פעמיים יצא לי לראות משחק בהילוך רגיל ולהרגיש שאני רואה אותו בהילוך איטי. הפעם הראשונה הייתה במשחק העלייה לגמר נגד איטליה: במצב של 1:1 ארי האן קיבל כדור בערך על קו האמצע, נתן לעצמו מקדמה קטנה ובעט… הכדור טס.. וטס.. ונתקע בחיבורים של דינו זוף- הולנד בגמר!
הפעם השנייה הביאה לדמעות הכדורגל הראשונות שלי. על מנת להבהיר – "דמעות כדורגל" הן דמעות היורדות במהלך צפייה במשחק כדורגל, להבדיל מדמעות היורדות במהלך משחק כדורגל. דמעות מן הסוג האחרון היו לי למכביר – ככה זה כשאת מיומנות הכדורגל שלך אתה רוכש נגד הילדים משיכון ב', אבל אני סוטה מן הנושא אז נתחיל בהתחלה.
מונדיאל 1978 נשכח מעט מלב. אולי בגלל שהוא תקוע בין מונדיאל 1974, שגילה לעולם את הולנד המופלאה, למונדיאל 1982 שהחזיר את ברזיל למרכז הבמה עם זיקו, סוקראטס, פלקאו ואדר. אולי ראוי לו למונדיאל הזה שישכח כעונש למדינה המארחת, שלא זו בלבד שהגיעה לגמר בדרכים מפוקפקות, אלא גם נשלטה על ידי כת גנרלים אכזרית.
אני זוכר שאמרו אז שרעש ההמון באצטדיונים ממעל מחריש את זעקות המעונים במרתפים מתחת. ככל שהדבר נוגע לי – אין מונדיאל שאני זוכר באופן כל כך חד. אני זוכר את טנגו – הכדור שעוצב לכבוד המונדיאל, ואת גאוצ'יטו – הקמע של המונדיאל. אני זוכר את השער המדהים של נליניו מברזיל נגד פולין, את השער של ברזיל שנפסל נגד שבדיה בנימוק האידיוטי שנגמרה המחצית (כשהכדור היה באוויר!), אני זוכר את הסיגריות של מנוטי ושל ארנסט האפל, כמו גיבור "טריינספוטינג" אני זוכר את השער של ארצ'י גמיל נגד הולנד, ואני זוכר את הולנד – אח הולנד…
כשקרויף פרש מפעילות בינלאומית והודיע שלא ייסע לארגנטינה הצעד הושווה לצעדו של פלה שלא הצטרף לנבחרת ברזיל למונדיאל בגרמניה ארבע שנים קודם לכן. אני לא חושב שמישהו זלזל בהולנד אבל לא נראה לי שמישהו באמת נתן לה סיכוי. אחרי הכל – איזה נבחרת יכולה לשרוד את אובדנו של השחקן הטוב בעולם?
אלא שלאחר התחלה צולעת משהו הולנד התחברה והתחילה לתת הצגות שהבולטת בהן הייתה החמישייה נגד אוסטריה. הולנד שיחקה את אותו טוטאל פוטבול מעורר קנאה, חכם שוטף ויצירתי והכל ללא קרויף שחסרונו כלל לא הורגש. מי שהיה אחראי לכך היה המועמד שלי לתואר גדול השחקנים הנשכחים בכל הזמנים, מי שהיה הלב של הולנד 1978 ושל אנדרלכט – הקבוצה ששמה את הכדורגל הבלגי על המפה – רובי רנסנברינק.
הייתי כבר ילד גדול עם תודעת כדורגל מפותחת, אוהד גאה של ליברפול כבר ארבע שנים (מאז ה – 3:0 מול ניוקאסל בגמר הגביע) ושל בית"ר כבר שנתיים (מישהו אמר גמר גביע?) ראיתי כבר את אורי, קיגאן וטושאק אבל אפילו קני דלגליש ששיחק באותו מונדיאל וזמן קצר לפני כן הביא את גביע אירופה לאלופות לליברפול לא הצליח להלהיב אותי עד כדי כך (ביקשתי מחילה מאלוהים על המשפט הזה אבל הוא היה עסוק בלהסניף את קו הרוחב). ההתאהבות שלי ברנסנברינק היתה מיידית וטוטאלית כמו הכדורגל של הולנד.
לרנסנברינק היה כמעט כל מה ששחקן כדורגל יכול לחלום עליו, שליטה בכדור, יצירתיות, הבנה עילאית של המשחק וחוש ריח לשערים, אבל הייתה לו בעיה שלא הייתי מאחל לאף שחקן כדורגל – הוא שיחק על המשבצת של קרויף. יותר מזה – הוא שיחק כמו קרויף ואפילו היה חיצונית די דומה לקרויף. אפשר היה לחשוב שהכדורגל ההולנדי החליט לעבור ליצור סדרתי של קרויפים ולרנסנברינק לא היה קיום משל עצמו. הצל הענק שקרויף הטיל עליו הביא לכך שחצה את הגבול לבלגיה שם פרח והפך את אנדרלכט לשם דבר באירופה. כמה טראגי זה להיות עם כל כך הרבה כשרון ועדיין לחסות בצילו של השחקן הגדול בעולם באותה עת?
שעת הכושר של רנסנברינק הגיעה כאשר קרויף ויתר על המונדיאל. ככל שהתקדם הטורניר נדמה היה שרובי משתחרר מצילו של קרויף ומוביל את הנבחרת לפסגת הכדורגל העולמי תוך שהוא גם מוביל את רשימת המבקיעים בטורניר. כמו קרויף, הוא לקח לפרקים את הנבחרות על גבו וכמו קרויף הוא הביא אותה לגמר. לי היה ברור שקרויף לא עזב את הולנד, בסך הכל זה אותו דבר רק קוראים לו רובי רנסנברינק.
את הגמר ראיתי בשחור לבן וזה היה משחק שראוי היה להיות משודר בשחור לבן. גמר אפור ומכוער. הארנגטינאים עכבו את פתיחת המשחק בטענות על הגבס של ואן-דר-קרקוף ששיחק עם הגבס מאז המשחק השני של הולנד בטורניר ודרשו שלא יותר לו לשחק. נייסקינס, הקפטן ההולנדי, הוריד בתגובה את הולנד מן המגרש והולנד עמדה שם על המגרש ועל הקווים וספגה את העוינות מהקהל בלי משחק להתרכז בו תוך שמפלס הלחץ עולה.
המשחק התחיל והוא היה משחק של אנרגיות, התלהבות, פיזיות וגם קצת אלימות שעברה ללא תגובה מצידו של השופט סרג'יו גונאלה. גונאלה, אגב, לא היה אמור לשפוט בגמר. מי שהיה אמור לשפוט בגמר היה מי שלימים יהיה יקיר אוהדי בית"ר ירושלים, אברהם קליין, שככל שנראה איבד את המקום לאחר ששפט מצוין במשחק ההפסד של ארגנטינה לאיטליה. הולנד לא הצליחה לשחק את המשחק הרגיל שלה אבל בדקה ה – 81' הצליחה להשוות ונראה היה שהמשחק הולך להארכה.
ואז בתוך מה שהיום היה נקרא תוספת הזמן, שניות ספורות לפני השריקה לסיום, קיבל רובי את הזדמנות חייו, ההזדמנות לעשות את מה שקרויף לא עשה: להכריע במו רגליו את משחק הגמר ולהביא את הגביע העולמי להולנד.
כדור ארוך פילח את ההגנה הארגנטינאית והותיר את רובי במצב של אחד על אחד מול פיליול, השוער הארגנטינאי. הזוית הייתה די קשה ופיליול סגר יפה את הפינה. לשבריר שנייה ניצב רובי מול השוער הארגנטינאי ומול כל שדי העבר שלו ככדורגלן, אותם שדים בגללם ישב על ספסל הנבחרת במונדיאל של 1974, אותם שדים בגללם חצה את הגבול לבלגיה. כמו במערכון של הגשש עמד שם רובי – מלפניו השוער הארגנטינאי ומאחוריו הצל הענק של יוהן קרויף.
זה היה שבריר השנייה הארוך בחיי.
הכדור של רובי עבר את השוער, פגע בקורה וניתז החוצה. השופט שרק לסיום המשחק וליבי שקע. בהארכה כבר צפיתי באימה. כשמריו קמפס, השחקן שרצה יותר מכולם, דרס את ההגנה של הולנד והבקיע את השער השני, שער שכולו נחישות, הרגשתי שהוא דורס אותי. את השער הנוסף של ברטוני ראיתי כבר מבעד דוק של דמעות. הפעם הראשונה שבכיתי בגלל משחק כדורגל.
רובי כבר לא שב להיות מה שהיה. שנתיים לאחר מכן פרש מכדורגל בינלאומי, עזב את אנדרלכט ועשה את המקבילה הכדורגלנית ללברוח מן המשפחה ולהצטרף לקרקס – הוא עבר לשחק בארה"ב. אולי כי כשמגיעים כל כך קרוב לאלמוות החיים הרגילים נהיים בנאלים, אולי כי הוא הבין ששחקן גדול באמת היה מבקיע את השער, אולי כי כבר היה בן 33. לעולם לא נדע.
הנבחרת כולה התפוגגה לאחר פרישתו של רובי והכדורגל ההולנדי הבינלאומי נכנס לתרדמת. הולנד לא העפילה למונדיאלים של 1982 ו- 1986 וגם לא ליורו של 1984. לקח לה שמונה שנים בתוספת וולה של ואן-באסטן כדי לחזור למרכז הבמה. רק בפרישתו האפיל רובי על קרויף- החלל שיצר רובי עם פרישתו מהנבחרת היה גדול יותר.
האמת ניתנת להיאמר – זו לא הייתה החמצה רוזנטלית, אבל אני לא יכול לחשוב על רגע בכדורגל בו היה כל כך הרבה מונח על כף המאזניים. רנסנברינק היה מרחק חמישה סנטימטר מלהפוך לאגדה. למיתוס שכל ילד הולנדי יגדל עליו. אולי לגיבור לאומי. לימים יאמר: "אם הכדור שלי היה סוטה בחמישה סנטימטר, הייתי הופך להיות אלוף עולם, השחקן המצטיין בטורניר ומלך השערים בו, דברים כאלה עוזרים לך לשמור על פרופורציה".
פרופורציה – כך מסתיימת לה טרגדיה הולנדית. בכלל, פרופורציה כנראה היא משהו די חזק בהולנד. בגלל זה ככל הנראה הולנד ידועה בציירים שלה ולא במחזאים שלה. אני, אפעס, לא ממש הולנדי וחשתי שעולמי חרב עלי. לימים – במסגרת קורס מבוא לפוליטיקה השוואתית באוניברסיטה העברית טען המרצה, פרופ' מריו שניידר, אדם היודע דבר או שניים על פוליטיקה דרום אמריקאית, שאלמלא הזכייה במונדיאל משטר הגנרלים בארגנטינה היה קורס כמה שנים מוקדם מן המועד בו קרס.
לך תדע, עבור כמה ארגנטינאים השנים הללו היוו את ההבדל בין חיים ומות. לך תדע אם מלחמת פוקלנד הייתה פורצת. ועדיין, איני יכול שלא לחשוב שחלק מכל זה היה יכול להמנע, אמלא ההחמצה ההיא. איך היו ההולנדים אומרים – "פרופורציה".
מזל שברגקאמפ בא ונקם את נקמתי בדיוק עשרים שנה מאוחר יותר. זה אמנם היה רק רבע-גמר, אך לא הייתה שמחה שלמה כשמחת העניים שלי.
באבא ימים (old timer)
כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>
מונדיאל 74' היה הסיפתח להתבגרות שלי, למרות שהייתי אז כבר חייל אחרי מלחמה, אבל מונדיאל 78' היה האישור הסופי לעיצוב התודעה החברתית פוליטית שלי. מבחינתי המונדיאל הזה לא נחשב. מונדיאל של רמייה, רצחנות טרור ופחד אמיתי בארץ רווית דם. ארגנטינה, של הכדורגל, לא קיימת מבחינתי מאז. וההחמצה של רנסנבריק, מה שיכול היה לשים ללעג את החונטה, מה שיכול היה למחוק את החיוך המדושן מפרצופי חורחה וידאלה וחבר מרצחיו, מה שגרם לי להבין באופן סופי שלא צריך לבנות על ניסים…
במילה אחת – מקסים!
באבא – טור מרגש ומקסים שמעלה בי זכרונות כואבים מאז למרות שנראה לי שאני קצת יותר צעיר והדברים זכורים לי קצת במעורפל .
מה שבטוח אני זוכר זה את הכאב על זה שהולנד לא זכתה , את זה שרובי היה השחקן האהוב עלי באותו מונדיאל ואת אותה החמצה שלו ואת הדיבורים על השחיתות ומכירת המשחק של פרו לארגנטינה .
נהדר ! ומריו שניידר הוא היום ראש המחלקה למדע המדינה, אני אלמד אצלו קורס בשנה הבאה.
ועכשיו תמיד אני אוכל לספר את סיפור המונדיאל של 1978 – כאשר ישאלו אותי למה אני מתעב את הנבחרת של ארגנטינה.
תודה,
אני חושב שארגנטינה הצליחה למצב את עצמה כארכי נבל של כדורגל הנבחרות. הסקנדל של 1978, יד האלוהים, סימום בקבוקי השתיה של ברזיל ב – 1990, הסמים של מראדונה, ההתחזות של סימאונה שעלתה לבקהאם באדום. חלק מזה היא אולי קצת צביעות אירופאית (לדוגמא – אני חושב שואן דר סאר קצת הגזים עם הנגיחה שספג מאורטגה) אבל עדיין. איזהו כיעור ברמה כזו או אחרת כמעט תמיד נדבק אליהם. הגרסה הדרום אמריקאית של גרמניה. אגב – ב – 2006 זה לא קרה. ארגנטינה לא ממש היתה ארגנטינה בדיוק כמו שגרמניה לא היתה גרמניה.
מצטרף לשבי – פשוט מקסים.
האמת שזו פעם ראשונה שאני קורא כל כך לעומק על אותה החמצה. עזי דן כתב במוסף הארץ לפני כחודש על אותו גביע עולם ארור, אבל להחמצה הזו לא ניתן מקום כה נרחב.
המושג של הפרופורציה מקבל כאן משמעויות מחרידות – אולי רובי ידע שההמחצה שלו היא אכן עניין של חיים ומוות עבור לא מעט ארגנטינאים? אולי עניין של חיים ומוות עבור הולנדים משוגעים לדבר? (אם יש כאלה שדומים לטירוף הבריזלאי סביב משחקי גביע העולם).
האמת היא שאין פרופורציות בכדורגל. גם אם ברור שיש הרבה דברים גרועים בהרבה מלהפסיד משחק, או להרוס למדינה שלך אפשרות זכייה בגביע העולם, עדיין שום דבר לא יכול להכניס את זה לפרופורציה. רנסנבריק הוא דוגמא טובה לכך.
אגב, למדתי אצל מריו שניידר לפני שנה וחצי, אמנם לא קורס מי יודע מה עקב כמות החומר שניסו להעמיס עליו (ללמד את ההיסטוריה של העולם כולו במאות ה-19 וה-20 ב-14 שיעורים), אבל אין ספק שבפוליטיקה דרום אמריקאית הוא מחזיק בידע נדיר.
יובל תודה – האמת היא שלזה כיוונתי. עבורי זה היה סוף העולם גם אלמלא ארגנטינה או מלחמת פוקלנד או אפילו הטרגדיה האישית של רנסנברינק. העובדה שההחמצה הזו נגעה בכל כך הרבה אירועים ויתכן שהיתה תנאי הכרחי (לעולם לא נדע) בכל כך הרבה תהליכים הופכת אותה לאירוע מיוחד.
אינני יודע מדוע עזי לא התעכב על זה -אולי מכיוון שככל שהדבר נוגע לכדורגל נטו זה לא היה מסוג המצבים שסבתא היתה שמה.