קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

קבוצה אוכלת מאמניה

אם תוותר על עודד קטש עכשיו תנציח הפועל ירושלים את דימוייה כקבוצה אוכלת מאמניה ורק תגדיל עוד יותר את הלחץ על כתפיו של המאמן הבא שתמנה במקומו.

הדבר הגרוע ביותר שהפועל ירושלים יכולה לעשות עכשיו זה לפטר את עודד קטש.

נכון, אני מודה שאני לא אובייקטיבי בנושא. אני אוהב את האיש. את השקט שלו, האצילות, העובדה שמעולם לא לקח את עצמו ברצינות יתרה מדי ומעבר לכל- את האינטליגנציה הרגשית הרבה שבה התברך (הרגע אמש בשריקת הסיום בו לחץ את ידו של ליאור ליובין ולחש באוזנו "אתה יודע שאני אוהב אותך" היה תזכורת קטנה לכך – ספורטאי ענק נמדד דווקא ברגעים האלה, של תבוסה צורבת).

מצד שני האהבה הזו לא מעוורת אותי וגם אני מודה שמבחינה מקצועית עודד נכשל העונה בגדול.

אבל האם עודד לא מאמן מספיק טוב?

התשובה לדעתי היא חד וחלק- לא.

לא ייתכן שמאמן שרק לפני שנה זכה באליפות ולשבחים מקיר לקיר שכח תוך מספר חודשים את מלאכתו.

עודד קטש הוא לא הבעיה של הפועל ירושלים – כל שדרת המאמנים הבכירה בארץ עברה במלחה וכולם סיימו את דרכם עם תווית של כישלון. זה אומר דרשני. הפועל ירושלים בכדורסל מזכירה את מכבי תל-אביב בכדורגל- מועדון שאי אפשר להצליח בו.

אולי זו הסיטואציה המובנית של המועדון שבה למעשה יש לך רק מה להפסיד- אם תביא מקום שני אף אחד לא יעמוד וימחא לך כפיים כי זה המינימום המובן מאיליו הנדרש (למרות שזה קרה בפעם האחרונה ב- 2007) ומקום ראשון, בטח בעונה בה מכבי נראית כמו שהיא נראית, הוא מעבר להישג יד.

ואולי זה הלחץ. כשאני מסתכל על הנפשות הפועלות בירושלים – דני קליין בראשם – אני לא מתרשם שיש לחץ כזה. אבל אני לא נמצא באימונים ובפגישות ההנהלה וייתכן שלאנשים שם יש דרך מאוד ברורה לשדר לך שהם לא מרוצים ממך גם בלי לומר זאת מפורשות.

כשאתה בוחר בדרך מסויימת אתה צריך לקחת בחשבון שיהיו גם כישלונות, שייתכן שלא הכול ידפוק מהרגש הראשון. אבל המשמעות של לבחור בדרך זה שאתה לומד תוך כדי תנועה וממשיך בה עד הסוף מתוך אמונה שהיא תוביל אותך למקום אליו אתה חפץ להגיע.

אם בהפועל ירושלים לא האמינו בעודד קטש הם לא היו צריכים למנות אותו מלכתחילה. אם האמינו בו, ולדעתי האמינו בו, הם צריכים לקחת בחשבון שעונה כמו זהו הנוכחית יכלה להתרחש. לפעמים דברים משתבשים בדרך באופן אותו אינך יכול לצפות מראש.

עודד קטש בחור סופר אינטליגנטי, יש לו ביקורת עצמית גבוה ביותר, אני משוכנע שהוא מבין היכן טעה וידע לתקן את זה להבא.

אם תוותר עליו עכשיו תנציח הפועל ירושלים את דימוייה כקבוצה אוכלת מאמניה ורק תגדיל עוד יותר את הלחץ על כתפיו של המאמן הבא שתמנה במקומו (מי זה יהיה? הרשימה הולכת ונגמרת…) שיגיע מראש בידיעה שגם מאמן כמו עודד קטש, שהגיע לירושלים עם הקרדיט הכי רב שאפשר וקיבל חוזה לשלוש עונות, לא שרד יותר מעונה.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

יום ירושלים. זר לא יבין זאת

לא קל להישאר "נורמאלי" בירושלים אבל מי שכן מצליח לעשות זאת זוכה, לעניות דעתי, בחוויה נדיה של חיים מלאי משמעות.

יום ירושלים הנחגג היום קיבל במרוצת שנים אפיון של יום חג הנחגג בעיקר על-ידי אוכלוסיות המזוהות עם הימין כמו חובשי הכיפות הסרוגות. אינני מתווכח על כך שזוהי המציאות, אם כי בתור ירושלמי, ללא קשר לדעותיי הפוליטיות המורכבות, זה מצער אותי. בדיוק כמו שמצער אותי שיום הזיכרון לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל נתפס בציבור כיום זיכרון של "השמאל" ולא כמו שהוא אמור להיות- יום זיכרון ממלכתי.

העובדה שיום ירושלים נתפס כ-"חג של הימין" קשורה לדעתי לא רק לכך שמדובר באופן רשמי כיום חג לציון איחודה של ירושלים- מה שמוציא לכאורה ממעגל החוגגים את אלה שרואים בירושלים עיר מחולקת דה-פקטו, או שהיו מעוניינים לראות אותה מחולקת במסגרת הסכם מדיני עתידי כזה או אחר- אלא גם לעובדה שירושלים, כסמל, ממחישה אולי יותר מכל את המחלוקת בין שתי התפיסות המרכזיות, האתוסים, הרווחים כיום בציבוריות הישראלית:

בצד האחד נמצאים האלה שלדידם ישראל הינה לא יותר מאשר פיסת שטח גיאוגרפית שהתמזל/איתרע מזלו של מאן דהוא להיוולד בה, וכל רצונו הוא לקיים בה חיי נוחות ורווחה. ובהתאם לכך גם תפקידה של המדינה הוא אחד- לספק את המסגרות הפורמאליות שמאפשרות זאת.

הקשר של אלו האוחזים בתפיסה הזו לארץ-ישראל לא נובע מתחושת שייכות היסטורית, לאומית או דתית, אלא רק מתוקף העובדה שהם נולדו ו/או גדלו במקום הזה. עבורם, אם ישראל אינה מספקת להם את האלטרנטיבה הטובה ביותר לסגנון החיים אותו הם מבקשים לחיות היא למעשה לא ממלאת את תפקידה ולכן, בהינתן האפשרות הפרקטית, אין להם בעיה להמיר אותה בישות מדינית אחרת – אם על-ידי עזיבה פיזית והגירה למקום אחר ואם על-ידי הפיכת הישות המדינית הקיימת כיום בתחום המוכר כארץ-ישראל לישות המנותקת מאותם שורשים שלכאורה מונעים ממנה להיות אותה האכסניה מסבירת פנים בה הם חפצים לשהות.

מן הצד השני ניצבים אלו שלשיטתם ארץ-ישראל היא לא "סתם מקום", אלא שונה ומיוחדת מכל מקום אחר בו יכלו לחיות בעולם. זאת, לא רק מתוקף העובדה שזה המקום הפיזי אותו הם מגדירים כבית, אלא מכיוון שזהו המקום שהם חשים כלפיו שהוא "ביתם" ברמה הרגשית.

התחושה הזו מקורה במשמעות ההיסטורית, הדתית והלאומית שיש לארץ-ישראל עבורם כיהודים. לכן, מבחינתם, ללא המשמעות הזו וללא שתישא הישות המדינית הקיימת כיום בארץ-ישראל- היא מדינת ישראל- אופי יהודי שורשי המחובר לאותה מסורת, אין לאותה ישות משמעות עבורם. לכן הם נאבקים בכל כוחם על הצביון והאופי של מדינת ישראל.

היכן נכנסת ירושלים לתמונה? ובכן, נדמה שירושלים היא בדיוק הנקודה בה שתי התפיסות האלה מתנגשות בעוצמה הגדולה ביותר. כי ירושלים היא אכן הרבה יותר מסתם מקום- כל פיסת אדמה וכל אבן בעיר הזו נושאים בחובם היסטוריה ארוכת שנים, פעמים רבות עקובה מדם, ומשמעות טעונה. משמעות, שעבור האוחזים באתוס הראשון, רק מכבידה ומונעת, הלכה למעשה, את היותה של ישראל מדינה "נורמאלית" – משום שירושלים מונעת הסדר מדיני, מערערת את יחסינו עם העולם ומחרחרת עלינו מלחמה. לדידם אין שום הבדל בין אבני הכותל לאבני בנין עזריאלי והשיקול היחיד האם לוותר על האחיזה באבנים אלו או אלו הוא שיקול תועלתני קר.

לעומת זאת, עבור האוחזים באתוס השני ירושלים היא המייצגת הטובה ביותר של מדינת ישראל אותה היו רוצים לראות. מדינה שבה לכל משעול, שביל ואבן-דרך יש משמעות ורקע. עבורם, אין ישראל בלי ירושלים כמו שאין גוף ללא נשמה. ירושלים היא הלב ולכן הזיקה שלהם ללב הזה, לירושלים, היא העמוקה והקנאית ביותר.

אלא שכמו תמיד יש גם כאלה שנמצאים באמצע – כאלה שאוהבים את ירושלים ומחוברים אליה בכל נפשם, אך מצד שני גם מעוניינים לחיות בעיר וארץ חופשיים, חיי רווחה ויצירה.

האם הדברים סותרים? לא בהכרח. הקיצוניים משני הצדדים רוצים שנחשוב כך, הם רוצים להציג את הדברים כמשחק סכום-אפס- צד אחד מגיע על חשבון הצד השני. אבל, בניגוד לתדמית שלה, ירושלים היא דווקא הוכחה טובה לכך שאפשר לשלב רוח עם חומר, משמעות עם חיי-מעש.

הירושלמים האמיתיים שאני מכיר אינם דווקא דתיים אדוקים או לאומנים קיצוניים, הם אנשים חמים, פשוטים וטובים. אנשים שורשיים שיודעים קשר למקום מהו, וקשר בין אדם לחברו מהו. אנשים שקמים בבוקר לעבודה חוזרים בערב למשפחה ובין לבין נהנים לשמוע שיעור טוב על יהדות, לשבת עם חברים על כוס בירה בפאב, או על מרק קובה בשוק.

הפשטות הזו, הצניעות והעובדה שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, במובן הכי יפה ונכון של העניין, מאפשרת להם להישאר שפויים בעיר הזו שמפילה חללים רבים בגוף ובנפש. עבורם ההיסטוריה הארוכה והמורשת המפוארת של העיר אינם משהו מגביל או מכביד, אלא משהו להתגאות בו ולשאוב ממנו משמעות לחיי היומיום.

עבורי יום ירושלים הוא חג לא רק כירושלמי אלא גם כמישהו ש-"מקום" מהווה עבורו לא רק פיסת אדמה אלא עולם שלם של זיכרונות, חלומות, תקוות וגעגועים. לא קל להישאר "נורמאלי" בירושלים אבל מי שכן מצליח לעשות זאת זוכה, לעניות דעתי, בחוויה נדיה של חיים מלאי משמעות. בתור כזה שמחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, מאז ומעולם חשתי בר מזל על כך שזכיתי להיוולד ולגדול בעיר הזו. בכל מקום שהייתי בעולם תמיד התגעגעתי אליה ושום מקום לא העניק לי את ההרגשה שהיא מעניקה לי.

אני מניח שזר לא יבין זאת (וגם לא בוסמן), אבל למי שכן, ירושלמי או שלא, אני מאחל מכל הלב- חג שמח!

*

ושאנן סטריט, אחד הירושלמים הכי 'ירושלמיים' שאני מכיר, כבר כתב את כל זה הרבה יותר יפה:

אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו מהשפלה
שמע שאני ירושלמי וחשב שאני משוגע
הייתי עשיר כמו ראפרים מעבר לים
לובש ערמה של זהב יהלומים בחינם

זה יוצא מאתנו מגיע אליכם
וחוזר חלילה הלוך ושוב
השראה אני מקבל מהרחוב מזוהר ארגוב
לא מגידי גוב או מתי כספי
מביא אותה דוגרי ישיר לפעמים אפילו דרסטי
תמיד אלסטי תמיד פנטסטי

קשור לפאבים לחמרות לשוק וכן
גם לבקבוק אינעאל אבוק יש חלק
לא אגיד עליו חמצן אבל אפשר לקרוא לו דלק
בלי לשקר ב"ק" או ב"כ" רק תביא לי שלוק מהר
כי הופעה היום, עדיף בירושלים אך בכל מקום
נשרוף את הבמה נוציא מהשגרה
עד שתהיה מבסוט עד שתהיי מרוצה

אומנות ירושלמית שירה וציור
ריקוד פיסול ודי.ג'יים סופרים מספרי סיפור
אומנות ירושלמית עוברת כל גבול
ויש מה זה יבול, יותר דומה למבול, למונסון

תל אביבים לכו לדוקטור אין שום חיסון
נגד קולות האמת שפורצים מהבירה
מציקים לכם, לופתים אתכם, תופסימ'כם ת'שידרה
ופתאום אופס, לא נוח במעיים
יו"ד רי"ש ו"ו שי"ן למ"ד יו"ד מ"ם – ירושלים

יבוס, יפה נוף, אלייה קפיטולינה, אל קודס, ג'רוזלם
איך שלא קוראים לה היא נותנת את הטון
מכתיבה את הקצב, טוב רע שמחה עצב
תוותרו עליה, מוותרים על עצמכם
עדיף להעלות אותה אל ראש שמחתכם

כן,כן, מה שאתם שומעים לראש שמחתכם
דתיים חילונים מוסלמים יהודים נוצרים וכל השאר
אני לא מפחד להגיד את האמת
את כל האמת ורק את האמת
שיעזור לי רק זה שבשמים יושב

יש קבוצה בירושלים שאותה אני אוהב
איתה אלך באש במים אתן לה את הלב
עוד מזמן מהגן מהימים של אורי מלמיליאן
הייתי הולך ברגל עד ימק"א ועוד
בשביל לראות את הקבוצה שלי עם כבוד
עם נחישות עם הקרבה, יו! איזה תרגיל
יאללה יא בית"ר עם כדורגל מברזיל
עם כל הכבוד לאריק איינשטיין, וכבוד אני רוכש לו
הקבוצה שלי ב.מ.וו והקבוצה שלו דה-שוו

ג'רוזלם,  Here I am
ג'רוזלם, Je t'aime

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

אנחנו אוהבים כדורגל

ברצלונה הנוכחית היא התעלות שקוראת לעתים נדירות בהיסטוריה של תחום כלשהו- כמו הפילוסופיה ביוון הקדומה, כמו האומנות בתקופת הרנסאנס.

המוזאיק שהציגו שני מחנות האוהדים עם עליית הקבוצות למגרש סיפר מראש את הסיפור של המשחק הזה:

בצד המזרחי אוהדי יונייטד יצרו את הכיתוב: "Spirit of 68".

הם באים בשם הרוח, המסורת, של המועדון.

בצד המערבי אוהדי ברצלונה יצרו את הכיתוב: "We Love Football".

הם באים בשם הכדורגל.

בעשר הדקות הראשונות התברר כי ענן האפר הוולקני שהתפזר מהר הגעש באיסלנד אכן עיכב בסופו של דבר את הגעתה של ברצלונה ללונדון.

ואז התחילה הטחינה.

בקטלוניה נאסרו לאחרונה מלחמות השוורים. אבל קבוצת הכדורגל של ברצלונה מציגה גרסה עדכנית, מעודנת ולא פחות קטלנית של הענף – היא מענה את היריב באיטיות והנאה גלויה, ממתינה לרגע שבו תנעץ בו את החרב באלגנטיות אצילית.

במהלך סדרת הקלאסיקוס ביקרתי כאן בחריפות את ריאל מדריד על הגישה התבוסתנית, לדידי, שנקטה. אני מודה שאחרי אמש אני מרגיש צורך לחזור בי מעט – זה לא משנה באיזו גישה תנקוט, ברצלונה תגרום לך להיראות כמו הפועל יהוד.

יונייטד לא באה להחנות את האוטובוס ברחבה של ואן דר-סאר ועדיין נראתה מעוררת רחמים. עשרים ואחת וכל השחקנים שלה באמצע.

את השאלה האם ברצלונה היא הקבוצה הטובה בהיסטוריה נשאיר לילדים ולנכדים שלנו בעז"ה. אבל אני, לפחות, לא ראיתי בעשרים וחמש שנה שאני עוקב אחרי המשחק משהו שאפילו מתקרב לזה (ויסלחו לי חברי אוהדי ליברפול – ראיתי בשנים שגרתי באנגליה משחקים של הקבוצה הגדולה משנות השישים והשבעים ובאמת שאין מה להשוות).

ברצלונה הנוכחית היא התעלות שקוראת לעתים נדירות בהיסטוריה של תחום כלשהו. נקודת מסוימת מאוד בזמן שבה הכול מתחבר לכדי שלמות – כמו הפילוסופיה ביוון הקדומה, כמו האומנות בתקופת הרנסאנס.

הגדולה של ברצלונה הנוכחית היא העובדה שתשאיר אחריה מורשת מפוארת שרבים יבקשו לחקות גם הרבה לאחר שתרד מהבמה.

ועל כך אנחנו, אוהדי הכדורגל, חבים לה תודה גדולה.

ברצלונה טובה לכדורגל. מועדונים בכל העולם רוצים להיות כמו ברצלונה – ולהיות כמו ברצלונה זה לשחק כדורגל מהנה ויצירתי, לגדל שחקנים בבית, וללכת בדרך מובחנת – בדיוק הערכים שהקפיטליזם איים לחמוס מהמשחק ובתוך כך להרוס אותו.

ויש כאן גם מסר אנושי. בשאלה הנצחית מה עדיף- לחיות מכוער או למות יפה? ברצלונה מראה שהתשובה היא בכלל האופציה השלישית- לחיות יפה.

מעבר לכדורגל המושלם של ברצלונה יש רגע אחד מהגמר הזה שייחקק בזיכרון – פויול מפנה את הבמה ומעניק לאריק אבידל את הזכות להניף את הגביע.

שגיא כהן אמר בשידור דבר מדוייק – אם יש עכשיו מישהו שעומד להיכנס מחר לניתוח קשה ורואה את אריק אבידל מניף עכשיו את גביע אירופה, אחרי שרק לפני מספר חודשים שכב בביה"ח עם גידול סרטני בכבד, הוא וודאי מקבל עכשיו השראה.

ואכן, אם באיזשהו מקום בעולם ישב מישהו וקיבל מהתמונה הזו כוחות לקום היום בבוקר ולהילחם על החיים, ועל היופי שבחיים, אז כל הגמר הזה, כל הליגת אלופות, כל הכדורגל הזה- היו שווים.

כי הכדורגל הוא לא רק משחק, הוא בבואה של החיים.

ובגלל זה אנחנו אוהבים אותו. בגלל זה אנחנו אוהבים כדורגל.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

איש השנה

איש השנה הוא לאו דווקא זה שרשם את ההישג הכי מרשים או שהצטיין מעל כולם. איש השנה הוא זה שהותיר חותם שבגללו יזכרו את השנה החולפת.

איש השנה בתחום מסוים, או בכלל, הוא לאו דווקא זה שרשם את ההישג הכי מרשים באותו תחום או שהצטיין מעל כולם. איש השנה צריך, לדידי, להיות זה שהותיר חותם שבגללו יזכרו את השנה החולפת.

בשנות התשעים הריצה נייקי קמפיין תחת הסלוגן "Become Legendary" בכיכובו של מייקל ג'ורדן.

הפסיכולוג קרלו שטרנגר עוסק בספרו "אני, פרויקט עיצוב: אינדיבידואליזם ומשמעות בעידן הגלובלי", בין השאר, בדרך שבה מסעות הפרסום של התאגידים הגדולים עושים שימוש במניעים הרגשיים העמוקים והרווחים ביותר של האדם.

שטרנגר מביא בספרו ממצאים מתחום הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית לפיהם הפחד של האדם מפני המוות, האפסיות וההיעלמות אל האין הוא עצום כל-כך עד כדי שרבים מוכנים להקריב את חייהם למען האלמותיות הסמלית שהתהילה מקנה.

בהתאם לכך, אליבא דשטרנגר, מסע הפרסום של נייקי ומייקל ג'ורדן נועד למעשה לפרוט על הנים הזה בנפש האדם ולגרום לו לשאוף "להפוך אגדי", ובכך בעצם להפוך לבן אלמוות.

לקראת המונדיאל האחרון יצאה נייקי במסע פרסום מושקע בכיכובם של הכדורגלנים הבכירים אותם היא ממתגת תחת הסלוגן "Write the Future". בפרסומת שליוותה את הקמפיין נראים כירסטיאנו רונאלדו, דידייה דרוגבה, פאביו קנאברו, ווין רוני ושות' הופכים לגיבוריים לאומיים ביום שאחרי המונדיאל.

גם כאן הרעיון דומה – אותם כוכבים עתידים, לאחר שיביאו את הגביע המוזהב לעמם, לזכות בתהילת עולם, שמשמעותה למעשה חיי נצח.

סוף דבר ו"האלילים" של נייקי קרסו אחד אחרי השני כמו אחרון בני האנוש:

ורק אחד נשאר.

אותו אחד שבאמת כתב את העתיד. בדרך הכי דרמטית שאפשר, עם שער ניצחון שלוש דקות לסיום ההארכה במשחק הגמר.

בנייקי לא יכלו לחלום על תסריט מושלם מזה.

אלא שאבוי, דווקא אותו אחד לא היה בפרסומת המקורית.

כי אנדראס אנייסטה הוא הכי לא אל, והכי כן בן-אדם, שיש.

כשכבש את השער הדבר הראשון שעשה היה מחווה לחבר קרוב, מהקבוצה העירונית היריבה בכלל, שהלך לעולמו כמה חודשים לפני כן.

המחווה כל כך ריגשה את אוהדי אותו קבוצה בה שיחק חברו של אנייסטה שכאשר הגיע לשם למשחק ליגה כיריב עמדו האוהדים המקומיים והריעו לו ממושכות.

תופעה שבה אוהדים מריעים לשחקן יריב היא נדירה, אבל כבר חזינו בה.

אוהדי ריאל הריעו לרונאלדיניו אחרי שהכניע אותם בתצוגה מושלמת בברנבאו. אוהדי בית"ר הריעו לראובן עטר כשכבש שער מספרת נדיר בטדי.

אבל תופעה שבה אוהדים מריעים לשחקן יריב לא על מה שעשה על כר הדשא, אלא על מי שהוא, עדיין לא ראינו.

ללהטט בכדור כמו כריסטיאנו רונאלדו, לבעוט אותו בעוצמה ודיוק כמו דידייה דרוגבה, או לחלצו מרגלי יריב כמו פאביו קנאברו, מעטים ברי מזל יכולים.

אבל להיות בן-אדם, מענטש, חבר, כמו אנדראס אנייסטה, כולנו יכולים לפחות לנסות.

כשביקש להגיב על המחווה שעשו לכבודו אוהדי אספניול אמר אנדראס:

"מעבר לכדורגל וליריבות ישנם בני אדם, וזה הדבר החשוב ביותר".

ואידך זיל גמור.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

בית"ר דוחה שבת?

כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.

אחד הדברים הכי קשים עבורי בלגדול בבית דתי היה עניין הכדורגל בשבת. אני זוכר היטב איך כילד הייתי נצמד בשבת לחלונות של השכנים ומטה אוזן לשמוע בקושי "שירים ושערים". על האליפויות הראשונה והשנייה של בית"ר התבשרתי בדרך זו. משחקי גביע שהיו נערכים באמצע שבוע היוו אירוע חגיגי אליו הייתי מתכונן שבועות, הזדמנות נדירה לראות משחק כדורגל "על אמת".

באמצע שנות התשעים כשהתחילו השידורים הישירים בטלוויזיה החל המצב להשתנות, בתחילה היו אלה המשחקים המרכזיים שנערכו לאחר צאת השבת והוסיפו ללוח העונתי של משחקים אותם ניתן לפקוד מספר תאריכים יקרים נוספים. בשנות האלפיים כבר החלו מרבית המשחקים להיות משודרים בטלוויזיה, רובם בימי חול או במוצאי-שבת וכך יכולתי בשעה טובה להפוך לאוהד מן המניין ובפעם הראשונה בחיי גם לעשות מנוי.

לכן, כשאני מגיע לבוא בטרוניה על כך שמשחק של בית"ר נערך בשבת אני קצת מרגיש תחושת חזירות, הרי כילד הייתי חולם על משחק אחד או שניים בעונה שהיו נערכים מחוץ לשעות השבת וכעת, כשרוב המשחקים נערכים בזמנים אלה, אני מתלונן?

ועדיין, אני לא מצליח למצוא סיבה מניחה את הדעת לכך שאלפי אוהדים, בניהם מאות מחזיקי מנוי, לא יכלו אמש לראות את בית"ר בניצחון חשוב ונדיר (ועוד ביכולת לא רעה בכלל!). אם היורוליג יכולה להזיז את שעת משחק הגמר של המפעל, שמשודר ישירות לעשרות מדינות, לא יקרה כלום אם צ'רלטון, על מס' מנוייה המצומצם, תשבץ את המשחק של בית"ר בשעה 21:00, עם כל הכבוד לשידור החוזר של צ'לסי נגד וויגאן.

כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.

בכלל, נדמה לי שבשעון קיץ זה יכול להיות רעיון מעניין לקיים את המשחקים בימי שישי בצהריים. הרי בחלק גדול ממדינות אירופה, בייחוד אנגליה, שם סוף-השבוע הוא שבת-ראשון, מקיימים את המשחקים בשבת- היום המקביל לשישי אצלנו.

כדורגל ביום שישי בצהריים לא רק שמפנה את השבת לטובת שומרי המסורת וכל השאר שרוצים לבלות את יום המנוחה עם משפחתם, הוא גם יכול להיות כדורגל בשעה סבירה עם מזג אוויר נוח ובילוי משפחתי חביב ביותר.

*

לא רק אוהדיה שומרי השבת של בית"ר לא זכו אמש לראות את קבוצתם, גם אלפי האוהדים בדרום הארץ.

קטונתי מלהתערב בשיקולים הביטחוניים של הגורמים הנוגעים בדבר, אבל אם אי אפשר לקיים משחק כדורגל עם קהל לא צריך לקיים אותו בכלל. אין דבר כזה כדורגל בלי קהל. בלי קהל אפשר לשחק סטנגה בשכונה.

מה גם שזה להוסיף עוול על עוול לקבוצות ולתושבי הדרום שגם כך חיים תחת מציאות בלתי אפשרית, וכעת נפגעים כלכלית ומקצועית.

*

בשבוע שעבר היה לי הכבוד והעונג לפגוש את דודה דינה:

"מה שלום קובי*?" שאלתי.

"אתה יודע, אין לו הרבה מצב רוח"

"אני מתאר לעצמי"

"אין להם בושה, תדע לך. רק הכסף מעניין אותם. משחקים בלי חשק.

כשאני הייתי עובדת הייתי נהנית מזה, גם כשהיה קשה.

הייתי חוזרת אחרי יום מטורף בעבודה, נופלת מהרגליים,

שמעון היה שואל אותי- איך היה בעבודה, דינה? הייתי אומרת לו, נפלא.

בסוף החודש הייתי מקבלת את התלוש ושמה אותו בכיס, לא מסתכלת בו בכלל.

עד היום אני לא יודעת בדיוק כמה הייתי מרוויחה".

* קובי הוא קובי אלפסי, בן הדוד שלי, עוזר מאמן מכבי תל-אביב. דינה, אימו, הייתה במשך למעלה משלושים שנה אחות בביה"ח ביקור-חולים בירושלים. שמעון, בעלה, דודי האהוב, נפטר לפני כשנה וחצי וכתבתי עליו כאן.

*

ממשיכים עם הפרויקט "שני צדדים למטבע" ועם שני קטעים משובחים במיוחד לטעמי:

הראשון הוא ביצוע מושלם, כמו שרק הוא יכול לתת, של אייל גולן ל"תמונה שבורה" של מוני ארנון. השני גם הוא ביצוע מרשים, באופן שאפילו קצת הפתיע אותי אני חייב להודות, של קרן פלס לאחד השירים הפחות מוכרים והיותר משובחים של עמיר בניון- "מורה לחיים".