למחרת חזרתי לאותו מקום כדי לראות את נבחרת צרפת, אלופת העולם, עפה מהמונדיאל בבושת פנים בלי שער ונקודה אחת לרפואה. הפעם כבר היו במקום אנשים ואפילו מעט אווירה. מסתבר שגם היפנים לא ממש אוהבים את הצרפתים וכך יצא שבסיום כולם היו מבסוטים.
לאחר המשחק שמתי פעמיי, יחד עם החברים המקומיים החדשים שהכרתי במהלך אותו אחה"צ, לתחנת-הרכבת בכדי לתפוס את הרכבת לכיוון האצטדיון. היפנים, לא מפתיע, אוהדי נבחרת אנגליה כמוני ובעזרת בחור חביב מהונג-קונג שהיה איתנו שתירגם עבורי ועבורם את השיחה סיפרתי להם על ביקורי בליברפול שנה לפני כן ועל כך שזכיתי אפילו לקבל חתימה ממייקל אואן בכבודו ובעצמו – מה שהפך אותי בו במקום לאייקון בפני עצמו וגרם לי להרגיש לרגע מיני דייויד בקהאם עם כל היפניות שצווחו מסביבי.
כשיצאתי מתחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון קידם את פני מזג-אוויר אפור ומדכא והמראה המטריד משהו של המוני אנשים הצועדים בטורים מסודרים עפ"י הכוונת שוטרים. זה היה סטרילי, נטול ההתרגשות וההתלהבות של מונדיאל. למרות זאת כשהתקרבתי לאיצטדיון וראיתי אותו במלוא הדרו שוקע בתוך ערפילים של לפנות ערב בדרום יפן, היה זה מחזה מרהיב וההתרגשות החלה לפעום בי. למרות שזה היה שונה ממה שדמיינתי זה היה מיוחד ויפה. מסביב לאצטדיון נערך הפנינג בכיכוב דוגמניות מקומיות יפהפיות (מעולם לא דמיינתי שיפניות יכולות להיות כל כך יפות) שהזכיר יותר ללונה פארק מאשר משחק כדורגל.
בתוך האצטדיון גיליתי להפתעתי הרבה מאוד אוהדים קמרונים. כולם יפנים שאני משוכנע שעד לפני מספר ימים לא ידעו בכלל שקיימת מדינה כזו. היפנים אירגנו את כולם כמו במבצע צבאי וכדי שזה יראה כאילו יפן מוצפת באוהדים מכל המדינות המשתתפות, כל אוהד קיבל נבחרת לאהוד פלוס ערכת אוהד הכוללת חולצה ודגל. היפנים, כמובן, לקחו את העסק מאוד ברצינות והפגינו היסטריה לגבי כל אחת מהנבחרות אותן אהדו. הגרמנים בכל זאת הצליחו להביא כמה אוהדים משלהם ואני התמקמתי ביציע מעורב של אוהדים מכל העולם שהשיגו כרטיסים כמוני דרך האתר הרשמי של הוועדה המארגנת. כך יצא שלידי ישבו זוג אנגלים שבעוד הגבר בלס סושי האישה פלירטטה עם המקסיקני שישב מאחור.
ואז זה הגיע, הקבוצות עלו למגרש לצלילי ההמנון האפי היפהפה של המשחקים ורעד עבר בגופי. אווירה או לא, יפנים קמרונים או גרמנים- איציק אלפסי מירושלים במונדיאל!
המשחק עצמו היה ללא ספק המוזר ביותר בו נכחתי מעודי. ראשית האווירה- ממש לא אווירה של משחק כדורגל, עם צופים שמריעים בלי שום קשר למה שמתרחש במשחק. שנית- המשחק עצמו, משחק מוזר ששום דבר לא ממש קורה בו ובסוף גרמניה ניצחה 2:0 (מצד שני, מה בעצם מוזר בזה?). והכי הזוי היה השופט ששלף לא פחות מ- 18 כרטיסים צהובים במשחק שלא היה אלים כלל וכלל. חברי האנגלים ליציע, בפרץ ציניות אנגלי משובח, אפילו צעקו לעבר השופט באיזה הוצאת חוץ שיוציא כרטיס צהוב לזה שהוציא את הכדור. גרמניה, כאמור, ניצחה ועלתה לשלב הבא וקמרון נסעה הביתה והשאירה את כל ה"אוהדים" שלה בארץ השמש העולה מאוכזבים. אני חזרתי להמאמצו בגשם שוטף. הגעתי לחדר ספוג במים, מותש ודי הלום תרבות – כך היה נראה בינתיים המונדיאל הראשון שלי.
אל תבכי ארגנטינה
למחרת השכמתי קום ושמתי פעמיי לעבר סנדאי הצפונית, שם במייאגי הסמוכה היה אמור להיערך אחה"צ המשחק בין ארגנטינה לשבדיה, המשחק השני לו היה לי כרטיס. למרות המרחק הרב הרכבת היפנית טסה וחצתה את הואידו – האי המרכזי של יפן – במהירות שיא וכבר בשעת צהריים מוקדמת העגעתי לסנדאי. שם כבר היתה יותר אווירת מונדיאל כשדיילות יפניות חביבות קיבלו את פני הבאים בתחנת הרכבת המרכזית ועמדות הכוונה הוצבו ברחבי התחנה. גם איזור התחנה היה מלא וצבעוני עם אוהדי הנבחרות וסתם כאלה, כמוני, שבאו למשחק. הוצאתי את דגל בית"ר שהיה ברשותי בדיוק לאירועים מסוג זה, הצטלמתי איתם ומיהרתי לחפש את המלון בו אמור הייתי להשתכן.
כשהגעתי למלון המליצו לי בקבלה להשאיר את התרמיל בשמירת חפצים ולמהר לכיוון המגרש שנמצא, מסתבר, באיזה חור מחוץ לעיר בכלל. מיהרתי חזרה לתחנת הרכבת משם ייצאו רכבות מיוחדות לכיוון המגרש. אלא שגם מאיפה שהורידו אותנו הרכבות היינו צריכים לקחת אוטובוס נוסף לאצטדיון. לפחות שמעתי סופסוף עברית לראשונה מאז הגעתי ליפן כשתוודעתי לכמה ישראלים ממוצא ארגנטיני שהגיעו למשחק.
כשהסתיים מסע התלאות והגעתי בשעה טובה לאיצטדיון הוטרדתי לגלות שהוא איננו מקורה. ככל שהתקדם אחרה"צ עננים מאיימים התעבו בשמיים ועמם החל לחלחל אצלי חשש כבד שעוד לפני שריקת הפתיחה ישטוף אותנו מבול וירטיב אותי עד לשד עצמותיי כשאני במכנסיים קצרים וטי-שירט בלבד. בינתיים שוב העברתי את הזמן בלונה-פארק שמחוץ לאיצטדיון שם מוכר צעיר ונמרץ בדוכן של אחת מרשתות הסלולר ניסה לשכנע אותי לקנות מכשיר טלפון נייד בו ניתן לצפות בשידורי טלוויזיה. כשניסיתי להסביר ליפני החביב שלדעתי לא יהיה ניתן בישראל להשתמש במכשיר הזה בישראל (השנה כזכור 2002) הוא עיקם פרצופו ונפרד בנימוס.
נכסתי לאיצטדיון והתמקמתי במושב שסומן על הכרטיס שלי. לידי מצאיתי איזה חבוב אקוודורי תושב ארה"ב שהתגלגל דווקא למשחק הזה וקונן בפני על "האמריקאים המטומטמים ששלחו לו את הכרטיסים רק יממה לפני שהיה אמור לטוס". בניגוד למשחק אמש בשיזואוקה, הפעם דווקא היתה אווירה ביציעים. מה גם שלשמחתי יצא שהכרטיס שלי היה ליציע של אוהדי ארגנטינה שהיה צבעוני ורועש. אולם למרות אהדתי מרובת השנים לנבחרת התכולה-לבנה לא הרגשתי שייכות, לא הבנתי את השירים, לא הצלחתי למלמל אותם והרגשתי יותר כמו צופה ניטראלי שפשוט רוצה לראות משחק כדורגל טוב מאשר כמו אוהד בעל עניין.
ארגנטינה, בכל אופן, היתה חייבת ניצחון אחרי ההפסד לאנגליה בדרבי הפרטי שלי (כן, אני יודע שזה מוזר מאוד לאהוד את אנגליה וארגנטינה ביחד, אבל כשזה קרה לא הייתי מודע ליריבות בין השניים). כבר מהפתיחה אורטגה ושות' תקפו גלים גלים, אבל בלי יותר מדי תכל'ס.
לקראת סיום המחצית הראשונה התרחש אירוע ביזארי, נטול משמעות למשחק אולם רב משמעות מבחינתי. השופט עצר לרגע את המשחק, ניגש לספסל הארגנטיני ושלף כרטיס אודם. ממקום מושבי לא היה ברור בדיוק למה או למי, ובטח לא על מה, אבל על המסך הגדול באיצטדיון יכולתי לראות את קלאודיו קאניג'ה יורד לחדר ההלבשה דקה וחצי לפני כל יתר השחקנים.
הרחקתו בנסיבות יוצאות דופן אלה של קאניג'ה הורידה את המסך על חלומי לראות בפעולה את "קאני", מגיבורי הילדות שלי, האיש שאותו שבאחה"צ אחד בקיץ של 1990 העיף אותי לשמיים עם השער המורסם לרשת ברזיל בשמינית-גמר המונדיאל באיטליה.
המחצית השנייה נפתחה והיוותה המשך ישיר של הראשונה. בלי להלאות בקלישאות שבכדורגל מי שלא מבקיע סופג וכו' היה ברור שאוטוטו זה יבוא ושבדיה תבקיע מאיזה מתפרצת אן מצב נייח. ואכן, אחרי שעה של משחק נפסק כדור חופשי לזכות השבדים מרחק 30 מ' משהער הארגנטיני שאנדראס סוונסון שלח בעוצמה ודיוק ישירות לחיבורים של קבאז'רו. 1-0 וויקינגי כל כך לא מוצדק ובאותה מידה כל כך צפוי.
אחרי שיצאה מההלם חזרה ארגנטינה לשבת על השער השבדי, שוב, בלי ליצור מצבים מאיימים באמת. מי שבסוף בה לעזרתה היה דווקא השופט מאיחוד האמירויות, שהחזיר אולי ההרחקה התמוהה של קאניג'ה מהספסל, וחמש דקות לסיום פסק פנדל מפוקפק לזכות ארגנטינה.
גם את המתנה הזו ארגנטינה כמעט ובזבזבה אלא שלמזלה על הריבאונד מההחמצה של אורטגה עט ראשון קרספו שקבע שיוויון. בשלב הזה, אני, שדי התקררתי ביחסי לארגנטינים תוך כדי המשחק ובמיוחד אחרי שנכנסו לפיגור (הגעתי ליפן בשביל להינות ואף הפסד של אף נבחרת לא יגרום לי להתבאס עכשיו) חזרתי פתאום להיות אוהד שרוף של האלביסלסטה. ידעתי גם שזו יכולה להיות ההזמנות חד-פעמית לתפוס קלאיסקת מונדיאל אמיתית ב'לייב' במידה והמהפך יושלם.
אלא שחמש הדקות האחרונות ותוספת הזמן התנהלו כמו המשחק כולו- ארגנטינה תוקפת אך לא באמת מסכנת. שריקת הסיום בישרה שבאופן כמעט בלתי נתפס, ארגנטינה, שהיתה אחת משתי המועמדות הבכירות לזכות בטורניר ערב פתיחתו (יחד עם צרפת שהלכה הביתה כבר אתמול), הולכת הביתה כבר בתום השלב המוקדם. המחזה שנגלה מסביבי עם שריקת הסיום היה מרגש ומחמיץ לב – אוהדי נבחרת ארגנטינה נשארים ביציע להריע לשחקניהם עם דמעות בעיניים. המראה של אוהדות ארגנטיניות מתייפחות היה מסוג הרגעים בהם מתערבבים בך רגשות מכל מיני סוגים.
אבוד ביפן
גם ההדחה של ארגנטינה עדיין לא סימנה את סיום התלאות שלי לאותו יום – כשירדתי בתחנת הרכבת בסנדאי ויצאתי לרחוב התברר לי במהרה שסנדאי של היום זו ממש לא סנדאי של הלילה, והמלון שלי, שהיה באור יום מרחק הליכה של חמש דקות הליכה מהתחנה, אינו נראה באזור. במקום זה מה שנגלתה לפני זו כוורת של בניינם ענקיים דומים באורח פלא האחד לשני ומוארים באור נגוהות דלוח.
בעודי נובר בחוסר אונים במפה ומנסה איכשהו לאתר את מיקומי המדוייק ביחס למלון החלה לפתע חבורה של ארבעה נערות יפניות חביבות לכרכר מסביבי. באנגלית הלא אנגלית שלהם הן ביקשו לעזור. קידמתי כמובן בברכה את הצעתן הנדיבה וסימנתי להן על המפה להיכן אני אמור להגיע. אחרי התייעצות קטנה בינהן התקבלה ההודעה המשמחת- "בא איתנו ונראה לך".
במהלך הדרך, אין צורך לומר, הם התברברו קשות בעודן מנסות לשווא להסתיר את מבוכתן. אולי כדי לפייס את דעתי הן גם התחילו לחקור אותי למקום מוצאי. כשעניתי שאני מישראל הן פתחו עיניהן בתדהמה. להפתעתי הגדולה מסתבר שהנערות היפניות לא שמעו מעולם על המקום הזה שנקרא "ישראל". לא האמנתי למשמע אוזני, הייתכן שיש מקום כזה בעולם שבו אנחנו ממש לא מעניינים אף אחד? אם על ישראל הם לא שמעו, אמרתי לעצמי, אספר להם שאני יהודי, זה וודאי יאמר להן משהו. אולם הפלא ופלא, גם על זה הן לא שמעו! הזדעזעתי. מכל מה ששמעתי מערכת החינוך ביפן היא מהטובות בעולם, הם בטח למדו משהו על התנ"ך ומכירים דמויות כמו "אברהם או משה, לא?" פניהן ההמומות אמרו שלא. "אז אולי דויד?" ניסיתי בפעם האחרונה ורק אז הושגה פריצת דרך: "דויד דויד, ג'ודה ג'ודה!" הן קראו בקול. "כן, ג'ודה, גו'ייש!" עניתי חזרה בהתרגשות והפנמתי להבא שבשיחה עם נשים על דמויות יהודיות מיתולגיות מראש הייתי צריך ללכת בכיוון של דויד.
לבסוף לאחר תלאות רבות הצליחה החבורה למצוא עבורי את הדרך למלון. שנייה לפני שהודיתי להן ונפרדתי לשלום הייתי חייב לנצל את ההזדמנות להצטלם איתן, ועם הדגל של בית"ר כמובן. אישה מבוגרת שעברה במקום גויסה למשימה ולאחר שצילמה אותנו מילמלה לעבר הבנות מספר מילים ביפנית שמהטון שלהן נשמעו לי כאזהרה לא להתיידד יתרה על המידה עם הזר המוזר שמצלם אותן עם דגל של מי שהוא טוען היא "קבוצת הכדורגל מספר אחת במזרח-התיכון".
עייף ורצוץ כל מה שרציתי כעת היה לקבל את מפתחות החדר ולהיזרק על המיטה. אולם שגם זהף מסתבר, עדיין לא היה סופן של תלאותיי ליום זה…
מסתבר שבמלון אותו הזמנתי בכדי לקבל את מפתחות החדר צריך לשלם מראש על כל תקופת השהות. מספיק מזומנים לשם כך לא היו לי בארנק ולכן שלפתי את כרטיס האשראי. אלא שמבטה הנבוך של פקידת הקבלה בישר לי שגם זו כרגע איננה אופציה. "אתה יכול למשוך כסף מהכספומט פה מעבר לפינה" ניסתה היפנית לעזור באנגליתה המשובשת. אבל מפתח לחדר אחרי יום מפרך לא קיבלתי.
יצאתי לחפש את הכספומט וכמו שתיארתי לעצמי המושג "מעבר לפינה" הוא ביפנית מושג יחסי ביותר. כשבכל זאת מצאתי את המכשיר המדובר התחוור לי שהכספומט הזה מדבר רק יפנית. אין בעייה, חשבתי לעצמי, אני כבר אכניס את הכרטיס, אלחץ על הסכום והכסף יצא. אולם המכשיר היפני, כדרכם של מכשירים יפנים, לא ממש נענה להתחכמויות הישראליות שלי ופלט בעקשנות את הכרטיס פעם אחרי פעם. התחלתי להשלים עם העובדה שהלילה אני הולך לישון בחוץ או, במקרה הטוב, בתחנת הרכבת התחית.
היה לי עוד צ'אנס אחד. החלטתי שזה הזמן לבדוק האם חינניותם מרובת הרצון הטוב של הדיילות בדוכני האינפורמציה בתחנת הרכבת יעילה במאום. השעה היתה מאוחרת והתחנה היתה ריקה מאנשים. שנייה לפני שאני מתרסק לתוך עצמי זיהיתי תנועה חשודה באיזור דוכן האינפורמציה. מיהרתי לכיוון והספקתי להגיע בדיוק לפני שהדיילת בדוכן, שכנראה סונג'רה להישאר ולקפל את הבאסטה, נעלמה גם היא. פניתי אליה נרגש והסברתי את מצב החירום אליו נקלעתי. הבחורה, שלשם שינוי דיברה אנגלית רהוטה, הסבירה שהתחנה כבר סגורה ואין באפשרותה לעזור לי בשעה כזו. כלאחר ייאוש הוצאתי את כרטיס האשראי מהארנק ושאלתי אותה בפשטות –
"איפה אני יכול להוציא עם הדבר הזה כסף כאן?"
"עם זה?!" ענתה, "רק בסניפי דואר".
לך תמצא עכשיו סניף דואר פתוח בשעה כזו…
אלא כפי שכבר הספקתי ללמוד בשהותי הקצרה כאן, היפנים הם אנשים שבאמת יצאו מגדרם בכדי לעזור לך, במיוחד במצבים מהסוג הזה. וגם הבחורה היקרה הזו, שאני חב לה טובה עד היום, לא איכזבה. היא חכחה בדעתה ונזכרה שסוג של סניף דואר קיים בקומת המרתף של התחנה ומבלי להלאות אותי בהכוונות מיותרות פשוט הוליכה אותי ביד למקום. או אז באה הישועה והצלחתי בשעה טובה למשוך כסף. לא היו בליבי מילים להודות למושיעה שלי אולם נראה לי שמבטי כבר אמר הכל.
סוף סוף יכולתי לגשת לחדר שלי (שהיה דומה יותר בגדולו לתא), לנשום עמוק, להירגע ואפילו להספיק לראות ביפנית את סוף המשחק בין ספרד לדרום-אפריקה. אכן, זו היתה נחיתה לא רכה, אבל אחרי קשיי ההתאקלמות התחלתי, ככה בקטנה, להרגיש שאני אולי בכל זאת הולך להנות מהחוויה הזו…
בפרק הבא- אני נתקע מחוץ לאצטדיון בלי כרטיס במשחק של ברזיל אבל לומד שיעור חשוב לחיים.
עוד פוסט נהדר :-)
שוב – מחכה להמשך
מעולה ! ואיפה התמונה עם היפניות ודגל בית"ר, אני חייב לראות את זה !