סיפורי מונדיאל (7): בין עזה לשיזואוקה (חלק ראשון)

פרוייקט סיפורי מונדיאל מגיע לישורת האחרונה. בשבועות הקרובים אספר כאן את סיפור נסיעתי למונדיאל 2002 ביפן. להלן החלק הראשון- תבלו!
_____________________

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>

המסע שלי למונדיאל של 2002 לא התחיל ערב משחק פתיחה, לא מס' שבועות לפני כן ואפילו לא בשנה שקדמה למשחקים. המסע הזה החל שש-עשרה שנה קודם לכן, בערב קיצי אחד בירושלים, כשצפיתי יחד עם אבא מהופנט במה שיישאר לנצח עבורי זיכרון המונדיאלים הגדול מכולם- מופע יד ורגל האלוהים של דייגו ארמנדו מראדונה נגד אנגליה ברבע גמר מונדיאל מקסיקו 86'.

הייתי אז ילד בן שבע אבל אני עדיין זוכר את התחושה שליוותה אותי בסיום המשחק- התרגשות, גודל השעה, תחושה שהייתי עד למשהו היסטורי. באותו רגע גמלה בי ההחלטה שיום אחד אני אהיה שם- במונדיאל!

בשש-עשרה השנים שעברו מאז ביליתי לילות שלמים בהם התהפכתי במיטה והפלגתי בדמיונות איך זה יהיה להיות שם באמת… האווירה, הרעד ביציעים ובעיקר- התחושה הזו להיות חלק ממשהו היסטורי, המחשבה שאתה נמצא שם איפה שמאות מיליונים ברחבי העולם שרואים עכשיו את המשחק בטלוויזיה היו מוכנים לתת כל-כך הרבה בכדי להיות.

עד שהשתחררתי הצבא מעולם לא הייתי בחו"ל. הנסיעה הראשונה שלי הייתה טיול כדורגל באירופה שערכתי מיי עם שחרורי מצה"ל במשך קרוב לחצי-שנה בין דצמבר 2000 למאי 2001. זה היה ההודו/דרום-אמריקה שלי.. מהטיול הזה חזרתי עייף, מותש פיזית ורגשית ובעיקר תפרן. אלא שכעת, ידעתי, עומדת לפני המשימה הגדולה מכולם- המסע למונדיאל 2002 ביפן!

הייתי צריך לעשות כסף, ומהר. כך יצא שאת החודשים הראשונים שאחרי החזרה מאירופה ביליתי בעבודה סיזיפית ב"מאפיית חבה" המפורסמת בשוק מחנה-יהודה. שנים רבות אח"כ, שמסביבי ילינו נערות מעודנות על זה שהן עובדות קשה במשרד, אזכר באותם ימים של קיץ בחום מהביל של 40 מעלות, כשהתנורים אופים אותך יחד עם הבורקסים, בשישה ימי עבודה בשבוע בקצב מטורף של 16 ו-17 שעות ביום, ואדע להעריך עבודה קשה "אמיתית" מהי..

אחרי כמה חודשים כשלו רגלי ולשמחתי מצאתי עבודה טובענית מעט פחות כקצין ביטחון במלון "המלכים" המיתולוגי שבמרכז העיר מול כיכר פאריז. הימים היו ימי הפיגועים הנוראים של אינתיפדאת אל-אקצה וגם כלב מת לא בא לתור בירושלים. המשמרות היו דלות ובמסגרת הצמצומים שנכפו על המלון לאט לאט הפך קצין-הביטחון גם למאבטח, המנקה והחדרנית. מספיק כסף לא יכולתי לעשות מהעבודה הזו ולכן שמחתי כשחבר שעבר לגור וללמוד ברחובות הציע לי להחליף אותו במשרה בה הועסק באוניברסיטה העברית בהר-הצופים.

קפצתי על המציאה והשתלבתי בעבודה במסגרת ביה"ס לחינוך. תפקידי היה לארוז ארגזים עם חומרי לימוד ולשלוח אותם לכל הארץ. בכל יום הייתי עושה אינספור פעמים את הדרך הארוכה מקצה אחד לשני של הקמפוס עם עגלה עמוסת ארגזים, מביט בקנאה בכל אותם סטודנטים המסתלבטים על הדשא… בהרבה מובנים הייתה זו ראשית הקריירה האקדמית שלי.

במקביל המשכתי לעבוד גם במלון, במשמרות לילה בעיקר, וכך יצא ששלושה או ארבעה ימים בשבוע הייתי מסיים משמרת לילה במלון ונוסע מיד לעבודה באוניברסיטה. כמעט 24 שעות רצופות של עבודה. מה לא עושים בשביל להגשים חלום…

בשעות הפנאי הבודדות שהיו לי התחלתי לתכנן את הנסיעה. קוראה נראתה לי מוזרה מדי ומראש החלטתי שאני אסע רק ליפן. עקבתי אחרי מכירת הכרטסים באינטרנט, שאז עוד לא ידעתי עליו יותר מדי, ובלילה קריר אחד של ינואר נכנסתי לאינטרנט קפה מזוהם בבן-יהודה ועשיתי את המעשה-

הזמנתי ארבעה כרטיסים: שניים לשלב המוקדם- גרמניה נגד קמרון בשיזואוקה וארגנטינה נגד שבדיה במייאגי, אחד לשמינית הגמר בנייגאטה ועוד אחד לרבע הגמר באוסאקה.

אלא שבעודי עוסק בתכנון הנסיעה עדיין לא שיערתי את המכשולים והמניעות שיעמדו בדרכי למזרח-הרחוק שבחודשים הבאים יהפוך לרחוק הרבה יותר מששיערתי לכתחילה…

חומת מגן

בסרטו של ערן ריקליס "גמר-גביע" מסופר על חייל מילואים (משה אבגי) שבמקום לממש את נסיעתו המתוכננת למונדיאל בספרד 82' מוצא עצמו בלחימה אי שם בדרום לבנון. בכל פעם שראיתי את הסרט לא יכולתי אפילו להרשות לעצמי לדמיין כמה אכזרית יכולה להיות סיטואציה שכזו. לא חלמתי שזו עשויה להיות יום אחד מציאות מאוד ממשית עבורי…

בערב פסח, פחות מחודשיים לפתיחת המונדיאל, התרחש הפיגוע הנוראי במלון פארק בנתניה. כבר למחרת החלו לרוץ בבית הכנסת שמועות על גיוס מילואים.

לא ידעתי אז הרבה על מלחמות, למרות שכבר סיימתי שירות צבאי, אבל גיוס מילואים באמצע החג היה נשמע לי כמו משהו שיש לו התחלה אבל את אחריותו מי יישורנו. בראש, לאט לאט, התחילו לצוץ לי המחשבות שאולי אמצא את עצמי בעזה עם הכרטיסים למונדיאל וכמו משה איבגי ב"גמר גביע" אספר למקומיים איפה הייתי צריך להיות עכשיו במקום…

במוצאי החג כבר הודיעו בחדשות על גיוס מילואים נרחב. ידעתי שהטלפון השחור הוא רק עניין של זמן. ואכן, למחרת בבוקר קיבלתי את הטלפון מבשר האיוב מקצינת הקישור. בנאיביות עוד שאלתי אותה "לכמה זמן נהיה מגויסים?" והיא ענתה ש"אין לה מושג, שזה צו שמונה ושלא אעשה תוכניות לזמן הקרוב". היה זה יום נוראי בירושלים, עוד פיגוע, ברד נוראי ירד מהשמיים ותחושה של סוף העולם. ואני, אני רק חשבתי על החלום שלי לנסוע למונדיאל שמתמוסס לי עכשיו עם הגשם.

במוצאי שבת קיבלתי טלפון שהגיוס שלנו מתעכב ביום או יומיים ובינתיים "שנהיה זמינים בטלפון". לא ריאתי בזה פתח לתקווה כי אם דחיית הקץ. ישבתי במרפסת, הדלקתי סיגריה בסיגריה וחשבתי על משה איבגי…

היומיים הבאים עברו עלי בציפייה וחרדה אבל הטלפון הארור לא הגיע. עד שביום שלשי טילפן אופיר גרמן ובפיו בשורות שלא יאמנו ממש- מסתבר שגייסו את החטיבה.. את הגדוד… את כל הפלוגה… ורק את המחלקה שלנו לא! אנחנו בעתודה. לא האמנתי למזלי הטוב.. זה היה נדמה עבורי כנס, לא פחות.

מבצע חומת-מגן הלך והסתבך ועמו נקיפות המצפון שלי על החברים שנלחמים בשכם וג'נין ועל זה שיש לי בראש רק דבר אחד- המונדיאל. כשהסתיים המבצע והחברים חזרו הביתה נשמתי לרווחה. "זאת הייתה חתיכת הפחדה" חשבתי לעצמי, "אבל אם עברתי את זה כנראה שהגורל שלי הוא בכל זאת לנסוע למונדיאל".

אלא שגם זה לא היה סוף הסיפור…

בלת"ם

כחודש לפני המשחקים קיבלתי הודעה להגיע לאסוף דבר דואר שמור. בסתר ליבי ידעתי מה זה אמור להיות… מכיוון, שכאמור, עבדתי 24 שעות ביממה, נאלצתי להמתין עד יום שישי, הבוקר החופשי היחיד שהיה לי במהלך השבוע, עד שיכולתי ללכת לדואר לאסוף את החבילה.

באותו יום שישי הייתי הראשון בדואר. התייצבתי נרגש כחתן ביום חופתו והגשתי לפקידה המנומנמת את תעודת הזהות והפתק הקורא לי לבוא לאסוף את דבר הדואר.

היא קמה מכיסאה, בררה בערימת החבילות וחזרה כשבידה מעטפה קשיחה בצבע-צהוב סגורה היטב. הנחתי את המעטפה מתחת לחולצה ורצתי לאוטו. רק אחרי שנעלתי את הדלתות ווידאתי שאיש לא עוקב אחרי העזתי לפתוח אותה לאט לאט…

ושם הם היו… ארבעה אונקיות זהב, עם השם שלי עליהם באותיות קידוש לבנה באנגלית ו(אני מניח..) יפנית- יצחק אלפסי. רטט והתרגשות אחזו בי, חשתי כאילו בידי נמצאות לוחות הברית ממש.

פתאום טלפון. גרמן. "מה הוא רוצה עכשיו?" תהיתי לעצמי, ועניתי לשיחה.
"יש לי חדשות!" הודיע גרמן בחגיגיות. החסרתי פעימה.
"דיברתי עכשיו עם המ"פ שלנו..". עוד פעימה.
"..ובגלל שלא היינו בחומת-מגן אנחנו הולכים להיות מצוותים לגדוד אחר בתעסוקה בעזה לעשרים ושמונה בחודש הבא". התעלפתי.

חיוור כולי חזרתי הבייתה. אבא, שראה אותי ראשון במצב הזה, נבהל. "מה קרה?" שאל מייד. כנראה חשב שדבר הדואר שהלכתי לאסוף היה מכתב זימון לבית-דין של מעלה.. סיפרתי לו את החדשות של גרמן בעודי על סף בכי. אפילו לאבא, שתמיד יודע למצוא מילת עידוד ופתח של תקווה, לא נותרו הפעם מילים.

כל מה שנותר לי היה להשלות את עצמי במהלך אותו סופה"ש שהאינפורמציה של גרמן שגוייה. אלא שהמעטפה החומה שחיכתה לי בדואר ביום ראשון על הבוקר לא הותירה כל מקום לספק: "תעסוקה מבצעית בחטמ"ר עזה; 2 ליוני – 30 ביוני". "לפחות את הגמר נראה בבית.." ניחמתי עצמי באירוניה.

אחרי ההלם הראשוני ידעתי שעל החלום הזה אני לא יכול לוותר בכזאת קלות. יש מאין גייסתי בעצמי את הכוחות לנסות ולהילחם על ביטול הצו. תחילה קצינת הקישור, שנשמעה מאוד לא מעוניינת ומאוד לא מסמפטת את המצב שלי. היא הפנתה אותי למי שהוא, כך מסתבר, המפקד הישיר שלי ביחידה שהיה גם הוא משועשע מכל הרעיון: "אנשים עזבו משפחות ונשים בהריון ואתה רוצה ליסוע לראות כדורגל?!" "הוא כנראה לא אוהב כדורגל" חשבתי לעצמי והמשכתי.

מפקד הפלוגה היה הצ'אנס האחרון שלי. לא הכרתי אותו אז כי לא יצא לי עדיין לעשות מילואים אבל ידעתי שרק מילה שלו תוכל לפתוח דלתות עבורי ולהמיס את הלבבות הקפואים בהם נתקלתי עד כה. השגתי את המספר וחייגתי אליו:

"אז תדחה את הנסיעה"
"מה תדחה? זה מונדיאל! פעם בארבע שנים!!" עניתי.
"אז תבקש החזר על הכרטיסים" (כאילו שהכסף זה מה שעניין אותי…)
"זה פיפ"א, איך אני אסביר להם עכשיו מה זה צו-8"?
שנייה לפני שאני שוקע בייאוש טוטאלי הוא נתן לי בכל זאת פתח אחרון לתקווה:
"טוב, תשלח לי צילום של הכרטיסים וכרטיס הטיסה לקצינת קישור ונחשוב מה לעשות".
וזה מה שעשיתי דבר ראשון על הבוקר שלמחרת.

כל התהליך הזה נמשך מספר שבועות ומפה לשם כבר נותרו פחות משבועיים עד לנסיעה המתוכננת. בראש כבר רקמתי תוכניות איך אני נמלט מהארץ בדרכון מזוייף או משהו. לא היה אכפת לי להיות עריק ולחזור מיפן ישר לכלא. רק רציתי להיות במונדיאל. עזבו חלום, זה כבר הפך לאובססיה..

יום שישי, שבוע בלבד לפני הנסיעה, אני מרים שוב טלפון לרותם המ"פ:
"מה קורה רותם, עוד שבוע אני אמור לנסוע?"
שתיקה ארוכה…
"איזו נבחרת אתה אוהד?"
"אנגליה?!" אני משיב באי נוחות מסויימת, לא משוכנע מה מטרת השאלה..
"לא ברזיל?!!"
"לא.. אני אנגליה מאז…"
"טוב" הוא קוטע אותי, "אז שהיה לכם בהצלחה, תהנה".

רציתי לקפוץ עליו ולנשק אותו דרך הטלפון.

"תודה רותם, תודה, אתה לא מבין כמה זה חשוב לי, אני חוזר וישר מתנדב לשלושים וחמש.. מילה שלי!"

שבוע לפני וסופסוף יכולתי לראות את החלום שלי מתגשם…

בפרק הבא- אני מגיע בשעה טובה ליפן אך מגלה לתדהמתי שדווקא שם אף אחד לא שמע על המונדיאל…

לצפייה בקטע המדובר מהסרט "גמר גביע" כאן >>

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, ממשיך לנסוע, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 Responses to סיפורי מונדיאל (7): בין עזה לשיזואוקה (חלק ראשון)

  1. מאת matipool‏:

    איציק – סיפור נפלא . מחכה להמשך בהקדם . סחטיין על העבודה הקשה שלך והמאמצים להגשמת חלום .
    קראתי אותו בשני חלקים בין האכלת התינוק החדש שלנו להרדמתו ( נו – זאת הזדמנות לעדכן אותך . נולד ביום שני בצהריים , 17/05 ) .
    דרך אגב – חומת מגן התחיל כאירוע מאד טראומטי עבורי כשגוייסתי ביום שישי בבוקר למחרת הפיגוע ועזבתי אישה עם 2 ילדים קטנים , המשיך עם מס' ימי לחימה לא קלים בבית לחם והסתיים בתחושה טובה של פלוגה מגובשת כמעט כמו בסדיר .

  2. מזל טוב מתי! איזה חדשות נפלאות!!

  3. מאת tzur‏:

    Great story

  4. מאת hony-meagel‏:

    סיפור מדהים , תוך נסיון בלתי פוסק לנשום מקטע אחד למשנהו.

    הקייץ הזה כולו ליאו מסי ו- H.D , כל אחד והשריטה שלו.

    מחכים להמשך הסיפור…

  5. מאת matipool‏:

    איציק – תודה רבה . אכן , שמחה גדולה .
    עדיין ממתינים להמשך …

  6. הפרק הבא ביום שישי בלי נדר.

סגור לתגובות.