ההופעה המאכזבת של הנבחרות האירופאיות במונדיאל הנוכחי לא ממש אמורה להפתיע. כשמונדיאל מתקיים מחוץ ליבשת שלהם, הנבחרות האירופאיות נוטות לאכזב.
ייתכן וזה קשור לכך שבטורנירים שנערכים מחוץ לאירופה השחקנים האירופאים צריכים להסתדר בקומונה משותפת בסביבה זרה, משהו שכנראה הם לא מתים עליו. לא פלא שפעמים רבות יוצאים מהמחנות האלה לא מעט סיפורים מכוערים וסכסוכים למינהם.
לעומת זאת, אצל הדרום-אמריקאים למשל, יש יותר אחדות מטרה ונדמה שהם יותר נהנים להיות ביחד האחד עם השני. גם העובדה שהם רגילים להיות רוב ימות השנה רחוק מהבית הופכת את החוויה בטורניר מהסוג הזה לפחות משונה עבורם.
מבחינה מקצועית המונדיאל הנוכחי ממשיך את המגמה שנראתה בכדורגל בשנים האחרונות – מעבר למשחק עם ארבעה ולעיתים אף שלושה שחקני התקפה בלבד. המערך הנפוץ ביותר הוא 4:2:3:1 שהוא למעשה 6:4 – ארבעה שחקני הגנה; שני קשרים אחוריים שגם למעשה שחקני הגנה; שלושה קשרים וחלוץ מרכזי.
במערך מהסוג הזה, בגלל שההתקפה נמצאת כמעט תמיד בנחיתות מספרית מול ההגנה שמולה, ישנה חשיבות מכרעת ליכולת האישית של שחקני ההתקפה לעבור שחקנים בכדרור או לתת כדור בין שניים. הנבחרות שיש להם יותר שחקנים מהסוג הזה הם אלו שהצליחו עד כה במונדיאל.
מילה על האכזבה מהנבחרות האפריקאיות:
יש משהו מציק, לפחות אסוציאטיבית, במראה של מאמן לבן מדריך שחקנים שחורים שראינו כמעט בכל הנבחרות האפריקאיות. לא שיש פסול בדבר, אבל זה מבטא איזשהו חוסר האמון בסטנדרטים המקצועיים המקומיים.
עשרים שנה אחרי שקמרון הפכה לנבחרת האפריקאית הראשונה לרשום הישג משמעותי בגיע העולם והכדורגל האפריקאי דורך במקום. נכון, שחקנים אפריקאים הם כיום חובה בהרכב של כל קבוצת צמרת באירופה, אבל הנבחרות האפריקאיות ממשיכות להצליח בגילאים הצעירים ולהיתקע ברמת הנבחרות הבוגרות.
שחקנים אפריקאים משמשים בקבוצות האירופאיות בעיקר בתפקידים שדורשים כוח פיזי – הגנה וקישור אחורי. ואכן במונדיאל הנוכחי ניכר החוסר בשחקני התקפה יצירתיים בנבחרות מהיבשת השחורה, מה שיוצר להם את אותה בעייה כמו שיש לנבחרות האירופאיות מול ההגנות המעובות.
בעיקר חסר לי כדורגל אפריקאי אותנטי ושמח כמו שאנחנו רואים מהנבחרות הדרום-אמריאיות ואפילו האסייתיות להם, בניגוד לאפרקיאיות כאמור, מאמנים מקומיים.
***
ולמי שעדיין לא צפה – הגרסה העברית (הקורעת!!) לשיר הרשמי של המונדיאל: