כמו כל דבר בכדורגל, גם במקרה של אנגליה ההסבר לתופעה מתחלק לשני חלקים – מקצועי ומנטאלי.
מקצועי:
השחקנים האנגלים רגילים לשחק כדורגל שונה ממה שהם נתקלים בו במסגרות הבינלאומיות. הכדורגל באנגליה, מרמת הפרמייר-ליג ועד רמת הפארק ביום ראשון בבוקר, הוא כדורגל שלא מצריך מחשבה. הוא מבוסס על מהירות וכוח – פעולות אינסטינקטיביות.
בכדורגל הבינלאומי, שמשוחק בקצב הרבה יותר איטי, לשחקן האנגלי יש הרבה יותר זמן עם הכדור ממה שהוא רגיל אליו וזה מכריח אותו לחשוב, לייצר ואלתר – משהו שאין לו מושג איך עושים כי מעולם לא נדרש לכך.
אפשר היה לראות אתמול איך האלג'יראים נותנים לאנגלים להניע כדור בכיף, ואיך לשחקנים האנגלים פשוט אין מושג מה עושים עם החפץ העגול הזה.
מנטאלי:
לאנגלים יש מנטאליות של ילדים קטנים. אין להם יכולת להתמודד עם הרגשות שלהם באופן בריא ולכן הם מסתתרים מאחורי פסאדה של קוליות ושליטה. הצרה היא שברגע שההצגה נחשפת מתברר שאין מאחוריה כלום והאנגלי נותר נבוך ואובד עצות.
האווירה באנגליה ערב הטורניר הזכירה את אותה ילדה בכיתה שאומרת לכולם אחרי המבחן "שהיה נורא קשה ושהיא הולכת להיכשל" ובסוף תמיד מקבלת ציון 100. האנגלים ניסו לשדר שהם באים קטנים הפעם, בכדי להוריד מעצמם את הלחץ, אבל בפנים היו כמו תמיד שהפעם הם הולכים לעשות את זה. רק שבניגוד לאותה ילדה בכיתה הם בסוף באמת נכשלים.
עדיף היה אם פעם אחת האנגלים היו מתמודדים בכנות עם השאלה מה הם שווים באמת, ולו רק בינם לבין עצמם, אפילו אם לבסוף היו עונים "אנחנו באמת לא יודעים – נמתין ונראה".
במקום זה הם שוב סיפרו לעצמם, ולכל מי שרצה לשמוע, סיפורים שהם בעצמם לא האמינו להם על כך שהם אינם פייבוריטים וכו' ורק הכניסו את עצמם יותר ללחץ.
אם קאפלו (קאפלו!) נראה כמו פקעת עצבים על הקווים רק תבינו מה הולך שם.
כאלטרניטיבה לכל הניתוחים האלה צריך פשוט להגיד שאין להם מספיק כשרון ויצירתיות. אם אמיל הסקי זה החלוץ שלך והיצירתיות בהתקפה מגיעה מבארי, ג'רארד ממשיך את היכולת שלו ממקום שביעי בליגה, לנון משוטט על המגרש ו-ווין רוני נראה כמו מתאגרף שיכור שמחפש למי להרביץ.
צריך גם להסתכל על זה בנקודת מבט הסטורית – כנראה המשחק הגרוע ביותר של קבוצה אנגלית מאז ומעולם.