גשם באלפסי

ראשית לנתונים היבשים:

סדרת הקלאסיקו הסתיימה במאזן הבא: ניצחון אחד לריאל, אחד לברצלונה ושני תיקו. מאזן שערים: 4:3 לזכות ברצלונה.

לכאורה, סדרה צמודה שלא מעידה על פערים משמעותיים בין הקבוצות.

לכאורה. כי ברצלונה ניצחה את הסדרה בנוק-אאוט, השליטה שלה לרגע לא הוטלה בספק. ריאל היא זו שניסתה כל הזמן להתאים את עצמה לברצלונה ובשום שלב לא להיפך. ברצלונה פשוט המשיכה להיות מי שהיא, לכל היותר העלתה הילוך או שניים כשהתבקש.

אם ניקח למשל את המשחק אמש- התוצאה אולי מעידה על משחק שווה כוחות, אבל היא מרמה. זה היה דומה יותר לניצחון בהפרש של שניים או שלושה שערים לטובת ברצלונה. יש יותר מיסוד סביר להניח שאם ברצלונה היתה צריכה באמת עוד שניים שלושה שערים כדי להעפיל היא היתה משיגה אותם ללא מאמץ מיוחד.

אז מה למדנו?

לא משהו שלא ידענו לפני כן. כוחה של ברצלונה הוא בהיותה קבוצה, לא אוסף של שחקנים. השלם במקרה הזה גדול בהרבה מסכום חלקיו (למרות שגם הוא כשלעצמו סכום לא מבוטל בעליל). אם נעמיד את הסגלים של ברצלונה וריאל אחד מול אחד ספק אם נקבל יתרון לסגל של ברצלונה, אולי אפילו להיפך. ובכל זאת, כאמור, ברצלונה ניצחה בנוק-אאוט.

בשאלה, מה עדיף? לבנות קבוצה או להרכיב אחת, קיבלנו הוכחה ניצחת ליתרון של השיטה הראשונה. ריאל יכולה להמשיך להנחית בברנבאו בקול תרועה רמה את כל ההרכב של נבחרת שאר העולם, ועדיין, כי להוות אלטרנטיבה אמיתית לברצלונה הנוכחית היא תצטרך לבנות פרוייקט שגם אם תתחיל אותו היום יניב פירות רק בעוד ארבע או חמש שנים.

לכן גם אני מעריך שמנצ'סטר יונייטד תציב לברצלונה אתגר הרבה יותר משמעותי בגמר. אמנם ליונייטד סגל פחות מוכשר בהרבה מזה של ריאל, אבל את הקבוצה שלו פרגוסון בונה ומשכלל כבר למעלה מעשרים שנה וזה נתון שאפילו ברצלונה לא יכולה להציג.

חבר טוב, שלא חשוד באהדה יתרה ליונייטד, אמר לי לא מזמן שלדעתו גם אם פרגוסון היה מרכיב אותו ואותי בהרכב של יונייטד היינו הופכים לשחקנים ברמה עולמית. הסכמתי איתו.

קראתי אמש בעיתון ראיון מרתק עם שחקנה האגדי של ריאל מדריד בכדורסל בשנות השמונים- ד"ר חואן אנטוניו קורבלאן. הוא נתן הבחנה מדויקת מאוד לטעמי, לפיה הגלובליזציה פגמה בכדורסל בכך שגרמה לזה שקבוצות מיוגוסלביה לשעבר, רוסיה, ספרד וישראל הפכו להיות דומות מאוד, בניגוד לעבר בו כל קבוצה היתה עדות מרתקת למסורת ולאופי של המדינה אותה היא מייצגת.

זה תקף גם בכדורגל: ההבדל כיום בסגנון ובשיטה בין ריאל, מילאן וצ'לסי הוא מינורי, אם בכלל. לכן המשחקים בניהם יוכרעו כמעט באופן בלעדי עפ"י פרמטר השחקנים- למי יש ביום נתון שחקנים בכושר טוב יותר.

לברצלונה, כמו ליונייטד, יש נשק שובר שיוויון. יש להם את הערך המוסף שיש לקבוצה, כיחידה עם זהות ואיכויות מובחנות המנותקות מהשאלה מי הם החלקים המרכיבים אותה.

ואפרופו זה, למרות מה שאולי נדמה, לדעתי הסדרה הנוכחית עדיין לא סיפקה את התשובה לשאלות: מי גדול יותר- מסי או רונאלדו? ו- האם נכון לעשות השוואה בין מסי למראדונה?

כשרונאלדו שיחק ב'קבוצה' – אצל פרגוסון ביונייטד – הוא היה לפרקים גדול לא פחות ממסי של ברצלונה;

מראדונה עשה בנבחרת ארגנטינה של 86', ובנאפולי של סוף אותו עשור, משהו שמסי עדיין לא עשה (היתה לו הזדמנות גדולה במונדיאל האחרון אבל הוא החמיץ אותה)- הראה את גדולתו גם במסגרת קבוצתית בינונית (ארגנטינה) או לכל היותר טובה (נאפולי) והפך אותם לבד לשלם הגדול מסכום חלקיו.

רוצה לומר: שימו את מסי בריאל וזה נראה הרבה פחות מרשים מבחינתו (בדומה, כאמור, לאופן שבו זה נראה במדי הנבחרת בקיץ בדרום-אפריקה).

אבל זה יפה. כי בעידן הגלובלי שמקדש את האינדיבידואליזם וההומוגניות (השניים סותרים רק לכאורה) הכדורגל מלמד אותנו שהדרך הכי טובה למיצוי הפוטנציאל האישי היא דווקא במסגרת של קולקטיב עם אתוס, זהות ורעיון מובחן.

אני לא אוהב את המימונה, המוני ורועש מדי. אני גם לא אוהב מופלטה ולא מבין מה כולם עושים רעש מחתיכת בצק מטוגנת. גם על קוסקוס וממולאים אני לא ממש מת.

אבל אני מאוד אוהב להיות מרוקאי. ומאוד גאה.

מה זה בשבילי להיות מרוקאי? כאמור, לא ממש מימונה ומופלטה. בשביל להיות מרוקאי זה קודם כל סט שלם של ערכים וסדר עדיפויות בחיים- משפחה, דבר ראשון. חום, לדעת לחבק, פיזית ומנטלית, לקבל ולהכניס כל אחד הביתה ואל חדרי הלב. להית שמח. לתת כבוד, להורים, למבוגרים ממני, לכל מי שלימד אותי משהו בחיים.

בתרבות המערבית הערך העצמי של אדם תלוי ב- מה יש לו. בתרבות שאני גדלתי בה, התרבות המרוקאית כפי שאני מבין אותה, הערך של אדם תלוי ב- למה הוא שייך.

לחשוב במרוקאית זה לחשוב מופשט. אחד הדברים שהיו קשים לי מאוד בשנים הראשונות באקדמיה זה המעבר מחשיבה מופשטת-לרוחב, לחשיבה אנליטית- לאורך- חשיבה שבה דבר אחד מוביל לשני בצורה הגיונית. בחשיבה שגדלתי עליה דברים מתקשרים אחד לשני בצורה אסוציאטיבית וקשה פעמים רבות להסביר איך הם בדיוק מתקשרים. או שמבינים את זה או שלא, ואם לא אין טעם בכלל לנסות ולהסביר.

לאהוב במרוקאית זה לתת. רק לתת. מבלי חשבון מה אקבל בחזרה ומבלי רצון או ציפייה בכלל לקבל משהו בחזרה. מניסיון, זה כיף גדול ולמעשה הקבלה הכי גדולה שיש.

יש דברים שאני לא אוהב במרוקאיות (חוץ ממופלטה) – הרגשנות (להבדיל מהרגישות), הנטייה לצאת מפרופורציות, ההמוניות וחוסר הכבוד לפרטי. ועדיין, מעולם לא חשתי רגשי נחיתות מול עדות אחרת. להיפך, תמיד הרגשתי בר מזל שנולדתי למשפחה מרוקאית וקשה לי היה מאוד לדמיין עצמי אחרת.

כשגדלתי הופתעתי לגלות שאני אמור להיות מקופח. בתפיסה התמימה שלי כילד מי שאמורים היו להרגיש מקופחים הם דווקא כל השאר שלא זכו להיות מרוקאים. בעיני מקופח הוא רק אחד שחש עצמו כזה. יכול אמנם להיות שבשלבים מסוימים בחיים אם היו קוראים אלפסילביץ' היו נפתחות לי יותר דלתות אבל גם כך הסתדרתי לא רע אני חושב.

חוצמזה שהמרוקאיות שלי עזרה לי מאוד להצליח בתחום אותו בחרתי. החום והרגישות שספגתי בתרבות שבה גדלתי תרמו הרבה להצלחתי במקצוע שדורש את התכונות האלה- פסיכולוגיה.

החיים זה כמו שולחן בלאק-ג'ק- אתה מקבל חבילה של קלפים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות. החכמה זה לדעת לנצל את היד שלך מה שיותר טוב.

לכן גם מעצבן אותי כשכל מיני סוכני קיפוח מדברים בשמי ומנסים לנכס את היחס המחפיר, שלימים גילתי שכן קיבלו הוריהם של הורי כשהגיעו לארץ בשנות החמישים, לאג'נדות הפוליטיות הפרטיות שלהם.

במיוחד משעשעים אותי אלה המנסים להעלות את המרוקאים על עגלת הפוסט-ציונות- זוהי בורות והתנשאות. אין יותר ציונים מהמרוקאים שעלו לארץ מתוך תחושת שליחות אמיתית ואולי במובן הזה הם הם הציונים האמיתיים. בנוסף לכך ש, כאמור, להיות מרוקאי זה להיות שייך ומי שמנסה להפריד מרוקאי מהמסגרות אליהן הוא מרגיש שייך הוא יודע עליו מעט מאוד.

*

אני רוצה לסיים בשיר של הלהקה האהובה עלי, להקה שעושה מוזיקה מאוד מערבית בדרך מאוד מרוקאית- כנסיית השכל.

אולי בהשפעת מוצאם המרוקאי של חברי הלהקה אפשר למצוא בטקסטים שלהם, שמוגשים בדרך מוזיקלית מאד מערבית כאמור, את כל המאפיינים המרוקאים הנפלאים של חום, רגישות ותפיסה אסוציאטיבית של המציאות. בעיני גם השם של הלהקה- 'כנסיית השכל'- הוא קריצה לאדיקות המוגזמת, הדתית למעשה, שבה מתייחסים בתרבות המערבית לחשיבה הרציונאלית.

השיר שלפניכם הוא, עד כמה שידוע לי, השיר היחידי שלהם במרוקאית. במקרה או שלא הוא גם אחד השירים האהובים עלי מתוך הרפרטואר העשיר ויוצא הדופן של הלהקה המופלאה הזו.

תרבחו ותסעדו!

המתח בין אבירם ברוכיאן לחלק מהקהל של בית"ר לא התחיל אתמול. כבר לפני שנה וחצי, כשהתבטא בגלוי ואמר כי "ישמח לראות שחקן ערבי בבית"ר", סימן אותו החלק הזה בקהל.

מתחילת העונה הנוכחית העניינים הידרדרו. לחלק מהאוהדים שלנו יש מנהג מוזר, שבכנות אודה שלא הצלחתי לרדת לשורשו, להוציא בתקופות רעות את העצבים שלהם דווקא על השחקנים האחרונים שמגיע להם- כך היה עם יואב זיו לפני שתי עונות וכך היה העונה עם אבירם.

אבירם שמע, נעלב והבליג.

אפשר לבוא בטענות ליכולת, זה אולטרא לגיטימי, אבל הרמיזות ביציע היו מכוערות.

זה לא הגיע לאבירם, אוהד של הקבוצה מילדות, נצר לשושלת ביתרי"ת מפוארת, מי שלוקח ללב את מצבה של הקבוצה יותר מכל אחד אולי, מי שהודיע כי יהיה מוכן לשחק עבורה אפילו בחינם אם לא יהיה כסף לשלם לו.

אחרי הניצחון על הפועל ת"א בטדי בליגה, משחק בו אבירם הצטיין, הגיעו כל השחקנים ליציע המזרחי להודות לאוהדים. לא ממש שמו לב לכך, אבל אבירם לא הצטרף אליהם, עם שריקת הסיום הוא נעלם לתוך חדר ההלבשה.

היה בכך מסר- אני לא שפוט שלכם. אתם לא תחליטו מתי לרומם ומתי להשפיל אותנו על פי הקריטריונים המעוותים שלכם.

ואז הגיע השבוע האחרון ואותם אוהדים, שאבירם לא היה מספיק "גבר" עבורם כי לא הלך מכות עם שחקני הפועל, הגיעו ביום שישי לבית-וגן ותבעו ממנו להעביר את סרט הקפטן לקובי מויאל.

וזה כבר, בצדק, היה יותר מדי עבור אבירם. התגובה שלו אתמול היתה בוטה וישירה ויצאה מן הלב.

מי שמכיר את אבירם יודע שיש לו לב גדול והאנשים האלה פגעו בו.

בניגוד לשחקנים אחרים שמתחנפים לאוהדים והופכים לשפוטים שלהם, אבירם, על אף שגר בירושלים וחי בתוכם, לא מהסס להציב להם גבולות. בכך הוא מבקש לשמור על מעמד השחקן, הקפטן.

לא יודע לגבי "גבר", אבל זה בעיני בנאדם עם אופי.

וכל אותם שחקנים שהונפו על כפיים ביום שישי האחרון ולכבודם הונפו השלטים "גברים!"- כדאי שיביטו ויפנימו שגם גורלם יהיה דומה ביום שיסור חינם מאותם אוהדים שאהבתם אהבת תנאי הפכפכה.

יצא לי להיות פעם אחת במאסטייה וזה אחד האצטדיונים שהותירו עלי את הרושם הכביר ביותר. היציעים התלולים כלפי מעלה, כמו בהיכלי מלחמות השוורים או הקולוסאום, משרים אווירה של וולקנו אדיר שמאיים להתפרץ.

המשחקים בספרד לא ידועים באווירה מיוחדת, אבל אתמול זה הרגיש, גם דרך הטלוויזיה, כמו שמשחק עם אמוציות כאלה צריך להרגיש.

זה גם האצטדיון, כאמור, אבל גם העובדה שבאופן נדיר היו במגרש אוהדי שני המחנות. בספרד אין כמעט תרבות של אוהדי חוץ וזה נותן את אותותיו באווירה באצטדיונים. אוהדי חוץ, לא רק שהם בדרך כלל אלו שמעודדים לאורך תשעים דקות (אם כבר עשו את כל הדרך…) הם גם אלו שמצליחים הרבה פעמים "להדליק" את האוהדים המקומיים.

*

אני לא זוכר שראיתי את כריסטיאנו רונאלדו סחוט כמו שראיתי אותו אתמול במהלך ההארכה.

אחרי המשחק הקודם רשמתי שריאל צריכה לשקול לנסות "להפתיע" ולתקוף את ברצלונה. אבל העובדה היא שמלחמת החפירות עושה את העבודה, ועם תוצאות אני האחרון שיתווכח.

במחצית הראשונה המשחק של ריאל היה כמו בכדורסל- לחץ על כל המגרש. זה היה מרשים.

היה ברור שריאל לא תוכל להמשיך כך לאורך כל המשחק, אבל גם כשנסוגה במחצית השנייה להגנה קרובה יותר לשער שלה, היא עדיין עשתה זאת ביעילות מספקת שאפשרה לברצלונה להגיע ללא יותר משני מצבים טובים (השער של פדרו שנפסל והכדור שקסייאס לקח לאינייסטה בקצות הציפורניים) – הרבה מתחת לממוצע שלה. בכלל, שווה לשים לב לכך ש ב-210 דקות בארסה לא כבשה עדיין שער שדה מול ריאל.

ריאל, ואני ממש לא אומר זאת בגנותה, דמתה לאוססונה או לבאנטה שבאה לקחת את הגביע מול יריבה עדיפה בכלי היחיד שבו היא יכולה לרכוש יתרון- מלחמה.

קבוצה מסוג של ריאל מכירה שני סוגים של מצבים- הישגים מפוארים או כישלונות מפוארים. תואר שמושג בחירוק שניים מעמדת אנדרדוג הוא משהו נדיר עבורה.

אלא שנדמה שריאל, הרבה בזכות מוריניו- שתמיד ימצא דרך לשם את עצמו בעמדה הזו, גם אם הוא מאמן קבוצה שרוכשת שחקנים ב-80 מיליון דולר- מתאהבת בתפקיד האנדרדוג.

אני לא אתפלא אם ישנם כיום לא מעט אוהדי ריאל שחוו אליפויות ספרד וגביעי אירופה אבל דווקא גביע המלך הזה הוא התואר שהכי ריגש אותם. פתאום ריאל, הקבוצה המלכותית, הממסדית, היא האלטרנטיבה לבון-טון- למועדון זולל התארים שכולם רוצים לתפוס עליו טרמפ. ויש בלהיות במקום הזה משהו שמרגיש מאוד מגניב.

עכשיו רק חסר שבמשחק הבא בברנבאו הם יניפו שלט: