קטגוריות
כל הרשימות סיפורים עשרים ושניים משוגעים

סיפורי מונדיאל (5): 'כשדייגו בכה' מאת: צור אורן

לפני שאני נכנס לויכוח של מיהו השחקן הגדול בהיסטוריה, אני צריך להודות שאני משוחד. כבן לאם שנולדה בארגנטינה ונכד לסב ששיחק בצעירותו בבוקה ג'וניורס, קשה היה לצפות ממני לאהוד נבחרת אחרת מאשר ארגנטינה במונדיאלים.

בבית סבי וסבתי דיברו ספרדית והכינו אסאדו כמיטב המסורת אך לצערי בשתי אומנויות אלו לא זכיתי להצטיין. על הכישלון הקולינרי עם האסאדו אני מצליח לחפות עם סטייקים לא רעים בכלל, אך בספרדית אני חלש מאד, ולמעשה יש רק מילה אחת שאני מכיר היטב – EL DIOS.

דייגו ארמנדו מראדונה, גדול שחקני תבל – EL DIOS – אלוהים כפי שמכנים אותו בארגנטינה הוא סיפור המונדיאל שלי.

בשנת 1986 בהיותי בן שבע, זכתה ארגנטינה בגביע העולמי שנערך במקסיקו. מראדונה הטביע את חותמו על המונדיאל ההוא כשהביא לאלביסלסטה את הגביע על אף סגל בינוני מאד ששיחק לצידו, ותרם להיסטוריה של הכדורגל מספר מהלכים בלתי נשכחים כמו שני השערים במשחק רבע הגמר נגד אנגליה, האחד בעזרת יד האלוהים והשני בכדרור מדהים לאורך חצי מגרש, או הבישול המדהים לשער של חורחה בורוצ'אגה במשחק הגמר נגד מערב גרמניה. לטורניר ההוא קדם ביקור של נבחרת ארגנטינה בארץ הקודש, ביקור שהפך לאחר מכן למסורת כל עוד דייגו לבש את החולצה מספר 10 בתכלת לבן.

גם לפני המונדיאל באיטליה 1990 הגיעה נבחרת ארגנטינה לארץ. הסגל שלה היה אז אפילו פחות נוצץ, ולצד מראדונה שיחקו שחקנים אפורים כמו סרג'יו בטיסטה, חורחה אולרטיקואיצ'אה ואחרים וכבר אז ניתן היה לראות חריקות רבות ביכולת של אלופת העולם. בביקור ההוא אמר מראדונה כי בשביל לקחת ממנו את הגביע יצטרכו לקרוע לו אותו מן הלב.

אמר, ולא שיקר.

נבחרת ארגנטינה התחילה את מונדיאל איטליה 90' בצורה נוראית. הפסד לקמרון במשחק הבכורה, לאחר מכן ניצחון על ברה"מ ולבסוף תיקו מול רומניה העלו את ארגנטינה לשמינית הגמר ממש בנס מהמקום השלישי בבית. ארגנטינה איבדה את השוער הראשון שלה נרי פומפידו שנפצע ואת מקומו תפס שוער צעיר וחסר ניסיון בינלאומי בשם סרחיו גויקואצ'אה.

בשל ההעפלה מהמקום השלישי קיבלה ארגנטינה הגרלה קשה מאד בשלב שמינית הגמר. זו הייתה נבחרתה האימתנית של ברזיל, היריבה המרה שהעפילה בקלות מהמקום הראשון בבית שלה. המשחק עצמו התנהל באורך חד צדדי לחלוטין. אני זוכר את עצמי יושב בסלון ביתי עם אבי ונפעם בכל פעם מחדש מההחמצות מסמרות השיער של נבחרת הסמבה, כאשר ארגנטינה כלל לא מצליחה לעבור את חצי המגרש. זה היה נראה כמו מטווח והיה ברור לי שברגע שהשער הראשון ייכנס הסיפור ייגמר.

ככל שהדקות חלפו גבר הלחץ הברזילאי, אבל אז, בדקה ה –81, כשאני כבר מפלל להארכה ופנדלים, הגיח אל דיוס. דייגו השתלט על כדור סמוך לקו המגרש, ניער מעליו שני ברזילאים ושלח כדור אומן מעבר לקו ההגנה הברזילאי אל עבר קלואדיו קאניג'ה שמצא עצמו לבד מול השוער הברזילאי ולא התקשה לכבוש.

באותו רגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה הבישול גדול בהיסטוריה ושער שהיה מנוגד לחלוטין למה שהתרחש על כר הדשא. דייגו שוב היה שם, ברגע הנכון ובזמן הנכון בשביל לשלוח מיליוני ארגנטינאים לחגוג ברחובות.

בשלב רבע הגמר גברה ארגנטינה על יוגוסלביה בכדורי עונשין מ –11 מטרים בזכות הצלות ענק של השוער גויקואצ'אה ( כשדייגו מחמיץ את הבעיטה שלו ) והתייצבה למשחק חצי הגמר נגד נבחרתה המארחת של איטליה.

משחק חצי הגמר נערך באצטדיון סן פאולו שבנאפולי הדרומית – מגרשו הביתי של דייגו. נאפולי מעולם לא הייתה אהודה במיוחד בחלקה הצפוני של איטליה – וזאת בלשון המעטה, ודייגו, אהוב הקהל המקומי קרא לתושבי העיר לעודד את נבחרתו במשחק חצי הגמר כנקמה על כך. העיר נאפולי הייתה אכן חלוקה בין האהדה לנבחרות ונראה היה שהאהבה לדייגו גדולה מהאהבה ללאום המקומי.

המשחק עצמו הסתיים בתיקו אחת וארגנטינה שוב ניצחה בכדורי עונשין מ – 11 מטרים עם שתי הצלות גדולות של גויקואצ'ה כשהפעם דייגו לא נכשל במשימת הכיבוש.

למשחק הגמר נגד מערב-גרמניה הגיעה ארגנטינה עם רשימה אינסופית של שחקנים מורחקים ופצועים והפעם דייגו לבדו כבר לא יכול היה להושיע. לותר מתיאוס, אנדרס ברמה, יורגן קלינסמן ורודי פלר ניצחו אחת אפס קטן, בדיוק כפי שהם אוהבים וקרעו לדייגו את הגביע מהלב. דייגו מראדונה, השמנמן נמוך הקומה שלא ממש נראה כמו הכדורגלן שהפך לשחקן הגדול בהיסטוריה, האיש שלקח נבחרת ארגנטינה אפורה מאד אל המקום הכי גבוה שאפשר, האיש שהאהבה אליו גברה על הרגש הלאומי של מיליוני איטלקים, האיש שרוח אלוהים ליוותה אותו, בכה כמו ילד קטן ואני בכיתי איתו.

במונדיאל הקרוב בדרום-אפריקה יעמוד דייגו על הקוים כמאמן האלביסלסטה. ארגנטינה שלו חרקה שיניים ועלתה די בנס למונדיאל ועל פניו נראה כי על אף הסגל המוכשר יהיה קשה לדייגו המאמן לשחזר את ההצלחה של דייגו השחקן.

אבל משהו בפנים אומר אחרת. אחרי שנים של שערוריות וירידה למקומות הכי נמוכים שיש, התחושה שלי היא שדייגו חוזר למרכז הבמה ושארגנטינה שלו תזכה באותו גביע שנקרע מליבו בשנת 1990.

ככה זה באגדות..

צור אורן

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>