אם ניתן להמשיל מדינה או חברה לנפש של היחיד ניתן לומר שישראל חוגגת הערב לא יום-הולדת 62 אלא יותר משהו בין 25 ל- 30. הגיל שבו כל מה שהיינו בטוחים ומשוכנעים בתור נערים בוטחים בצדקתם, חמי מזג וששים אלי כל קרב נראה פתאום הרבה פחות ברור ומובן מאיליו, הרבה יותר מורכב.
וזה בסדר גמור. התהליך הזה הוא טבעי והסתגלותי, ובמובן הזה גם הכרחי, לכל אדם ומתוך כך, בעצם, גם לכל חברה ולאום. כי המציאות היא באמת מעט יותר מורכבת ומסובכת מכפי שהיא משתקפת דרך משקפי-השמש המכסות חצי פנים של נערה או נער מתבגרים ודרך המשקפת של מפקד הפלוגה בקרב על קיומה, במובן הכי מובן של המילה, של המדינה ינוקא, היא היא- משפחתו, חבריו, והוא עצמו.
אשרינו שזכינו, במלוא הרצינות, להגיע ליום שבו יש כאלה בקרבנו שיכולים להרשות לעצמם לפקפק בנחיצותו של הבית שהורינו בנו כאן ובהכרחיותו לקיומם. זו אחת ההוכחות הטובות ביותר להצלחתו הכבירה של המפעל הציוני. בדיוק שכמו, אם נחזור להקבלה לנפש היחיד, שהורים שעשו את עבודתם נאמנה ימצאו את ילדם, באותו גיל מדובר, מפקפק בנחיצות הקן שגונן עליו כל השנים, מוכן לפרוס כפיו ולעוף, להתמודד עם העולם לבדו.
אלא שכמו במקרה של היחיד, גם במקרה של החברה, העובדה שאיננו חיים בתחושה שעלינו להסתופף, פיזית ורגשית, בצילו של אותו קן בכל זמן נתון ולחרוד לגורלו משום שאם חלילה יאונה לו איזשהו רע את אחריתנו מי יישורנו, לא מוציאה את העובדה שאותו קן עדיין מהווה נדבך יסודי ומשמעותי בקיום שלנו, ולו רק בעצם קיומו.
בגיל שבין 25 ל- 30 היחסים בין בן או בת להוריהם הופכים מיחסים הירארכיים ליחסים שוויוניים. זהו מעבר לא פשוט, עבור שני הצדדים, שאמורים כעת להסתגל מצב חדש שבו תפקידם ההיסטורי משתנה, לטוב ורע, ודורש מהם לגדול, לגלות יצירתיות ולקחת אחריות.
בתקופה בה אנו חיים המעבר הזה, כך נדמה, הולך ונעשה קשה יותר ויותר. רבים נשארים תקועים בגיל הזה, שבין 25 ל- 30, ובמקום לגדול, להתפתח ולהתפקח, ולקחת אחריות על חייהם, הם נתקעים בעמדה מתגוננת ומרירה, כועסים ומאוכזבים, מאשימים את כל העולם במצבם, רק לא את עצמם.
בחזרה לחברה נדמה שחלק גדול מאיתנו נמצא במקום הזה ביחסיו עם המדינה. הוא מריר, מאוכזב, מאשים אותה בכל מה שלא הגשים, וכמובן ששוכח לפרגן לה על מה שכן, ובעיקר, יושב על הספה בבית הוריו ומרחם על עצמו. או בישראל מודל 2010: יושב בבית-קפה ומקונן כמו פולנייה רווקה מזדקנת.
כדי לצאת מהעמדה הפאסיבית, הלוזרית והילדותית הזו צריך למצוא לעצמו האדם מטרה בחיים, ייעוד, שאיפה. הוא צריך לעדכן את חלומותיו בהתאם למציאות ולשאוף להשיג את מה שכן אפשר. וברגע שיוצאים מהעמדה הזו מגלים שיש, הרבה מאוד יש, שאפשר.
מדינת ישראל, ברוך השם, נמצאת במקום שבו היא יכולה לשבת בבית-קפה ולקונן, אין סכנה קיומית המרחפת על ראשה. אלא שלא זו דרכנו. הציונות, מראשית דרכה, הייתה חזון של עשייה, של פריצת דרך, של מחשבה "איך כן" ולא "למה לא".
ביום העצמאות ה- 62 כל אחד מאיתנו צריך לחשוב לעצמו מה כן אפשר לעשות כדי שיהיה כאן טוב יותר, ולא, כמו שנדמה שנהיה אופנתי במחוזותינו, למה אי אפשר. וזה לא צריך להיות רעיון מהפכני גדול, זה יכול להתחיל בקטן, כל אחד מאיתנו בבית שלו, בקהילה שלו, ביציע של הקבוצה אותה הוא אוהד.
כי החיים לא נגמרים בין 25 ל- 30, הם רק מתחילים. ולמרות שעשינו לא רע בכלל עד עכשיו יש לנו עוד הרבה מה לעשות פה.
ויש גם בשביל מה. כי באמת, בלי טיפת ציניות, וכאחד שחי בארבע השנים האחרונות במקום אחר שאולי רבים מאיתנו מסתכלים עליו בסוג של ערגה והערצה, כמו שאני עצמי עשיתי, אני אומר לכם במלוא הכנות: אין לנו במה להתבייש, יש לנו ארץ נהדרת.
חג שמח!
___________
והנה אהוד בנאי מספר ושר את זה כמו שרק הוא יודע:
יפה ונכון
כיף לקרוא.
יום עצמאות שמח
מדינת ישראל היא הישג מופלא של העם היהודי למרות החורבן במלחמת העולם ה-2 .
הייטק,ביוטכנולוגיה,רפואה,תעשייה,חקלאות ומשק מיים בין המפותחות בעולם.
כן אני יודע יש הרבה מה לשפר,חינוך,כבישים,פערים חברתיים,לצאת מהכיבוש,
אבל אפשר להסתכל גם על חצי הכוס המלאה ויותר מכך.
בעיקר שהשגים אלה מושגים תוך כדי מצב ביטחוני מסובך,ומשטר דמוקרטי יחסית מתקדם.
שחר,
אמת ויציב. וחשוב שנזכור את זה, ולו ביום חגנו.
יפה.
אני חושב שאם מנסים לקבוע את גילה המנטאלי של המדינה חייבים לקחת בחשבון את העובדה שאחת מן המדינות הצעירות בעולם משמשת בית לאחד מן העמים העתיקים בעולם. זה לא סתם משבר גיל כזה או אחר – זה סוג מסוים של סכיזופרניה. מחד גיסא-עושר תרבותי ואינטלקטואלי אדיר ומאידך גיסא – חוסר ניסיון בבנית מוסדות של מדינה מודרנית ויותר מכך, חוסר הערכה לחשיבותם ולנחיצותם מכיוון שלא אנחנו המצאנו אותם ולהבדיל מעמים אחרים כמו האנגלים, הצרפתים או האמריקאים, בעצם קיבלנו אותם מן המוכן ולא נלחמנו עליהם.
קביעה אחת שאני לחלוטין לא מסכים איתה היא הקביעה לפיה איננו בסכנה קיומית. לדעתי, מדינת ישראל נמצאת גם נמצאת בסכנה קיומית. עצם קיומה כבית לאומי ליהודים מוטל בסכנה. אני חושב שבאופן מאוד עמוק עוד לא הפנמנו את העובדה שעל אף הנצחון הצבאי המזהיר, בסופו של יום, מלחמת ששת הימים היתה ארוע הרה אסון לרעיון הבסיסי ביותר של המדינה – בית לאומי ליהודים. התממשות האסון הזה מעולם לא היתה קרובה יותר. וחמור מכך – להבדיל מחיסול צבאי זה אסון שאנחנו לא יכולים למנוע אותו ע"י הצבת עוד אוגדה ברמת הגולן או הפצצה של עוד כור גרעיני.
חוסר ההפנמה של העניין הזה ברמה העמוקה ביותר שלו – היא זו המחייבת ניתוח פסיכולוגי.
יום עצמאות שמח.
OT
נדמה לי שאני מבין את כוונתך. אולם עם כל החששות, גם שלי, מהדו-לאומיות, אני לא חושב שזה אי פעם יגיע למצב הזה. פשוט ביום שהדמוגרפיה תתפוס אותנו כבר לא תהיה לנו ברירה ואנחנו נברח מהשטחים (כמו שברחנו מלבנון ומעזה) בצורה הרבה יותר מביכה (לנו) וכואבת (לאלה שגרים שם כיום) מאשר אם נצא מהם כבר היום, כמו שצריך לעשות, בראש מורם ודגל מונף ובצורה שתאפשר לאלה המתפנים משם להתחיל את חייהם החדשים בתוך גבולות הקבע של מדינת ישראל בצורה חלקה ומסודרת.
איציק:
ניסיון דומה מעשה בדרום אפריקה. מכיוון שחלק מאוד משמעותי מן האוכלוסיה השחורה היה באיזורים מסויימים של המדינה נעשה ניסיון לתת להם עצמאות שם ע"י המשטר הלבן (קראו לזה "באנטוסטאנים"). הניסיון הזה לא צלח ובסופו של יום הם הלכו למנגנון של one man one vote בכל המדינה ונגמר הסיפור. הסיבה שזה לא צלח היתה כי כבר היה רוב שחור בכל המדינה.
אני מבטיח לך שככל שנדבר יותר ברצינות על חד צדדיות והפרדה אתה תשמע את הביטוי "באנטוסטאנים" חודר לשיח הציבורי הישראלי. ברגע שיהיה רוב ערבי בין הים לנהר לדעתי נגמר הסיפור. הדמוגרפיה – למי שלא מבין – כבר תפסה אותנו. אני מקוה שאנחנו יכולים להחלץ ממנה אבל זה צריך להעשות אתמול.
איציק היקר,
קצת הצטערתי לקרוא את החיבור שכתבת כאן. זוהי חידה בעיני כיצד בחור צעיר ומוכשר כמוך כותב קטע שהוא התגלמות הקונפורמיזם והברכה על המוגמר. כל זאת, בעת שהממסד שלנו מתכנן הרפתקה צבאית באיראן שעלולה להמיט אסון סופני על כולנו וממשיך לדכא עם שלם, שרוב בניו נושלו מעל אדמתם.
אני מקווה שתתעשת ותבין, שהביקורת היא מהות הפעילות האינטלקטואלית לא רק בכתיבה אלא גם במדעים. בינתיים, חג שמח!!!
אני מסכים עם OT באשר לכך שאנחנו כבר נמצאים בשלב מתקדם של האסון. למזלנו, טרם הגענו לנקודת האלחזור, אך אנחנו מתקדמים לעברה במהירות אדירה. חנה ארנדט כתבה כבר ב – 48' את הדברים הבאים: "גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנה… היהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימים-תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם כולו; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאית… וכל זה יהיה גורלה של אומה אשר – יהיה אשר יהיה מספר המהגרים שתוכל לקלוט וככל שתרחיק ותרחיב את גבולותיה – תמיד תישאר אומה קטנה מאוד מוקפת מספר גדול לאין ערוך של שכנים עוינים" (מתוך מאמרה To Save the Jewish Homeland: There is still Time). את הציטוט הנ"ל גנבתי בחוסר בושה ממאמרו של גל כץ בבלוג המצויין שלו "ארץ האמורי" על השמאל הלאומי.
מרתק ידידי, חג שמח !
חברים,
העניין של הדו-לאומיות הוא בדוק מסוג אותם רעיונות שנראים נהדר על מצגות הפאוור-פוינט בכנסים האקדמאיים אבל תלושים מהמציאות כמו שלג בתל-אביב באמצע אוגוסט.
אין שום אפשרות ששני עמים, שלא רק שנמצאים בקונפליקט, אלא גם שיש להם אתוס שונה כמעט בכל נושא אפשרי שקשור בקיום חברתי ומדיני יחיו תחת ישות מדינית אחת. הדבר היחיד שזה יוביל אליו זה מרחץ דמים, כמו שהוכיחו ניסיונות קודמים ועגומים מסוג זה בהיסטוריה, וודאי באזור שלנו.
מכיוון שגם העולם, על אף שגשגו של שיח הזכויות ההזוי, מבין בסופו של יום את העניין הזה הוא לא ידרוש מישראל לאפשר זכות הצבעה לפלסטינאים.
פה זה לא דרום-אפריקה- איסמאעיל הנייה זה לא נלסון מנדלה וחמאס (וגם לא הפתח) זה לא ה-ANC. במצע של מפלגתו של מנדלה לא היה חלק שקבע שיש להשמיד את כל הלבנים בדרום-אפריקה כמו שקיים לגבי היהודים בארץ-ישראל באמנה של החמאס.
ובכל אופן, כיצד יוכלו הפלסטינאים והעולם, שדרשו כל השנים מדינה עצמאית, להצדיק את הרצון "הפתאומי" שלהם בישות מדינית אחת עם היהודים?!
בקיצור, השמאל לא צריך לאמץ את אסטרטגיית ההפחדה של הימין, שהוא בעצמו יוצא נגדה ובצדק, ולהלך עלינו אימים עם חרב הדו-לאומיות. אנשים לא אוהבים שמפחידים אותם, בטח לא סתם, וישנן מספיק סיבות טובות לחלוקת הארץ גם בלעדי זה.
I agree with almost everything only that the part that I don't agree with, changes the conclusion altogether.
I agree that once the Arabs take over there will be a bloodbath, a horible civil war. I agree that in dealing with a society in which vengance is considered a virtue you can forget about the truth and reconciliation committees. What I don't agree with is the assupmtion that for all those reasons the world will not let it happen. To me, believing that in the western world, with its rights-centered discourse, common sense will prevail is delusional. The dynamics of the discussion will be such that it won't be for the Arabs to justify why they should be given the right to vote. This will be considered elementary It will be for Israel to justify why it does not give a majority of the population controlled by it the right to vote and every territorial solution it will offer at that stage will be rejected as being non-viable and too late.
Then the bloodbath will begin.
OT
עם כל הכבוד לשיח הזכויות ולהשפעתו הלא מבוטלת אני עדיין לא מאמין שיקומו המנהיגים בארה"ב ואירופה שירצו שמרחץ-דמים שכזה, שמן הסתם גם יתפשט אליהם לאור כמות המוסלמים באירופה כיום, ירשם על שמם.
וחוץ מזה, הכי חשוב, בישראל לא תקום הנהגה שתחתום על כתב התאבדות שכזה גם אם העולם ינדה אותנו כמו דרא"פ בעידן האפרטהייד.
בכל אופן, אני שמח שאתה כמוני מזהה את הסכנה הגדולה הטמונה בשיח "הזכויות" המעוות.
איציק,
ההנחות שלך מקורן במשאלות לב. כשהכסף הגדול יהיה על השולחן, האינטרסים יישקלו בכובד ראש ואסור לנו לחשוב שאנחנו קודמים. העובדה שאירופה נמצאת בסכנה (תיאורטית) של השתלטות מוסלמית, לא תקבע יחס חיובי אלינו. אולי להיפך.
שיח הזכויות אינו מעוות, הוא לכל היותר לא לוקח בחשבון התפתחויות של ריאל-פוליטיק. כשלעצמו, מדובר בגישה הומנית נכונה שצריכה להבדק בכל מקרה לגופו.
הדברים שלך לוקים בחוסר הגיון פנימי. אם בסופו של דבר שיח הזכויות לא יביא לידי מדינה דו לאומית הרי שהוא לא מסוכן. הסכנה הטמונה בו היא בדיוק זו – שהוא יביא למדינה דו לאומית אחרת, ובכך בני צודק, הוא ביסודו שיח ראוי.
שנית – ברור לי ששום הנהגה לא תחתום על כזה מסמך אם יהיו לה אופציות אחרות אבל עליך לזכור שבשלב הזה ספק אם יהיו לה אופתיוץ אחרות. לדרום אפריקה – מדינה סופר עשירה במשאבים טבעיים לקח 30 שנה לקרוס תחת חרם כלכלי די מצ'וקמק. ישראל – מדינה עניה במשאבים שספק אם היא יכולה לאורך זמן בלי ליבא מים(!). לא תוכל לשרוד אפילו עשור של חרם כלכלי. ללא תמיכת העולם מצבנו יהיה דומה למצבה של צפון קוריאה בהבדל אחד – צפון קוריאה היא דיקטטורה ויכולה לחסל כל הבעת אי שביעות רצון מן המשטר גם אם האו מביא את התושבים לידי חרפת רעב. לישראל אין את "הפריבילגיה" הזו כי היא דמוקרטיה. אם יהיה פה חרם כלכלי קשה האזרחים ילחצו לוותר בעניין הזה.
לכן, תמיכה של העולם וערוצי סחר חוץ הם חיוניים. האמון שאתה רוחש לתבונה ולאינטגריטי של העולם החופשי נראה לי, למצער, לא במקום. אם אתה מאמין שהם לא יזרקו אותנו לכלבים אם הם יחשבו שזה יקנה להם שקט, ולו זמני, מן האיום האיסלאמי, אנחנו כנראה לא חיים באותו עולם.
קראתי עכשיו את המאמר ממנו הובא הציטוט של חנה ארנדט ונחרדתי. מצטער – אני קצת יות מדי ציוני אולד סקול בשביל העניין הזה. להבנתי כל הרעיון של ציונות זה שלהיות מיעוט יהודי זה לא ממש רעיון טוב. בין לחיות על חרבינו על חשבון התפתחותינו התרבותית והחברתית לבין להיות מופת להתפתחות חברתית ותרבותית שאחת לכמה זמן מעצבנת את הרוב בתוכו היא חיה ונשחטת עקב כך, אני אאלץ לבחור באפשרות הראשונה.
בני – אם אתה מעונייו להציג את המשוואה אחרת אתה מוזמן.
באבא,
עכשיו, משהצלחתי סופסוף להכנס לאתר וכשה Buffalo Springfeild ברקע, אני יכול להתייחס לתגובתך.
את הציטוט מדבריה של חנה ארנדט הבאתי כדי לתמוך במה שאני, ונדמה לי שגם אתה טוענים, כי מעשי ידיה, וכרגע אין זה משנה מה המניעים, של מדינת ישראל, חוסמים בפנינו כל אפשרות להמנע מהאסון הדמוגרפי. אנחנו נלחמים את מלחמות האתמול ולא נעים קדימה. עד שחלקים בעם שלנו מבינים את מה שחלקים אחרים אמרו כבר מזמן, נוצרת מציאות אחרת, מסובכת וקשה יותר. אני טוען כי אילו ניתן היה לדבר עם הפלשתינים על הקמת מדינה בשטחים כבר למחרת מלחמת ששת הימים, יתכן והיינו עכשיו במקום אחר. הסכמי השלום המקרטעים כדוגמת אוסלו, אינם נושאים באחריות לכשלון מעצם טבעם, אלא מפני שהגיעו מאוחר מידי ועל בסיס פחד מצד אחד ושנאה יוקדת מצד שני. זו היתה תמימות לחשוב שהסכם שלום, נדיב ככל שיהיה, ייצור סביבה סטרילית מרגשות שבה יכון ההסכם בתנאי מעבדה. באוגוסט 1967 זה היה יכול להיראות אחרת.
אנחנו מבינים את המעשה הציוני בערך באותה צורה. בעולם שלנו, להיות מיעוט זה לא מי יודע מה. ברור לי שלהיות מיעוט יהודי במדינה בעלת רוב ערבי הוא רעיון עיוועים בלתי ישים. למה? זו שאלה אחרת וכרגע לא רלוונטית. תפיסת המציאות הזו שלי, היא המונעת ממני לתמוך כיום ברעיון של מדינה דו לאומית ומדינת כל אזרחיה, למרות שבעולם אידיאלי, זו המדינה בה הייתי רוצה לחיות. בלית ברירה וכחפץ חיים, אני נאלץ לבחור באפשרות הראשונה שהצגת.
הרעיון, הציוני, מאידך, נתפס אצלי אחרת. אני טוען שכחברת בנייה, הציונות היא מודל לחיקוי. תנועה שהקימה בית לעם אחרי גלות של אלפי שנים, שלמרות "גג דולף וקירות טחובים", יכול בהחלט לשמש דוגמא לאיך הופכים כמיהה לאומית למציאות. כתנועה לאומית, אני חושב שהציונות נחלה כשלון חרוץ ומצביעה על כך העובדה שרק שליש מבני העם היהודי קבע בה את משכנו. עדיין, רוב המהגרים לציון הגיעו ממדינות טוטאליטריות, נכשלות, מפגרות, שזכויות הפרט שם אינן נחשבות, שהכלכלה מרוסקת והאפשרות לבנות חיים טובים ונוחים שואפת לאפס. כולן, או חלק מהן. זה כמובן לא משנה את ההצדקה לקיומנו כאן, אבל בהחלט מעיד על כשלון. בתווך, בין הפיכת הרעיון הלאומי לעובדה קייימת לבין הנחלתו ושכנוע של מרבית היהודים בעולם לקחת בו חלק, המרחק הוא רב ובתוכו מתרחשים כל הזמן מעשים המגדילים את הפער. יהודי מארה"ב, קנדה, צרפת, גרמניה, אוסטרליה וכו', לא יבחר את ישראל כאופציה ראשונה לבנות בה את ביתו, אלא אם מצבו הכלכלי ובטחונו האישי ידרשו זאת. אין לנו כיום, עם כל הכבוד לפרוייקט תגלית, מה להציע לצעירים יהודים. לא יהיה להם קל יותר לרכוש השכלה, לא יהיה להם בטוח יותר ברחובות, מצבם הכלכלי לא ייטב ובוודאי שלא יוכלו להתנחם במערך שלטוני ערכי מסור וצנוע. אז מה נשאר? לאומנות ופודמנטליזם. להניף עוד דגל, להקים עוד מאחז, להכניס עוד ספר תורה. והמציאות? שטויות, מי מתייחס אליה בכלל.
בני,
מה כל כך מושך אותך במדינה דו-לאומית שהיית רוצה לחיות בה בעולם אידאלי?
איציק,
מה אמור להפריע לי מספר הלאומים שיחברו איתי למדינה אחת בה כוווווולם שווים בפני החוק ומקיימים אותו? שבה נוכל לנהל חיים משותפים כשהחגים הלאומיים הם של כולם? שהדת היא עניין רק למי שרוצה לעסוק בו? שעומדים דום לזכר הקרבנות מכל הצדדים? שזכויות אזרחיות ניתנות ללא הבדל דת גזע ולאום? שיהיו יותר משפה רשמית אחת? להמשיך?
דעתי בעניין הזה היא כדעת בני. לאומיות בעיני היא דבר רע שלא לומר פרימיטיבי, בעולם מושלם העובדה שאנשים מייחדים את עצמם ומדירים אנשים אחרים על בסיס ההשתייכות הזו צריכה להיות דבר פסול. הלאומיות, עם זאת, היא עובדה קיימת ולכן בהקשר של העם היהודי היא רע הכרחי.
אני מזכיר בעניין זה את בחיר בניה של ליברפול (ביל שנקלי הוא סקוטי) שאמר פעם – Imagine there's no counrties
איציק,
אנחנו חיים במדינה דו-לאומית. חיים כאן שני עמים שחולקים את אותה תעודת זהות, שבהגדרתם הם שווים בפני החוק, ונתעלם כרגע ממצבים המוגדרים "שיקולי בטחון", שנושאים כולם את אותה תעודת זהות, מטופלים על ידי אותם מוסדות ויש עוד דוגמאות אין ספור.
זוהי מדינה דו-לאומית. על פי חוק מנדטורי קיימות בה שתי שפות רשמיות, שלוש בעצם אם לקחת בחשבון גם את האנגלית.
יחד עם זאת, מתנהלים על בסיס יומי חיים שונים בכל לאום. היהודים בתוכם, מדברים בעיקר עברית אבל גם אתיופית, רוסית, ערבית בניבים שונים, אידיש, לדינו, ספניולית, שפות בלקניות ואירופאיות שונות. הערבים בתוכם מדברים ערבית. שלושת הדתות מתקימות בנפרד זו מזו ונהנות משירותי ממשלה אחת.
בקיצור, אנחנו חיים במדינה דו-לאומית. הפלסטינים הם גורם אחר ולא יעזרו כל הלהטוטים הפוליטים, הדמוגרפיים וההיסטורים שמשתמשים בהם כדי להוכיח קשרים כאלה ואחרים עם ערביי ישראל. איתם אנחנו חיים במדינה דו-לאומית בהגדרתה.
חברים,
מצטער, אני רוצה לחיות במדינה יהודית, זאת שדובר עליה במגילת העצמאות. מדינה שבדגל שלה יש מגן-דוד, בהמנון שלה נאמר "נפש יהודי הומייה" והחגים שלה נקבעים עפ"י המסורת היהודית. אם היינו רוצים לחיות במדינה אחרת היינו יכולים להישאר בפולין, רוסיה או מרוקו. אני עצמי, יכולתי להישאר למשל באנגליה. אני חוזר לארץ לחיות בה בגלל שאני יהודי ושם נמצאת המדינה היהודית, מכל סיבה אחרת עדיף לי להישאר במקום שבו אני נמצא עכשיו. מדינה זה לא פתרון דיור ולא בית מלון.
לאומיות זה רעיון נפלא שכמו רעינות נפלאים אחרים (כמו סוצייאליזם למשל) עשו בו שימוש למטרות רעות במהלך ההיסטוריה.
הדרך הטובה ביותר שבה עמים יוכלו לחיות בשלום אחד עם השני היא אם לכל אחד תהיה הגדרה לאומית עם אתוס משלו בתוך גבולות מוכרים. כל ערבוב של חברות בעלי אתוס וערכים שונים הוביל במהלך ההיסטוריה לשפיכות דמים.
שכנות טובה יכולה להתקיים רק כשכל אחד מרגיש בטוח ב- ד' אמותיו ומכבד את אלו של האחר. ערבוב של מין בשאינו מינו רק מוביל לקונפליקטים.
נכון שהדו-לאומיות נראית על הנייר רעיון יותר "נחמד" ואולי אפילו יותר "מוסרי" אבל האמת היא שאין שום דבר לא מוסרי ברצון לחיות בבית משלי שמושתת על הערכים בהם אני מאמין תוך כיבוד האחר במקומו שלו.
נדמה לי, אם כן, שכאן עלינו על נקודת המחלוקת העיקרית בנינו ביחס למדינת ישראל. ובכלל, על נקודת המחלוקת העיקרית כיום בין אלו שמאמינים שהמשך דרכה של הציונות- היא רעיון לאומי- לבין אלה שבסה"כ מחפשים לחיות במקום שבו יוכלו לחיות את חייהם בשקט בלי ששום דבר יפריע להם ולכן, לשיטתם, לציונות וישראל אין משמעות ברגע שמסיבות כאלה ואחרות היא כבר לא ממלאת את התפקיד הזה.
"נדמה לי, אם כן, שכאן עלינו על נקודת המחלוקת העיקרית בנינו ביחס למדינת ישראל. ובכלל, על נקודת המחלוקת העיקרית כיום בין אלו שמאמינים שהמשך דרכה של הציונות- היא רעיון לאומי-"
לא הבנתי.
אנסה להסביר,
עבורי מדינת ישראל המשמעות שלה היא לא רק בהיותה מקום גיאוגרפי שבו אני חי אלא היא מקור לזהות, היא מספקת לי משמעות. עצם החיים במדינת ישראל, מדינת היהודים, הם ערך עבורי גם אם לא תמיד קל ונוח לחיות שם.
לדעתי, עבור אחרים, שאם אני מבין זאת נכון אתה ובני בניהם, הקשר למדינה נובע רק מתוקף העובדה שזה המקום בו גדלו והזכרונות שלהם קשורים בו. לעובדה שהמדינה הזו היא הבית הלאומי של היהודים אין משמעות יוצאת דופן עבורם ולכן הם גם מוכנים לוותר על הגדרתה ככזו.
עבורי, אם ישראל איננה מדינת היהודים אין כל הבדל בינה לבין כל מדינה אחרת בעולם שבה אוכל לחיות.
אני מסכים לחלוטין עם הקביעה שלך בסוף המשפט. אם ישראל איננה מדינת היהודים אין הבדל בינה לבין כל מדינה אחרת בעולם בה אוכל לחיות. השאלה היא למה מתכוונים כשאומרים "מדינת היהודים". ההגדרה שלי היא (אני מניח) יחסית צרה – מבחינתי יהודי זה יהודי ד'רבי היטלר. כל מי שיש סיכוי שיהרגו אותו כי הוא יהודי, הינו יהודי. שום דבר שהוא יהודי אינו זר לי. המשמעות של המדינה היא בכך שכל יהודי בכל מקום בעולם יכול לבוא אליה ולמצוא בה מקלט. זה עדיין לא אומר שום דבר על רעיון הלאומיות ברמה העקרונית. בעיני עצם העובדה שהיהודים צריכים את המקלט הזה, דהיינו שבני האדם (עוד?) לא הגיעו לרמה כזו של התפתחות שבה הם יכולים לקבל את השונה בלי לרצות להרוג אותו אחת לכמה עשרות שנים, היא עצובה. עצם הצורך במדינת הלאום הוא צורך פסול, אבל זה מה יש.
העובדה שהעם היהודי החליט להתנהג ככל העמים ולהקים מדינה אומרת בסך הכל שהיהודים הבינו באיחור גדול מאוד שאם הם רוצים לשרוד כקהילה הם חייבים לשחק את המשחק ולפעול במשותף כיחידה פוליטית וצבאית. זו בעיני המשמעות של מדינה יהודית – מכשיר השרדות. לא של השרדות אינדיווידואלית אלא השרדות קולקטיבית. מדינת ישראל לא נועדה להבטיח את בטחוני האישי אלא את בטחונו של העם היהודי כקולקטיב. מכאן התביעה שלה שנקריב את חיינו למענה. כדי לשרוד, למדנו גם להיות "רעים", אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להרוג. זה הכרחי – אבל זה לא יכול להיות טוב.
עמוס עוז אמר פעם ש"משפחת העמים" אליה הצטרפנו עם הקמת המדינה היא בעצם משפחת פשע שהצטרפנו אליה בלית ברירה. בגדול – זו גם דעתי.
סמלי המדינה הם סמלים שנועדו לתחזק את רעיון ההשרדות היהודית, ליצור לכידות ומוטיבציה בה היחיד יהיה מוכן להקריב את חייו למען ההשרדות הקולקטיבית. הם מכשירים ואני מסרב לייחס להם תוכן ערכי.