אגדה של פסח

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דבלומפילד. כל טוטו ייתי ויצלול, כל חכמון ייתי וישרוק. השתא הלכה, לשנה הבאה בארעא דטדי, השתא עבדי, לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

*

מי אתה אלי חכמון? (כנסו, כנסו)

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על אגדה של פסח

מנפלאות הקיזוז

צחוק הגורל הוא שהקיזוז נהגה במקור על-מנת לשמור באופן מלאכותי על התחרותיות במאבק האליפות בתקופת הבזבוזים הגדולה של ארקדי וכעת, במקום למנוע ממנה לטייל לאליפות, הוא מסבך אותה במאבק נגד הירידה.

אחרי כל הדרמה והאכזבה צריך להיות כנים ולהודות שבשורה התחתונה בית"ר נמצאת במקום שבו ראוי לה להיות, שבו היתה במשך הרוב המוחלט של העונה. גם אם היינו משתחלים לפליי-אוף של הים על חשבון באר-שבע זו היתה לא יותר מגניבה.

ואחרי כל זה אי אפשר שלא להתרעם על חוסר הספורטיביות המשווע שבקיזוז שמעמיד אותנו, נכון לשעה זו, מרחק שש נקודות בלבד מהקו האדום.

יש סיבה לדאגה, בית"ר לא בנויה למאבקי תחתית- בעשרת המשחקים עד כה העונה נגד הקבוצות אותן נפגוש בפליי-אוף התחתון צברנו 10 נק'. לשם השוואה, במשחקים נגד הקבוצות שישחקו (נכון לעכשיו, לפני המשחקים של יום א') בפליי-אוף העליון צברנו 18 נק'.

צחוק הגורל הוא שהקיזוז נהגה במקור על-מנת לשמור באופן מלאכותי על התחרותיות במאבק האליפות בתקופת הבזבוזים הגדולה של ארקדי.

במקום למנוע ממנה לטייל לאליפות הוא מסבך את בית"ר במאבק נגד הירידה – מי אמר שבית"ר סיימה לשלם את החשבון על אותה תקופה?!

אבל מה לנו כי נלין…

מה יגידו ידידנו מהכרמל, שערב המחזור הוליכו את הליגה בפער של שבע נקודות ובזכות נפלאות הקיזוז נמצאים כעת מרחק הפסד אחד מאיבוד אליפות שנייה ברציפות המגיעה להם בדת ובדין?

בניגוד לדעה הרווחת אולי, אני לא חושב שאבי לוזון הוא יו"ר התאחדות כזה גרוע. ייאמר לזכותו שהוא לפחות מנסה לעשות ולהזיז דברים. אעפ"י כן, אלא אם כן יקרה משהו דרמטי בהמשך, כמו העפלה של הנבחרת לטורניר גדול, המורשת הכי גדולה מהקדנציה שלו כ"ראש הממשלה של הכדורגל" תהיה הקיזוז הנ"ל.

מצד שני, לפחות הוא ישאיר איזושהי מורשת.

*

טוב, אז לא הולכים לים ועדיין אפור ושלכת.

אז הנה מירי מסיקה, מתוך פרוייקט "שני צדדים למטבע", בחידוש ל"שלכת" שכתב יעקב אורלנד וביצע במקור זוהר ארגוב. אני משאיר לכם להחליט לבד אם זה נופל לקטגוריה של חידוש "אשכנזי" לשיר "מזרחי", או להיפך.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | עם התגים , | סגור לתגובות על מנפלאות הקיזוז

גאודי היה גאה בהם (לקראת סדרת הקלאסיקוס)

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

כנסיית לה סגראדה פאמיליה

פעם היו נהגי אגד מעטרים את האוטובוסים בירושלים בסטיקרים גדולים ודגלים של בית"ר, היום תמצאו בהם את אלו של ריאל מדריד או ברצלונה.

סדרת הסופר קלאסיקוס שתפתח בשבת תרתק את אוהדי הכדורגל הישראלים יותר ממאבקי האליפות והגביע בארץ שיערכו במקביל. סביר אפילו להניח שכמות הצופים הישראלים במגרשים עצמם בספרד במשחקים אלה תהיה גדולה מכמות הצופים במרבית המשחקים שיערכו בארץ.

זוהי תופעה מעניינת, יש כאלה שיאהבו אותה יותר ויש כאלה שפחות, בתור אחד שגם הוא בעצמו חלק מהתופעה וכמו כל עם ישראל ואשתו היה לפחות פעם אחת בקלאסיקו, אין לי אלא להצטרף אליה ופשוט להנות.

ואם להנות, אז רק ברצלונה.

לקראת הסדרה אני חוזר לטקסט שכתבתי לפני כשנתיים בסיום עונת הטראבל המופלאה של הקבוצה של גווארדיולה, טקסט שמנסה להתחקות אחרי השורשים של הכדורגל המיוחד של הקבוצה באתוס של העיר אותה היא מייצגת.

______________

"מי יודע אם התעודה הזו ניתנה למשוגע או לגאון? רק הזמן יגלה" (אנטוניו גאודי במעמד בו הוסמך לארכיטקט, 1878)

אם יש משפט שמתמצת באופן מושלם את המהות של מועדון הכדורגל ברצלונה, אז הוא נאמר ע"י אנדראס אנייסטה אחרי המשחק הראשון נגד צ'לסי בקאמפ-נואו בחצי גמר ליגת האלופות של עונת 2008/09 בו סחטה צ'לסי 0:0 בבונקר מפואר שלא הספיק לה לבסוף (בזכות אותו אנייסטה והשער המופלא בדקה ה- 90' גומלין בסמפורד-ברידג') אבל שוחזר ביתר הצלחה שנה מאוחר יותר ע"י אינטר של מוריניו:

"אם אנחנו היינו משחקים כך, האוהדים שלנו לא היו סולחים לנו על זה".

האתוס של ברצלונה, שדוגל בכדורגל אסתטי בכל מחיר, הגיע לכדי שלמות בקבוצה של גווארדיולה. בכדי להבין מהיכן שואב האתוס הזה את השראתו אני מבקש לקחת אתכם לסיור באתריה המפורסמים של העיר, אלה שנבנו ע"י הארכיטקט הגאון אנטוניו גאודי.

מסופקני אם ישנם אתרים מונומנטלים אחרים שהותירו עלי רושם עז כמו שהותירה ה-"סגראדה פאמילייה" (המשפחה הגדולה)- הכנסייה שגאודי החל בבנייתה בשנת 1883 ובעקבות התהפוכות הרבות שעברו על העיר במאה העשרים לא הושלמה עד היום (נכון להיום מתוכננת הבנייה להסתיים ב- 2026).

במבט ראשון ה"סגראדה" נראית כמו מערת הנטיפים, רק מבחוץ… אך כשאתה מתקרב אתה שם לב לאלמנטים הקישוטיים המדהימים שמרכיבים את המגדלים החיצוניים שלה, ויכול למצוא עצמך בוהה בה שעות על גבי שעות.

מעבר לכל דבר אחר משקפת ה"סגראדה" את היצירתיות של גאודי. יצירתיות שלא מחוייבת לשום עיקרון אסתטי קיים אלא נאמנה אך ורק לאינסטינקטים היצירתיים הספונטניים שלו, שמבטאים בעיקר הרמוניה והשפעות של הנוף הטבעי- רעיון שחוזר בכל היצירות שלו.

דוגמא נוספת מצויינת לכך היא "פארק גואל" הממוקם בגבעה הצופה על העיר. הפארק נבנה במקור כפרוייקט מגורים לעשירי העיר בהזמנתו של הרוזן אוזביו דה-גואל, פטרונו של גאודי, אך עשירי העיר של סוף המאה ה- 19 לא ששו לעזוב את מרכז העיר, המיזם נכשל, והמקום הפך לפארק ציבורי.

בביקורי הראשון בפארק גואל חשבתי שעובדים עלי, המקום נראה כמו גן משחקים אחד גדול- כאילו מישהו נתן לילד לקשקש משהו ואז בא איזה אדיוט ובנה את זה. אבל ככל שהמשכתי להלך בין שביליו של הפארק התאהבתי. היצירתיות הספונטנית של גאודי, שמשתקפת מעיצוב הספסלים, המבנים המיניאטוריים ואפילו השבילים בפארק משרה עליך מעין רוגע רך ונעים. בדיוק כמו הכדורגל של אנייסטה.

פארק גואל

הפשטות והטבעיות לא סתם מאפיינים את יצירותיו של גאודי, הם גם אפיינו את חייו. גאודי היה אדם פשוט וחי כמעט בסגפנות ללא צורך במנעמים חומריים, כפי שמעידות על כך, יותר מכל כנראה, דווקא נסיבות מותו:

הוא נפגע באורח קשה כאשר נדרס על ידי חשמלית בעודו צועד לאחור, אוחז בתוכניות הבנייה של ה"סגראדה" ומסתכל על מגדליה. בשל לבושו המרושל לא זיהו אותו עוברי האורך וחשבוהו לקבצן, נהגי המונית שעברו במקום סירבו להעבירו לבית החולים מחשש שאין בידו לשלם את דמי הנסיעה. לבסוף הועבר לביה"ח מוזנח בפרברי העיר שם לא זיהה אותו איש. למחרת, כשהגיעו חבריו לבקרו, הם ניסו לשכנע אותו לעבור לביה"ח מודרני יותר במרכז העיר. גאודי סירב, "אני שייך לכאן, עם פשוטי העם" פטר אותם.

שלושה ימים אח"כ נפטר גאודי בביה"ח. על האיש, שאף אחד לא רצה לאסוף פצוע מהרחוב, התאבלה כל ברצלונה. עשרות אלפים הגיעו להלווייתו, והתור לפקוד את ארונו שהונח ב"סגראדה" השתרע על-פני קילומטרים.

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

לא רק אמנים "משוגעים" כגאודי מצאו בית חם בברצלונה. גם "משוגעי" כדורגל כמראדונה, רונאלדו, רומאריו, סטויצ'קוב, ריבאלדו, רונאלדיניו ועוד מצאו בברצלונה בית חם ומזור לנפשם המבעבעת שאיפשר להם להנות מחדוות יצירה שברי מזל בודדים זוכים לה. חדווה שהובילה אותם לפסגות מקצועיות אותן לא שחזרו בשום מקום אחר (למעט מראדונה). אותה חדווה בדיוק שמשתקפת היטב בסגנון המשחק של הקבוצה של גווארדיולה.

הדוגמא הכי דומה לברצלונה שאני יכול להעלות בדעתי היא אייאקס אמסטרדם. גם שם מדובר בקבוצה שמשקפת בסגנון משחקה את אופייה היצירתי, הפרוע משהו והנון-קונפורמיסטי בהגדרה של העיר אותה היא מייצגת. זה לא סתם שלא מעט שחקנים גדולים של אייאקס מצאו בית בבארסה, בראשם כמובן יוהאן קרויף הגדול, ישנו דמיון רב בין שני הערים ושני המועדונים.

ברצלונה הנוכחית היא שיעור מאלף לכולנו. היא מדגימה כיצד לאפשר לנתב את הנטיות היצירתיות הטבעיות שבאדם (המשחק במקרה דנן, אך זה תקף כמעט לכל תחום אחר בחיים) בצורה כזו שלא תסתור את השגת המטרה.

כי בארסה היא לא רק הדריבלים של מסי, היא גם חילוצי הכדור והלחץ הבלתי פוסק על היריבה. ככה זה, כשאתה יודע שהעבודה הקשה נועדה בעצם לאפשר את היצירה- אתה עושה אותה בשמחה. כשאתה יודע שחילוץ הכדור הוא בשביל שיהיה לך עוד קצת זמן בשביל להשתעשע ולהתנות איתו אהבים, אתה רץ כמו משוגע בשביל להשיג אותו בחזרה. בדיוק כמו גבר המחזר בהתלהבות אחרי בחורה ונהנה מתהליך החיזור אף יותר מהכיבוש עצמו.

כי עבודה קשה, חברים, אינה ערך בפני עצמו, היא כלי. חשוב מאין כמותו. אבל רק כלי. כזה שאמור לאפשר את היצירה.

וזה הלקח הגדול שברצלונה, כמו גאודי (שהיה פדנט וחרוץ מאין כמותו, למעשה עד השנייה האחרונה בה עמד על רגליו, פשוטו כמשמעו), מלמדים אותנו.

*

והפעם מתוך פרוייקט "שני צדדים למטבע" – שני יוצרים מונומנטאליים עם שני חידושים לשירים מונומנטאליים. זהבה בביצוע ל"אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני וארקדי דוכין ל"אין לי אהבה" של שימי תבורי:

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | עם התגים , | סגור לתגובות על גאודי היה גאה בהם (לקראת סדרת הקלאסיקוס)

בית"ר דוחה שבת?

כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.

אחד הדברים הכי קשים עבורי בלגדול בבית דתי היה עניין הכדורגל בשבת. אני זוכר היטב איך כילד הייתי נצמד בשבת לחלונות של השכנים ומטה אוזן לשמוע בקושי "שירים ושערים". על האליפויות הראשונה והשנייה של בית"ר התבשרתי בדרך זו. משחקי גביע שהיו נערכים באמצע שבוע היוו אירוע חגיגי אליו הייתי מתכונן שבועות, הזדמנות נדירה לראות משחק כדורגל "על אמת".

באמצע שנות התשעים כשהתחילו השידורים הישירים בטלוויזיה החל המצב להשתנות, בתחילה היו אלה המשחקים המרכזיים שנערכו לאחר צאת השבת והוסיפו ללוח העונתי של משחקים אותם ניתן לפקוד מספר תאריכים יקרים נוספים. בשנות האלפיים כבר החלו מרבית המשחקים להיות משודרים בטלוויזיה, רובם בימי חול או במוצאי-שבת וכך יכולתי בשעה טובה להפוך לאוהד מן המניין ובפעם הראשונה בחיי גם לעשות מנוי.

לכן, כשאני מגיע לבוא בטרוניה על כך שמשחק של בית"ר נערך בשבת אני קצת מרגיש תחושת חזירות, הרי כילד הייתי חולם על משחק אחד או שניים בעונה שהיו נערכים מחוץ לשעות השבת וכעת, כשרוב המשחקים נערכים בזמנים אלה, אני מתלונן?

ועדיין, אני לא מצליח למצוא סיבה מניחה את הדעת לכך שאלפי אוהדים, בניהם מאות מחזיקי מנוי, לא יכלו אמש לראות את בית"ר בניצחון חשוב ונדיר (ועוד ביכולת לא רעה בכלל!). אם היורוליג יכולה להזיז את שעת משחק הגמר של המפעל, שמשודר ישירות לעשרות מדינות, לא יקרה כלום אם צ'רלטון, על מס' מנוייה המצומצם, תשבץ את המשחק של בית"ר בשעה 21:00, עם כל הכבוד לשידור החוזר של צ'לסי נגד וויגאן.

כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.

בכלל, נדמה לי שבשעון קיץ זה יכול להיות רעיון מעניין לקיים את המשחקים בימי שישי בצהריים. הרי בחלק גדול ממדינות אירופה, בייחוד אנגליה, שם סוף-השבוע הוא שבת-ראשון, מקיימים את המשחקים בשבת- היום המקביל לשישי אצלנו.

כדורגל ביום שישי בצהריים לא רק שמפנה את השבת לטובת שומרי המסורת וכל השאר שרוצים לבלות את יום המנוחה עם משפחתם, הוא גם יכול להיות כדורגל בשעה סבירה עם מזג אוויר נוח ובילוי משפחתי חביב ביותר.

*

לא רק אוהדיה שומרי השבת של בית"ר לא זכו אמש לראות את קבוצתם, גם אלפי האוהדים בדרום הארץ.

קטונתי מלהתערב בשיקולים הביטחוניים של הגורמים הנוגעים בדבר, אבל אם אי אפשר לקיים משחק כדורגל עם קהל לא צריך לקיים אותו בכלל. אין דבר כזה כדורגל בלי קהל. בלי קהל אפשר לשחק סטנגה בשכונה.

מה גם שזה להוסיף עוול על עוול לקבוצות ולתושבי הדרום שגם כך חיים תחת מציאות בלתי אפשרית, וכעת נפגעים כלכלית ומקצועית.

*

בשבוע שעבר היה לי הכבוד והעונג לפגוש את דודה דינה:

"מה שלום קובי*?" שאלתי.

"אתה יודע, אין לו הרבה מצב רוח"

"אני מתאר לעצמי"

"אין להם בושה, תדע לך. רק הכסף מעניין אותם. משחקים בלי חשק.

כשאני הייתי עובדת הייתי נהנית מזה, גם כשהיה קשה.

הייתי חוזרת אחרי יום מטורף בעבודה, נופלת מהרגליים,

שמעון היה שואל אותי- איך היה בעבודה, דינה? הייתי אומרת לו, נפלא.

בסוף החודש הייתי מקבלת את התלוש ושמה אותו בכיס, לא מסתכלת בו בכלל.

עד היום אני לא יודעת בדיוק כמה הייתי מרוויחה".

* קובי הוא קובי אלפסי, בן הדוד שלי, עוזר מאמן מכבי תל-אביב. דינה, אימו, הייתה במשך למעלה משלושים שנה אחות בביה"ח ביקור-חולים בירושלים. שמעון, בעלה, דודי האהוב, נפטר לפני כשנה וחצי וכתבתי עליו כאן.

*

ממשיכים עם הפרויקט "שני צדדים למטבע" ועם שני קטעים משובחים במיוחד לטעמי:

הראשון הוא ביצוע מושלם, כמו שרק הוא יכול לתת, של אייל גולן ל"תמונה שבורה" של מוני ארנון. השני גם הוא ביצוע מרשים, באופן שאפילו קצת הפתיע אותי אני חייב להודות, של קרן פלס לאחד השירים הפחות מוכרים והיותר משובחים של עמיר בניון- "מורה לחיים".

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | עם התגים , , | סגור לתגובות על בית"ר דוחה שבת?

פרחה במרצדס (הסאבטקסט של שבוע הנבחרת)

העלבונות על המוזיקה המזרחית שמושמעת במשחקי הנבחרת הן אמירה עם סאבטקסט ברור מאוד: 'תראו את האנשים האלה שהשתלטו לנו על המדינה, עם התרבות הנחותה שלהם והנבחרת הנחותה שמייצגת אותם'.

שבוע המשחקים של הנבחרת הביא איתו את כתבות הצבע הקבועות שהתחרו בניהם במי מסתלבט יותר חזק על המוזיקה המזרחית שמושמעת באצטדיון במהלכם: "פסקול של כלא קציעות"; "כמו ערב שלם מול ערוץ 24" וכן על זו הדרך.

לפני מס' שבועות התייחסתי כאן לסערה שעוררו דבריו של יהורם גאון על המוזיקה המזרחית. טענתי אז שזכותו של האיש להביע את דעתו ואני עדיין מחזיק בדעה זו. מישהו כאן התחרפן אם בנאדם לא יכול לצאת מהבית בגלל שהוא אמר מה שהוא חושב על ז'אנר מוזיקלי מסוים.

אבל הכתבות ממשחקי הנבחרת זה משהו אחר. זה לא ביקורת לגיטימית כמו שהשמיע יהורם גאון (גם אם נאמרה בצורה קצת חריפה, אבל זו הייתה שיחה פרטית וכולנו מדברים כך בשיחות פרטיות), זו אמירה עם סאבטקסט ברור מאוד:

'תראו את האנשים האלה שהשתלטו לנו על המדינה, עם התרבות הנחותה שלהם והנבחרת הנחותה שמייצגת אותם' (איזה כיף שהנבחרת ניצחה וקלקלה להם קצת את התיזה).

יצא במקרה שבדרך למשחק מול גאורגיה ולאחריו שמעתי ברדיו שני שירים שהשוואה בניהם מספרת אולי את הסיפור:

הראשון:

ואולי אני חולמת בהקיץ
ואולי אתה תסכים לחלום איתי
אמרת לי את כל כך יפה
מחר ניפגש באותה שעה

וחלמתי אותך
מחר ניפגש בחלום הבא
אני רוצה אהבה
לא כל כך טובה
שלא יהיה נחמד
שרק יהיה ליד

איך שלא יהיה
אותך תמיד ארצה

השני:

תל אביב פינת בן-גוריון
קצת לפני חצות אני נזכרת
כמעט שהתבלבלתי ונכנסתי לקפה
מקום ידוע

רצית סוף שבוע בפריז
שנסונים צרפתים אני אוהבת
שדרות של מותגים
שקיות של מעצבים
זה כל מה שאתה יודע

תגיד לי מה, בשביל מה?
נסענו כה רחוק
אתה הצלחת
לגנוב לי את הלב
אתה הבטחת אהבה

תגיד לי מה, בשביל מה?
שלחת מכתבים יפים כאלה
היו זמנים טובים
כבר לא עוצרת בשבילך

תל אביב פינה קטנה בלב
היתה לי בשבילך אבל פספסת
חלמת על עתיד שבו אהיה איתך תמיד
איך התבלבלת

 

 

 

רצית סוף שבוע בפריז…

שני השירים מבטאים בצורה מאוד מרגשת ויפה, לדעתי, את התחושה של כמיהה לא ממומשת לאהבה ממישהו, שכנראה אולי מאוד רוצה, אבל אין לו את היכולות להעניק אותה. הם פשוטים, קולעים לרגש ולחוויה של המון אנשים.

אלא מה, שבעוד הראשון יזכה לניתוחי עומק ושבחים ממבקרי מוזיקה שנונים, השני יקוטלג כ"פסקול של כלא קציעות". ולמה? כי את הראשון שרה בחורה בשם אביגיל רוז (מוכשרת בטירוף) בטון עצוב ומתייסר, ואת השני שרה מישהי אחרת בשם שרית חדד (עוד יותר מוכשרת) במקצב תזזיתי וסלסולים.

וזה מוביל אותו לעוד שיר של שרית חדד, שמתייחסים אליו אולי כסוג של סתלבט אבל בעיני הוא אחד הטקסטים הגאוניים שנכתבו כאן, שבמקרה או שלא כתב דווקא יוצר אשכנזי- עברי לידר:

פרחה במרצדס משנה את המקום שלה,
בסדר החדש רואים את החיים,
משקפיים על חצי פנים, אוי מושבי העור,
בחום הזה של תל אביב.

פרחה במרצדס רק שלא יתחילו להציק,
מוציאה סיגריה מהתיק עם המשפט המחודד,
שעוד מהדהד בראש,
איך לא ידעתי מה ללבוש,

למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני,
היה בליין אבל עכשיו הוא רציני,
איש עסקים שעכשיו הוא טבעוני,
ואולי הוא בשבילי לנשמה,
גם מתוקים הם סוג של נחמה,
רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה,
תראה חבר הפחד לא עובר,
הוא רק הולך ובא הולך ובא…

פרחה במרצדס נוסעת על כביש מהיר,
פנסים כבויים ועוד אידיוט שמאותת
בשביל להסתיר, אוי מה אתם רוצים,
אנשים מסובכים

ואתה נדבק לי אל היד קופץ מסביב,
כמה שערות על החזה
בחום הזה של תל אביב,
אוי תיתן לי מנוחה, יוצאת לבד ולא איתך,
למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני

 

 

 

פרחה במרצדס משנה את המקום שלה…

אני ממש יכול לקחת כל שורה בשיר הזה להראות עד כמה היא מבטאת בצורה חדה ומטלטלת את הישראליות ("תראה חבר הפחד לא עובר, הוא רק הולך ובא"), המזרחיות ("בסדר החדש רואים את החיים, משקפיים על חצי פנים"), ואולי אפילו את הסיפור הציוני כולו ("רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה").

אבל נדמה לי ששתי מילים עושות זאת הכי טוב: "פרחה במרצדס".

תרצו, תיקחו את "פרחה" עם הקונוטציה השלילית שלה ותגידו שהישראלים, המזרחיים, הם וולגריים, המוניים, מעוררי דחייה שמנסים להיות מה שהם לא וזה פתטי.

תרצו, תיקחו את זה למקום אחר:

הנה הילד הדחוי של השכונה שבסוף שיחק אותה בגדול ועכשיו חוזר אליה עם המרצדס לעשות סיבוב דאווין – במובן של המזרחיים ובמובן של המפעל הציוני כולו, שלקח עם של נכים ונדכאים והפך אותו לאומה גאה עם ארץ ומדינה שהיא, למרות קשיים שאין באף מקום אחר, אחת המפותחות בעולם.

אם עברי לידר היה שומר את השיר לעצמו או נותן אותו ל, נגיד, אריק ברמן, אני מניח שלא הייתי היחידי ששם לב לטקסט הנהדר הזה. אבל הוא נתן אותו לשרית חדד וזה הפך, כאמור, לסוג של קאלט.

למישהו כואב כאן משהו, ואני דווקא מבין אותו.

קראתי באחד ממוספי החג האחרונים רשימה של עשרים המרוויחים הגדולים ביותר בתעשיית הבידור הישראלית כיום. זה היה מדהים, חוץ משניים או שלושה אשכנזים, האליטה התרבותית הישנה נמחקה כמעט לגמרי- זמר מזרחי סוג ב' או ג' מוצא עצמו לפני שלום חנוך או אריק איינשטיין.

וזה בטח לא קל לחבר'ה האלה, יש לי ממש סימפטיה אליהם.

אבל אלה החיים, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, ומי שנהנה כשפרגנו לו כשהוא היה על הגובה שידע לזרוק מילה טובה למי שהחליף אותו שם, גם אם זה לא הכוס תה שלו.

אבל מה שהכי מרגיז זה שלוקחים את המוזיקה המזרחית, כמו במקרה של משחקי הנבחרת, והופכים אותה למטפאורה על עליבות הישראליות. כאילו שאם היו משמיעים אריות של הנדל לפני המשחק היינו נראים כמו גרמניה, על המגרש או מחוצה לו.

ובכלל, פה זה המזרח התיכון, לא צפון-מערב אירופה, זו המוזיקה שמתאימה למנטאליות ולאקלים – מה לנו ולאריות ואופרות?! אם היית שם לקהל לפני המשחק אפרת גוש או שלומי שבן הם היו נרדמים, דודו אהרון ומשה פרץ- זה מה שמכניס לאווירה ומרים את מצב הרוח.

אני רוצה לצטט כאן דברים שאמר זוהר ארגוב בראיון עיתונאי נדיר שפורסם במגזין הפופ המיתולוגי "להיטון" ב- 1982:

"העורך (ברדיו, א.א.) הולך יותר על חיקוי של אמריקה, אשכרה חיקוי. פאנק, חיפושיות, טינה צ'ארלס, ג'י ג'י קיי, אבל קודם כל אנחנו! אנחנו גרים במזרח התיכון, אנחנו שרים מוזיקה ים תיכונית! על מה אתה חושב אני גדלתי? מה אתה חושב אני שמעתי לפני עשר שנים? עליזה עזיקרי, אריס סאן, ג'ו עמר, יהורם גאון עם 'רוזה רוזה'(…), אבל היום קם דור צעיר, אין אריס סאן ודברים כאלה, אז מה עושים? 'קליק', בליק'… אבל כל המוזיקה שלהם לא שייכת לפה, הכל חיקוי. למה לא לשיר את האנחנו, מה עם האנחנו שבנו?"

התחושה היא שככל שישראל הופכת מזרחית יותר ויותר, ולמרבה האירוניה משתלבת במרחב הגיאו-פוליטי כמו שהם עצמם ראו בחזונם, כך האליטה הישנה, שעדיין שולטת, בתקשורת, באקדמיה ובעולם המשפט, סולדת ממנה יותר ויותר.

איך כל אלה שמדברים על דו-קיום עם ערבים מטיפים מוסר אם הם לא מסוגלים להסתדר עם הערבים שלהם – הערבים היהודים?

זו צביעות נוראית.

אין לי בעיה עם התנשאות. זה משעשע אותי שמתנשאים מעלי, לא הייתי מחליף את מה שקיבלתי במשפחה ממוצא מרוקאי בה גדלתי בשום דבר שיכולתי לקבל אם הייתי גדל במשפחה ממוצא אחר.

אבל יש לי בעיה עם צביעות. כי אני, אנחנו המזרחיים, תמימים, והכי קשה לנו עם אנשים צבועים. כי צבוע הוא פחדן שמנצל בדרך ערמומית את התמימות שלך. יש לך מה להגיד? תגיד דוגרי.

לכן אהבתי את יהורם גאון, ולכן אני לא אוהב את אלה שכותבים על משחקי הנבחרת.

*

והנה הפלייליסט של הפוסט, תנו בכפיים!

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | עם התגים , | סגור לתגובות על פרחה במרצדס (הסאבטקסט של שבוע הנבחרת)