בין עזה לשיזואוקה (פרק שני)

פרק ראשון >>

"זה עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה" שר מאיר אריאל ותיאר היטב את מה שחשתי באותו בוקר קייצי בו הבטתי, דרך דמעה שקופה שהזלתי מהתרגשות, במטוס גדול ממריא על רקע הזריחה באולם היציאות בנתב"ג. רק אז יכולתי סוף להירגע אחרי שנים של תכנונים, חודשים של אי וודאות ולילות בהם לא הצלחתי לעצום עין מרוב התרגשות. עליתי לטיסת ק.ל.מ. לאמסטרדם והתחלתי את המסע הארוך לארץ השמש העולה. הדיילות ההולנדיות הנאות הגישו קפה של בוקר, התרווחתי לי בכסא ונהניתי, כל-כך נהניתי, לראות את תל-אביב מתרחקת.

כשהגעתי לשדה התעופה סכיהפול באמסטרדם כבר הייתי במצב רוח אחר לגמרי מזה שליווה אותי בחודשים האחרונים. כל הצרות בארץ נראו לפתע רחוקות והדבר היחיד שהטריד אותי היה כיצד להעביר את מספר השעות שנותרו לי עד לטיסת ההמשך לטוקיו. חיפשתי ומצאתי פאב קטן בשדה וישבתי לראות את המשחק בין אקוודור למקסיקו בחברת בחור דני שבדיוק עשה את דרכו לקוריאה בכדי לצפות במשחק המכריע של נבחרתו נגד צרפת.

היה זה מספר חודשים לא רב אחרי ה- 11 בספטמבר והתכונה בשדות התעופה הייתה ניכרת. כך נהיה ששדה-תעופה, אחד המקומות האהובים עלי, הפך ממקום הומה ציפייה והתרגשות למקום בו כל אחד מביט בשני בחשדנות כשאווירה מתוחה באוויר. כך היה גם בהמתנה לקראת העלייה למטוס כשטיפוס בעל חזות מזרחית הטריד משהו את מנוחתי. אלא שאחרי כל מה שעברתי בשביל להגיע כל-כך קרוב לחלום לא ממש היה איכפת לי לצלול לתוך האוקיינוס בשליחות הזו- טוב למות בעד מונדיאלנו!

בזמן שהייתי על הטיסה לטוקיו נערך ביוקוהאמה המשחק בין יפן לרוסיה. היה זה המשחק השני של היפנים בטורניר ואחרי התיקו 2:2 המצויין במשחק הראשון נגד בלגיה המורל במזרח היה גבוה והציפיות בשמיים. במהלך הטיסה דיווח הטייס שיפן ניצחה 1:0 ואם הייתם שואלים אותי באותו רגע הייתי מתאר התגובה בקרב היפנים כשמחה מאופקת בלשון המעטה, אלא שאחרי שלמדתי להכיר את היפנים אני יכול כעת לומר שמדובר היה בלא פחות מהתקף היסטריה קולקטיבי.

הלם תרבות

כבר בנחיתה בשדה התעופה נאריטה שליד טוקיו חטפתי את הלם התרבות הראשון שלי. פקיד ההגירה הזועף, שהיה נראה כאילו זה עתה יצא מסרט אימה בבימויו אקירה קורוסאווה והייתי בטוח שבכל רגע עומד להשליך אותי לצינוק טחוב ביחד עם כמה מחברי היאקוזה- המאפיה היפנית הידועה לשמצה- בחן את הדרכון של מכל כיוון אפשרי ולאחר שהבין שמטרת הביקור היא משחקי המונדיאל – "סאקה" (ככה הם קוראים לכדורגל, כנראה סוג של עיוות על המילה האנגלית "סוקר")- דרש ממני לראות את הכרטיסים למשחקים. הוצאתי את הכרטיס למשחק בין גרמניה לקמרון, מה שגרם לו, משום מה, לשנות ברגע את מצב רוחו ולפרוץ באורח לחלוטין לא מובן בצחוק מתגלגל. קשה לי להאמין שהידיעות ההיסטוריות שלו הובילו אותו לגיחוך על האירוניה שבעובדה שישראלי נוסע מרחק חצי גלובוס כדי לראות משחק של נבחרת גרמניה מכל אומות עולם. אבל את היפנים, הבנתי מיד, אני כבר לא אבין.

עוד אני מתאושש מהמפגש הראשוני וההזוי הזה עם התרבות היפנית חטפתי את ההלם השני כשעמדתי נבוך מול הסבך המסורבל של מפת הקווים בתחנת הרכבת שבשדה. אמנם כבר הייתי בוגר של כמה ממפות המטרו המסובכות בעולם, זו של האנדרגרואנד בלונדון או של הסאבוואי בניו-יורק, אבל בסירבול כזה עוד לא נתקלתי, ממש סבך של חוטי-צמר שנגררו בידי חתול.

הייתי אמור להגיע לשיזואוקה שם אמור היה להיערך למחרת היום המשחק בין גרמניה לקמרון, אולם לאחר שמצאתי סופסוף את הרכבת שמגיעה לשם וביררתי את המחיר הסתבר לי, בהמרה קצרה למטבע שקלי (ולא בשער קשוח מדי), כי מחיר הנסיעה לשיזואוקה עולה על תקציב הנסיעות הכולל אותו תכננתי לכל משך הביקור. בצר לי וויתרתי בשלב הזה על הנסיעה לשיזואוקה ועליתי הרכבת המהירה לטוקיו בתקווה למצוא שם פיתרון.

בהגיעי לתחנת הרכבת המרכזית של טוקיו (העתק מדוייק משום מה של זאת באמסטרדם) חשכו עיני למראה נחילי האדם הצועדים במנהרות התת-קרקעיות בטורי ענק מתניידים. זה היה השלב בו נכנסתי סופית למצב קליני של טראומה. למזלי לפתע ראיתי מראה מוכר: חבורת אנגלים עבי כרס עם פחיות בירה ביד וזמירות "שלושת האריות" בליבם. הם היו התקווה שלי. תיארתי לעצמי שהם כבר עם פז"ם של לפחות שבוע כאן, עוד מהמשחק הראשון, וניסיתי את מזלי בתקווה שהם יוכלו להדריך אותי היכן ניתן לרכוש כרטיס רכבת שבועי, חודשי, או מה שזו לא יהיה, כי למרות שבארץ המחיר של כרטיס מסוג זה נראה היה לי אסטרונומי, כשראיתי את המחירים של הנסיעות הבודדות ביפן הבנתי שזו ממש מציאה. ואכן, הם לא איכזבו והפנו אותי לסוכנות נסיעות שממוקמת ביציאה מהתחנה ומתעסקת בנושא. כשהם הלכו התחוור לי, למרבה הזעזוע, שכל יציאה מהרכבת לוקחת אותך לקצה אחר לגמרי שלי העיר וכך יצא שביליתי חצי שעה נוספת רק בכדי למצוא את היציאה הנכונה.

כשמצאתי בסופו של דבר את המקום נאלצתי להמתין כשעה בתור עד שפקידת קבלה חיננית קיבלה אותי ובמבטא יפני משובש משהו סיפרה לי על אלף ואחת התנאים, ההגבלות והסייגים של כרטיס הרכבות. בסופו של דבר קניתי את הכרטיס ובהמשך גילתי, לשמחתי, שהוא יכול לאפשר מעבר חופשי בין כל הרכבות ביפן. איך גילתי? פשוט ראיתי כיצד האנגלים מסתובבים עם הכרטיסים האלה, מנופפים בהם לכל עבר ונכנסים איתם לכל מקום כאילו היו דרכון דיפלומטי.

עם אפס שעות שינה ב- 48 השעות האחרונות, ג'ט לג מטורף, רון בלב והגרסה היפנית לחופשי-חודשי ביד, איתרתי את הרכבת לשיזואוקה ויצאתי למסע.

טעות בכתובת?

הנסיעה ברכבת היתה ההזדמנות הראשונה להכיר את נופיה של ארץ השמש העולה ואז התוודעתי לראשונה למחזה הבא: קילומטרים על גבי קילומטרים של חלקות אדמה מוצפות או, אם תרצו, ימק"א בחורף ירושלמי זועף במיוחד. לימים הסתבר לי שאלו אינם אלא שדות האורז המפורסמים של יפן.

לאחר כל התלאות האלה הגעתי בשעה טובה, יומיים וחצי לאחר שעזבתי את הארץ, למחוז חפצי והיעד הראשון שלי בביקור: המאמצו- עיר המרכזית בחבל שיזואוקה שם אני אמור להשתכן בימים הקרובים ולצפות מחר במשחק הראשון שלי. התמקמתי בחדרי במלון, הנחתי את הראש לתפוס תנומה קלה וכשהתעוררתי יצאתי לרחוב בכדי לספוג קצת אווירת מונדיאל ולראות את משחקי הערב.

או אז חיכתה לי ההפתעה האמיתית.. קרוב לשעתיים שוטטתי ברחובות המאמצו מבלי להיתקל באזכור אחד של אותו אירוע שמסעיר את כל העולם, ואמור לפחות, להערך ממש כאן, מתחת לאף של המקומיים. לא שלט חוצות המברך את הבאים, לא כיכר בה מוקרנים המשחקים על מסך גדול ואפילו לא פאב או מסעדה בה ניתן לצפות בשידורים. הייתי בהלם. אולי הגעתי בטעות למקום הלא נכון?

לבסוף מצאתי איזה פאב-מסעדה שהראה את המשחקים, שם הייתי הלקוח היחידי שהטריח עצמו לצפות במשחק שנערך באותה שעה, בלגיה מול טונסיה, משחק שכל מה שאני זוכר ממנו זה שנערך בגשם זלעפות שוטף. מה שאני דווקא זוכר היטב זה שהמלצרית/ברמנית במקום נראתה די לחוצה מכך שהיא תקועה שם לבדה עם יצור עגול עיניים מזור שכמותי וחיכתה בקוצר רוח שהמשחק יגמר בכדי לבשר לי שהמקום נסגר. עזבתי את המקום ומיהרתי חזרה בגשם שוטף למלון, הלום תרבותית, ונעדר כל התרגשות מונדיאלית.

בפרק הבא- בשעה טובה אני מגשים את החלום ונוכח במשחק במונדיאל, אבל החוויה שלי הופכת הזוייה משעה לשעה…