חג השבועות עניינו זהות. עם קבלת התורה במעמד הר-סיני נפתחה מערכת היחסים המורכבת שמלווה אותנו עד היום (ותלווה אותנו כנראה לעד) בין הזהות היהודית כדת לזהות היהודית כעם.
לפני מספר חודשים רואייניתי למחקר של קבוצת סטודנטיות מהפקולטה למדעי-החברה באוניברסיטת בר-אילן שעסק בשאלת הזהות ותחושת השייכות בקרב חוזרים בשאלה מהציבור הדתי-לאומי. להלן אני מביא את הדברים העיקריים מתוך תמלול הראיון.
חג שמח!
__________________
ציין נקודות ציון משמעותיות בתהליך החזרה בשאלה שעברת-
זה לא שקרה משהו ספציפי, זה היה תהליך. בתיכון דווקא הייתה לי התחזקות מבחינה דתית. למדתי בתיכון דתי, בהימלפרב שבירושלים, הייתי בכיתת בית-מדרש שזה כמו ישיבה תיכונית רק בלי תנאי פנימייה, ודי חיפשתי את עצמי כמו כל אדם בגיל הזה. הגעתי לשלב הזה שבו שואלים שאלות ובהתחלה זה היה בקטע הדתי. אני אדם שמאוד קשה לו עם מסגרות, מגבלות זה לא באופי שלי ולכן באופן טבעי כל פעם שהייתה לי הזדמנות להשתחרר זה מה שעשיתי. בכלל, לא גדלתי בבית פנאטי. אצלי בבית שומרים שבת, אבל אם היינו הולכים לשכנים והטלוויזיה דולקת נגיד, זה לא כאילו שהיו מכסים לנו את העיניים או משהו כזה. אז בשבילי זה לא היה משהו נוראי כל כך. זה קרה לאט לאט. אני זוכר למשל את הפעם ראשונה שלא הלכתי לתפילה בשבת בבוקר או שנסעתי בשבת. אבל זה היה ממש תהליך. אין נקודות משמעותיות מסוימות. אני חושב שככל שהשתחררתי ממסגרות בחיים שלי אז גם המסגרת של הדת הלכה וכבלה אותי פחות.
על אילו דברים בדת אתה עדיין מקפיד, אם בכלל?
כיום אני משתדל לשמור כשרות בסיסית, לצום ביום כיפור. אני לא אוכל חמץ בפסח והולך לתפילה ביום שישי כשאני בארץ, ולתפילות בחגים שאני מאוד אוהב. אלו הדברים הבסיסיים. האמת היא שבכשרות זה יותר קטע פסיכולוגי, שקשה לי לאכול חזיר או בשר וחלב יחד. בנוגע לתפילות- אני באמת אוהב ומתחבר אליהן אז אני עושה את זה בכיף, אני מרגיש צורך בזה ונהנה מזה. לגבי שבת אז דווקא כן נחמד לי ללכת לבית כנסת ביום שישי ולעשות קידוש. מצד שני קשה לי לשמור לגמרי כי התרגלתי כבר לראות טלוויזיה וללכת למשחקי כדורגל בשבת אחה"צ. זה מוזר, לפעמים יוצא שאני שומר שבת עד למחרת, כלומר שבת אחה"צ, ואז החברים באים ואוספים אותי למשחק של בית"ר. אני לא משלה את עצמי שמה שאני עושה מבחינה הלכתית זה בסדר, אני יודע שאף רב לא ייתן לי על זה אישור, אבל אני מרגיש עם זה טוב מאוד.
באיזו צורה באה כיום הדת לידי ביטוי בחייך? איזה מקום היא תופסת?
בשלב מסויים, בערך בשנה הראשונה באוניברסיטה, הבנתי שכל העניין של הדת בכלל לא קשור לאמונה באלוהים או לא. זה להיאחז במשהו יותר גדול ממני. הרי אני לא אדע אף פעם אם אלוהים קיים או לא, אף אחד לא יודע. אלא אם כן אלוהים יקום בוקר אחד ויגיד אני אלוהים ואז זה כבר לא יהיה אמונה. כי אתה יודע. ומה הרי הקטע באמונה? הקטע זה להאמין במשהו שלא יכולים לראות או לגעת בו. אם אני אוכיח את קיום אלוהים זה כבר לא אמונה. אז התנתקתי לגמרי מכל הקונטקסט הזה של אמונה והבנתי שאם אלוהים זה צורך פסיכולוגי אז בעצם כמו כל דבר פסיכולוגי אני אתן לכך מקום בחיים שמתאים לי, ומבחינתי פחות מתאים לי כל עניין המצוות אלא יותר החיבור הרגשי, הרוחני.
באופן אירוני היום כשאני כמעט לא שומר אף מצווה אני מרגיש הרבה יותר קרוב לאלוהים מאשר כשהייתי שומר מצוות. קשר הרבה פחות אמצעי עם אלוהים. היום התחושה שלי לאלוהים זה עצם הידיעה שהוא שם, היכולת לפנות אליו כשאני צריך, לדבר אתו. אני יודע שהוא שומר עליי, כמעט כמו קשר עם בן אנוש ולא עם איזושהי דמות ערטילאית כזו.
אני חושב שתפקיד הדת בחיי האדם הוא לתת לו תחושה של משמעות, של משהו גדול ממנו שאפשר להיאחז בו, כי סה"כ החיים מאוד לא צפויים וקשה להיות תלוש. נדמה לי שהמסגרת הדתית משאירה לך אפשרות או לעשות הכל, ואז אתה מקבל תחושת זהות, או שאתה עוזב ואז אתה מפסיד אותה. אני מצאתי דרך כן להרוויח את התחושה הזו אבל עדיין לא להיות בתוך מסגרת. אני חושב שזה קשה כי יש אנשים שכן מרגישים שהם צריכים לעשות משהו כדי להרגיש בתוך מסגרת. אבל לי אישית זה מתאים, לא לכל אחד.
כיצד אתה מגדיר את עצמך כיום מבחינה דתית?
אני לא מגדיר את עצמי כחילוני ולא באמת רואה עצמי ככזה. אני חש כיום דתי מבחינה רגשית, למרות שמבחינה מעשית אני מודע לכך שאני חי אורח חיים חילוני. אם מישהו שואל אותי היום איך אני מגדיר את עצמי, אז אני מגדיר עצמי כדתי כי מוזר לי מאוד להגיד שאני חילוני. אני לא יכול לומר כך. אני יכול להגדיר עצמי כדתי שלא מקפיד על כל המצוות או לא יודע מה, כל מיני הגדרות מוזרות. אני יודע שזו הגדרה מוזרה אבל זו התחושה שלי. ולכן אני לא יכול לתת בדיוק הגדרות, אני חי עם זה ככה כמו שזה והאמת שדי טוב לי.
לאיזו חברה אתה מרגיש שייך יותר, זו הדתית או החילונית?
אף פעם לא הרגשתי ממש שייך לחברה הדתית, מצד שני גם לא ממש הרגשתי חלק מאיזושהי חברה באופן כללי. מעולם לא הייתי טיפוס של חבר'ה, תמיד היה לי חבר משם חבר מפה. כנער היו לי הרבה חברים חילוניים ודווקא לחברים מביה"ס לא ממש התחברתי.
היום אני בטח לא חלק מהחברה החילונית אבל אני גם לא חושב שאני חלק מהחברה הדתית-לאומית. למרות שהיו לי ועדיין יש לי חברים דתיים מעולם לא הרגשתי חלק מהביצה, כך שלא הייתי מגדיר עצמי כחלק מהחברה הזו למרות שזו החברה שגדלתי בה. אני שומע שיש היום חבר'ה שקוראים לעצמם דתל"שים אבל גם לזה אני לא מרגיש קשור. אני לא מוצא עצמי בשום קטגוריה והאמת שממש טוב לי ככה. יש לי חברים מכל קצוות הדת- מחרדים, חוזרים בשאלה וחילונים גמורים ועם כולם יש לי חיבור ברמה זו או אחרת.
איזה בן/בת זוג בחרת/ היית בוחר לעצמך? מאיזה רקע הדתי?
חשוב לי להכיר מישהי עם רקע דתי, שיש לה גישה לדת. שתדע מה זה שבת, יום כיפור. יהיה לי קשה לעכל מישהי שלגמרי מנותקת. מצד שני אם היא תהיה דתייה ותצפה גם ממני לשמור שבת והכל, יהיה לי קשה לשמור. זה בעייתי כי קשה למצוא את האמצע. אבל אני מבין שזה משהו שקיים כיום יותר ויותר. כלומר יש הרבה יותר אנשים באמצע וזה יותר לגיטימי בחברה. אני לא מחפש מישהי כמוני בדיוק אלא מישהי עם קשר לדת וחיבה למקורות אך שלא תצפה שאני אהיה דתי. אני מניח שאפשר למצוא משהו כזה אך זה לא פשוט. לכן עם מישהי חילונית אולי יהיה לה יותר קל לקבל דברים כמו קידוש ויהיה לה יותר קל לקבל את חיי כיום, מאשר מישהי דתייה שיהיה לה קשה לקבל את זה שאני לא שומר שבת. אם אני צריך לבחור דתייה או חילונית אני אבחר בחילונית.
איזה חינוך היית רוצה להעניק לבניך/ בנותיך?
אחת הסיבות שבגללה אני חוזר לארץ ולא נשאר פה, היא כי אני רוצה להתחתן עם מישהי יהודיה ולהקים איתה בית יהודי, מתוך המחשבה על ילדים. תראי, אני רואה פה בחו"ל את המשפחות המעורבות של יהודים וגויים שבהן הילדים מתחנכים באופן אמביוולנטי, למשל בחנוכה הם משחקים עם עץ אשוח. אני מאוד מחובר ליהדות וברור לי שאני רוצה שילדיי יגדלו על המורשת היהודית ושהיהדות תהיה חלק מזהותם, מחייהם. לא אכפת דתיים-לא דתיים, שיעשו מה שטוב להם, זה לא מעניין אותי. ההגדרה הכי קרובה לזה היא אולי מסורתי. אבל אני לא חושב שאפשר להכניס את זה להגדרות.
מבחינת מסגרת אני חושב שזה יהיה בעייתי לשלוח לחינוך דתי, כי אני לא רואה עצמי מקיים שבת כמו שצריך. אני בתור ילד בביה"ס דתי, זה שלא הקפדנו בבית על קלה כבחמורה הייתי מתבייש בזה. אני חושב שזה לא טוב לילד כי הוא יכול להרגיש לא בנוח ודווקא בבי"ס חילוני אפשר להרגיש יותר טוב. בביה"ס דתי אם אתה לא מקיים את כל המצוות פותחים עליך עיניים אבל בביה"ס חילוני אם אתה מתקרב לדת זה מתקבל יותר בהבנה. בכלל, יותר קל מבחינה חברתית לעשות מהלך מהחילוני לכיוון הדת. אבל זה משהו שמאוד תלוי עם מי אקים את הבית.
אילו דברים טובים יותר יש בחברה החילונית לעומת הדתית, ולהיפך?
ברמת העיקרון אני לא חושב שיש בחברה הדתית משהו יותר טוב מהברה החילונית או להפך, זה תלוי באדם. אני כן חושב שיש משהו בדת שהוא יותר ערכי, מין צניעות כזו של קבלה שיש משהו גדול יותר ממני. אבל זה לא הופך את החברה הדתית ליותר טובה. יש אנשים טובים פה ושם. אבל עצם הקשר למסגרת, תחושת השייכות –יש בזה משהו יותר בריא.
איציק, מרתק.
במבט מעט רחב יותר, החברה הישראלית כבר איננה דיכוטומית, ורבים מביננו אינם יכולים עוד להשיב בפשטות על השאלה "מה אתה – דתי או חילוני?". נדמה לי שהמגמה הזו, אשר אולי ניתן להגדירה כ"איניווידואליזציה" של הדת והמסורת זוכה להתייחסות מועטה מדי, אל מול העיסוק בתופעות דוגמת ההתחרדות וההקצנה בחלקים מהציבור הדתי לאומי, ותופעת "נוער הגבעות" (אשר גם בו האינדווידואליות מהווה רכיב מהותי).
מספר הזוגות ה"מעורבים" בין חברי גבוהה בהרבה מכפי שהיה בדור של הורינו, מספר המניינים האורתודוכסים "ליברליים" נמצא בעלייה, גופים כמו רבני "צוהר" הולכים ומתחזקים, וגם מסגרות חינוכיות יצירתיות הולכות ומתרבות, החל מתל"י לחילונים מחפשי המסורת ועד לביה"ס דוגמת "קשת" בירושלים ו"יח"ד" במודיעין אשר מוכיחים כי יש מקום לאופציות נוספות פרט ל"ממלכתי" או "ממלכתי דתי".
לטווח הארוך, תחושתי היא כי מגמה זו רק תחזק אותנו כחברה.