הראשונה בחיי על מה מדובר כשמתייחסים לחוליגניזם בכדורגל האנגלי. הזעם המועשר באלכוהול הפך קולני ומוחצן. המשך המשחק עבר באווירה מתוחה וציפייה לבאות.

הבאות לא איחרו לבוא. We are going to attack Metzer מצהיר קית'. הוא מלעלע בלשונו בכבדות. העיניים שלו אומרות שהוא מאוד מאוד כועס ושמישהו עומד לשלם על כך. קיבוץ מצר, השוכן בעמק יפהפה במרחק כמה מאות מטרים ממענית, עשוי מארגנטינאים חולי כדורגל.

בדרך כלל אנחנו ביחסי שכנות וחברות מצוינים, עד שזה מגיע לכדורגל. המשחקים נגדם בליגה האזורית הם כמו הדרבי של בואנוס איירס. הרבה כסאח ומכות, וחשבונות עבר שהגיע זמן פירעונם. גם העובדה שבמענית רכשו ג'ון דיר 4240 חדש לטובת צוות הפלחה מוסיפה שמן למדורה. זה לא מחזה נעים, אבל חוץ מזה אנחנו אחלה.

לשמע ההצהרה הזו של קית' אנחנו נדרכים. אנגלי שיכור זה לא דבר פשוט להתמודד עימו ובמיוחד לא כאשר גאוותו הלאומית נפגעה כל כך. הם גם יודעים יותר מדבר אחד או שניים על מכות. פעם יצא לי לראות אותם בפעולה נגד חבורת ערסים במרכז חדרה ותאמינו לי שמדובר בחבורה מאומנת ומיומנת להפליא.

תבינו, מדובר בחבורת גלוחי ראש חובבי קטטות שהגיעו להתנדב בקיבוץ בשל סיבה פשוטה: על רקע מדיניותה הכלכלית של ממשלת תאצ'ר הם מצאו עצמם מובטלים והטיול לישראל אפשר להם לבלות במקום פחות מדכא ללא הוצאות מחייה ובירה ושמש בחינם. הם עבדו מצוין והשהייה איתם הייתה משעשעת במיוחד לאור האהדה שלי לליברפול ששמשה מקור לעקיצות. אז עוד היה לנו במה להתגאות…

מהר מאוד הוברר שאין על מה לדבר. כל ניסיונות השכנוע נתקלו בזעם הולך וגובר. האלכוהול הוסיף את שלו והארבעה נעלמו. מישהו שרץ אחריהם דיווח שהם אספו ידיות של טוריות והחלו גולשים במורד הגבעה לעבר קיבוץ מצר החוגג.

אצלנו מתחילים דיונים ערים בשאלה מה לעשות. יש מי שמציע להתקשר למצר, אולי למשטרה, יש מי שדווקא חושב שמגיע לבני זונות הארגנטינאים האלה.

מישהו מביא את הטנדר ואנחנו נוסעים מהר לוואדי מצר, לחכות לחבורה ואולי לעצור אותם. לא ברור לנו איך נעשה את זה. אנחנו מתמקמים בקצה השביל המוליך ממענית לתוך הוואדי וממתינים. חושך צלמוות. לא רואים כלום ולא שומעים כלום. הדקות נוקפות והם לא מגיעים. העלינו השערה בדבר תחכום אנגלי שגרם להם ללכת מכיוון אחר, אבל ההצעה הורדה מהר מאוד מסדר היום. אין שביל אחר.

לאחר כחצי שעה אני יוצא עם חבר ברגל במעלה השביל לכיוון מענית. אי שם בתוך יער האורנים המקיף את הקיבוץ, אני מוצא את הארבעה שוכבים על הקרקע בשלבים שונים של הירדמות. הם הגיעו לשחק שתויים והבירה ששתו במהלכו יחד עם שמונה שעות עבודה קשה בשדות הכריעו אותם. הם כנראה גם לא היו סגורים על הכיוון הנכון. כך או כך, הערנו אותם בעדינות והסענו אותם למגורי מתנדבים בקיבוץ. למחרת הם הופיעו לעבודה כאילו כלום. אפילו לא זכרו את מאורעות הלילה.

ארגנטינה השנואה עלי המשיכה כל הדרך עד לגמר וכמובן זכתה בגביע. מארדונה זכה לתהילת עולם והעולם כולו הריע וצהל. החגיגות במצר נמשכו יומיים והחיוך המעצבן לא זז מהפרצוף שלהם שנתיים. במשך שנים לא היה לי ברור אם עשיתי את המעשה הנכון. אולי בדרום אפריקה תגיע עת הצדק – !FORZA CAPELLO

בני תבורי

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>

8 תגובות על “סיפורי מונדיאל (4): "היום בו הצלתי את קיבוץ מצר" מאת: בני תבורי”

עשרים וארבע שנים אחרי אני עוד כואב והסרטון שאיציק שתל כאן לא מוסיף למצב הרוח שלי…

נראה לי שהבלוג מתחלק בין אוהבי ארגנטינה ומתעביה לדורותיהם. אני מסתכל על הנבחרת הנוכחית ומתבלבל – איפה השחקנים שאני אמור לתעב? איפה סימאונה, אולרטיקואצ'יאה, סנסיני? ואז אני נזכר – חאווייר מסצ'ראנו (פאק)!

מזל שיש את מאראדונה…

בני – אחלה סיפור . לפעמים מה שמסביב לא פחות מעניין מהדבר עצמו .
מה שאותי ( ועוד לא מעט אנשים ) הרגיז באותו משחק ( חוץ מהיד כמובן ) זה שג'ון בארנס עלה לשחק רק באמצע המחצית השנייה .
הוא חולל שינוי ענק , בישל את השער ללינקר ( אני כותב את זה מזיכרון של גיל 18 , לפני 24 שנים ומקווה שלא טועה ) והיה נראה שאם הוא היה נכנס קודם או עולה בהרכב , התוצאה הייתה שונה .

מתי,
אתה לא טועה, יצא לי לראות במהלך השנים מס' פעמים את אותו משחק וכך באמת היה. מרגע שבארנס נכנס אנגליה נראתה הרבה יותר מסוכנת והוא גם זה שבישל במבצע נהדר את השער המצמק ללינקר כאמור.
מצד שני, זאת הבעיה של אנגליה לדורות- המחסור בשחקנים טכניים ויצירתיים מסוגו של בארנס, וכבר שיש כאלה, חוסר ההערכה כלפיהם. אותו דבר אני חושש קורא גם כיום כשמעמדם של שחקנים כמו ג'ו קול, ארון לנון ושון רייט-פיליפס לא ברור, זאת בנוסף לאשלי יאנג, למשל, שספק גדול אם בכלל יהיה בסגל. כדי לזכות בגביע העולמי אנגליה חייבת להסתמך יותר על שחקנים כאלה ופחות על שחקנים אנגלים 'קלאסיים' דוגמת גארת' בארי ואמיל הסקי, ואתה יודע מה, אפילו פרנק למפארד ו- (סליחה על חילול הקודש..) סטיבן ג'רארד.

מתי,
אתה זוכר נכון, אפילו ארבעת האנגלים שהיו איתנו זעמו על החילוף המאוחר מידי. איציק צודק לגבי הקבעון הבריטי הנוגע להעדפה של שחקנים אנגליים קלאסים עם בעיטה חזקה לעומת היצירתיים יותר. אני מקווה שאצל קאפלו נראה שינוי.

סגור לתגובות.