השלום מתחיל בתוכנו

אתם יודעים מה הכי עצוב ביחסה של טורקיה לישראל? שטורקיה היא מדינה מאוד קרובה אלינו. לא רק במובן הגיאוגרפי – במנטליות, בתרבות, ברוח.

הפאשיסט האיסלאמי – טאיף ארדואן, מנסה לגרור את העם שלו למלחמה איתנו למרות שאין בנינו לבין הטורקים שום בסיס לעימות. ההיפך הוא הנכון – יחסינו עם העם הטורקי עד עלייתו של ארדואן (בדומה מאוד לאלו עם העם הפרסי עד לעלייתו של חומייני) היו טובים והפרו מבחינה מדינית, כלכלית ותרבותית את שני העמים. את הדברים האלה חשוב שידעו כל אותם מחרחרי מדון הקוראים לעצמם "פעילי שלום" – הם תוקעים טריז בין שני עמים ידידותיים ועושים ההיפך הגמור מ"שלום".

אני חוזר עכשיו מהפסקת סיגריה עם ארקיף, אחד החברים הכי טובים שלי כאן. ארקיף, כמו ששמו רומז, הוא טורקי. התקרבנו מאוד במהלך התקופה שלנו כאן באנגליה. שנינו עברנו חוויה דומה מהרבה בחינות. שותפים לקושי שבמעבר מארץ חמה, לא רק במובן האקלימי, לארץ קרה, לא רק במובן האקלימי.

הימים הראשונים שאחרי אירועי המשט היו קצת מוזרים עם ארקיף במשרד. ואז הבנתי שהדרך הכי טובה להילחם בדמוניזציה שמנסים לעשות לנו בטורקיה היא פשוט להיות החבר הכי טוב של ארקיף עכשיו.

לא פעם יש לי נקיפות מצפון על כך שכישראלי הגר בחו"ל אני לא עושה מספיק עבור ההסברה שלנו. ואז אני חושב לעצמי שאולי בפעם הבאה שארקיף יראה בטלוויזיה הטורקית סדרה המציגה את חיילי צה"ל כקלגסים היורים בילדים פלסטינים הוא יגיד לעצמו "גם איציק שירת בצבא הישראלי. אני מכיר אותו. אין סרט שהוא או החברים שלו עשו דברים כאלה". יכול להיות שזו בעצם ההסברה הטובה ביותר.

________________

והנה דוגמא קטנה למשותף לנו עם המורשת והתרבות של העם הטורקי:

לפני מספר שבועות שמעתי בתוכניתם המעולה של עופר נחשון ושחר ירושלמי – קלאב 88, קטע דאנס בטורקית של הרכב בלגי בשם מינימליסטיקס ולו סולנית טורקיה. הקטע מצא חן בעיני וביקשתי מארקיף שיתרגם לי את המילים. כשהאזין לשיר קפץ מיד: "זה שיר דת מפורסם מאוד בטורקיה!".

מסתבר שהקטע הוא הלחנה של פואמה סופית קלאסית שכתב יונוס אמרה, משורר ומיסטיקן סופי דגול שחי בחצי השני של המאה ה-13 והיה חביב במיוחד על יהודי טורקיה משום ששירתו הזכירה להם את המשוררים העבריים הגדולים כמו שלמה אבן-גבירול ואחרים. שירתו של אמרה עוסקת בהשתקוקות לקרבה לאל ועל האקסטזה שבחוויה המיסטית ובכך מזכירה מאוד נושאים שבהם גם המיסטיקה היהודית, הקבלה, מרבה לעסוק.

הסוּפיות (מתוך וויקפדיה) הוא זרם מיסטי באיסלם ששם את הדגש, בדומה לחסידות במובן מסויים, על האהבה והכוונה שבעשיה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. הוא צמח בשלהי המאה השמינית על-ידי קבוצה של חכמים מוסלמים שחשו כי תורתו של מוחמד עוותה על ידי מלכים ושליטים שהכפיפו את חוקי האסלאם לצרכיהם והשתמשו בהם לטובתם האישית, על מנת להצדיק את מעשיהם ואורח חייהם.

הקטע המדובר נקרא "אותי שיגעה אהבתך" וזהו גם הכותר של אונתולוגיה משירתו של אמרה שיצאה לאחרונה בתרגום לעברית.

את ההפרייה ההדדית הזו, את החיבור המיוחד הזה, אסור לנו, האנשים הפשוטים, לתת למנהיגים פופוליסטיים מחרחרי מדון לקחת מאיתנו. מי שבאמת רואה עצמו "פעיל שלום" צריך לפעול בדיוק בכיוון הזה ולא בכיוון של תמיכה באותם אלה שהסופים עצמם חשו שגוזלים מהם את אמונתם ומורשתם.

פורסם בקטגוריה בבל, כל הרשימות, נשמת כל חי, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא השלום מתחיל בתוכנו

  1. מאת שבי כהן‏:

    איציק,

    בכל הסיפור עם טורקיה יש כמה היבטים שכדאי להתייחס אליהם. ההתייחסות שלי היא בהיבט הריאלי ולא במובן הרגשי.

    ראשית, נכון שארדואן מטיף לשנאה ברמות שמזמן לא הכרנו. אבל אם הקרקע לא הייתה מוכנה לקלוט את הדברים, זה לא היה מגיע למימדים כאלה. מה שאני רוצה להגיד, שהשנאה של העם הטורקי לישראל וליהודים, היא מושרשת ועמוקה הרבה יותר ממה שראו על פני השטח.

    שני, כל עוד האינטרס הפוליטי-צבאי של טורקיה היה לשמור על יחסים עם ישראל – זה מה שהיה. טורקיה ניסתה להצטרף לברית המערב. ניסתה להיכנס לגוש היורו. אירופה דחתה אותה. המשמעות הפוליטית מבחינתם היה ללכת לצד השני, מה שאנו מכנים – ציר הרשע. כדי להתקבל לחבורה הזו, על הטורקים להראות, גם במעשים, שהיא מתנתקת מהמערב. לצערנו, זה על הגב שלנו. השלב הבא הוא ניתוק יחסים וזה רק עניין זל זמן.

    שלישית, לטורקיה, האימפריה העות'מאנית לשעבר, די "נמאס" מההגומניה של מצריה בעולם הערבי. השתיקה המצרית בכל האירועים האחרונים רק מבהירה שגם מובראק מבין מה הולך כאן. טורקיה מזהה את חולשתו וסופו הקרב של מובראק האב, ומצאה את הזמן הזה כמתאים להתחרות על ההגמוניה של המעצמה הערבית הבכירה, זו שנותנת את הטון. כמו בעניין הקודם, זה חייב להיות על הגב שלנו.

    הכול פוליטיקה…

  2. מאת בני תבורי‏:

    שבי,
    נכון מאוד. ארדואן הבין את מה שתיארת וכצעד ראשון הגדיל את חברי מועצת הבטחון שטורקית לשניים עשר ובכך ביטל את התיקו הקבוע עוד מימי אתא טורק של חמישה גנרלים הממונים על שמירת וקיום החוקה החילונית וחמישה אזרחים. כיום הצבא במיעוט. הבעייה של ארדואן תהיה, כך אני מקווה, עם מליונים של טורקים שאורח חייהם מערבי לחלוטין ולא במהרה יסכימו לקבל עליהם את עול השריעה. כך או כך, הצלחה של ארדואן תהיה איראן חדשה ממש ליד הבית.

סגור לתגובות.