שירת הוובוזלה (8): סבינה שמחה עכשיו

null

מדריד, מרץ 2009:

"טודו וחטאל?"
-"סי"
למרות שאני כאן כל בוקר מאז נחתתי בעיר אני מוודא. הספרדים אוהבים 'חמון' בכל דבר.

"אורנחאס, קפה קולטה א- אלמון קוראסון" אני מוסיף לתפריט, שיהיה קצת מתוק אחרי החמוץ-מלוח.
וגם כי הפינוק האמיתי הוא הסיגריה עם הקפה. תענוג נדיר בימים אלה מאז השתלט כמו מגיפה החוק נגד מעשנים. לפחות הספרדים מבינים שיש גזירות שהציבור לא יכול לעמוד בהן.

הימים בלי משחק הם החלק הקשה בנסיעות האלה. הבדידות מחלחלת והמחשבה האם סגנון החיים הזה, שכולם בטח נורא מקנאים בו, הוא ברירת מחדל או בחירה מרצון.

אני לא מתבייש להסתכל, יש חוק נגד זה? אומץ לדבר קשה לי הרבה יותר לאזור, עד שאני חושב מה להגיד היא תמיד נעלמת.

אבל היא עדיין שם, נראה שגם היא לא ממהרת לשום מקום.

"פרדונה מי.."
-"סי?"
"אבלה אינגלס?"
-"סי"
"וור איז דה נירסט מטרו סטיישן?"

מהאנגלית אני מבין שהיא לא מקומית.

היא שולפת מפה מהתיק הקטנטן והמעוצב, המרוח בלקה וורודה. נשים יפות כל פרט שקשור אליהן מצליח לעורר תשוקה.

"כן איי סיט היר?"
לא יודע מאיפה היה לי האומץ.

מקרוב היא נראית כמו יצירה שמיימית. כל חלק בפניה מעוצב ומונח בסימטריה על עור חלק כמו משי בגוון חום בהיר. אך לא חיוור.

איפור דק מוקפד, בגווני לבנדר ותכול. ליפסטיק שקוף נוצץ, מרוח בעדינות ומשווה לשפתיים מראה רטוב.

כשאני כבר שם אני בדרך-כלל פורח.
השיחה קולחת.
אני מסתכל לתוך עיניים מבריקות בצבע שמיים ולא יכול שלא לשאול-
"אר יו אה מודל אור סמת'ינג?"
-"אקשאלי איי אם.."
"איט שווס.."
אני מחניף לה בנון-שאלאנט כאחד שמאחוריו נסיון עשיר עם כאלה מהסוג שלה.
כשאני כבר שם אני בדרך כלל פורח.

היא מסלובקיה.
הגיעה לעיר למצוא עבודה בדוגמנות. מלינה על הקושי להיכנס לתחום.

אני מבקש יפה והיא מראה לי תיק עבודות עם תצלומים שלה. אין ספק שמדובר בדבר האמיתי.
כך זה מרגיש אני חושב לעצמי.

'סבינה' רשום באותיות מעוטרות בפינת כל תצלום.
"סבינה.. דט איז יור ניים?"
-"יס", עונה בטון ביישני, כאילו מתנצל.
-"אנד יורס?"
"איציק"
"סורי?!"
"איציק, לייק אייזיק פרום דה בייבל"

-"או יה, רייט.. וור אר יו פרום דיד יו סיי?"
בדרך-כלל בשלב הזה אני עושה סיעור מוחות זריז של כל המדינות באגן הים-התיכון ובוחר אחת, אבל אני מרגיש שיש בנינו משהו כנה:
"איזראל"
-"רילי?!"
"יס, ווי? יוב בין דר?"
-"נו, בט איי מט ביפור פיו איזראליס. דה איזראלי גרלס אר ורי ביוטפול!"
"אר יו אינטרסטד אין גרלס?.."(תמיד שובר את הקרח)
"נו… בט איי לייק טו צ'ק דה קומפיטישן.."

הקרח נשבר והיא מדליקה סיגריה דקה כזאתי של בנות. שואפת ונושפת ניחוח חריף-עדין באלגנטיות. לפעמים סיגר(יה) היא רק סיגר(יה) אני נזכר במה שפרויד אמר פעם, מתאמץ לצנן עצמי.

כהשקפה נגמר אני מזמין אותה להראות לי את העיר. מופתע מההצעות שלה לביקורי חובה כאילו שלא עשיתי את אותו הסיבוב בדיוק אתמול.
עוד אני מסתובב איתה לידי בין פלאזה לפלאזה אני מרשה לעצמי להציץ מדי פעם הצידה ולעסות את האגו במבטי הקנאה.
כך זה מרגיש אני חושב לעצמי.

כשמגיע הזמן שלה למהר לפגישה באיזו סוכנות מקומית שאולי תהיה לה בשבילה עבודה אני שואל אם היא מכירה איזשהו מקום נחמד לשתות בו בערב.

"אני לא כל כך טיפוס של בילויים" היא משיבה, אבל לא סותמת את הגולל ומציעה להראות לי מקומות נוספים בעיר מחר.

אני לוקח את מספר הטלפון ומתאפק אך בקושי שלא לבקש ממנה תצלום משותף. למרות הטלפון וכו' אלו שכמותה נוטות להיעלם כלעומת שבאו ואני רוצה לפחות מזכרת.
וגם הוכחה כדי שיאמינו לי כשאספר את הסיפור הזה.

בסוף אני משכנע את עצמי שזה יהיה ישיר מדי כעת ומחר וודאי תהיינה הזדמנויות יותר טבעיות לכך.

למחרת הצטערתי שלא אזרתי חוצפה. היא לא ענתה לטלפון ולא השיבה לאס.אמ.אס.

מאז שכחתי ממנה, עד היום אחרי הצהריים:
'סבינה!' חשבתי לעצמי,
'סבינה!'
'היא וודאי נורא שמחה עכשיו'.

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, ממשיך לנסוע, נשמת כל חי, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא שירת הוובוזלה (8): סבינה שמחה עכשיו

  1. מאת matipool‏:

    סיפור וקישור נפלא למשחק . אז איך זה באמת הרגיש ?

  2. זה הרגיש מוזר, מתי. פתאום הדבר המושלם והלא מושג הזה נראה כל כך פשוט ואנושי, חלש ומלא ספקות כמו כולנו.

סגור לתגובות.