כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.
אחד הדברים הכי קשים עבורי בלגדול בבית דתי היה עניין הכדורגל בשבת. אני זוכר היטב איך כילד הייתי נצמד בשבת לחלונות של השכנים ומטה אוזן לשמוע בקושי "שירים ושערים". על האליפויות הראשונה והשנייה של בית"ר התבשרתי בדרך זו. משחקי גביע שהיו נערכים באמצע שבוע היוו אירוע חגיגי אליו הייתי מתכונן שבועות, הזדמנות נדירה לראות משחק כדורגל "על אמת".
באמצע שנות התשעים כשהתחילו השידורים הישירים בטלוויזיה החל המצב להשתנות, בתחילה היו אלה המשחקים המרכזיים שנערכו לאחר צאת השבת והוסיפו ללוח העונתי של משחקים אותם ניתן לפקוד מספר תאריכים יקרים נוספים. בשנות האלפיים כבר החלו מרבית המשחקים להיות משודרים בטלוויזיה, רובם בימי חול או במוצאי-שבת וכך יכולתי בשעה טובה להפוך לאוהד מן המניין ובפעם הראשונה בחיי גם לעשות מנוי.
לכן, כשאני מגיע לבוא בטרוניה על כך שמשחק של בית"ר נערך בשבת אני קצת מרגיש תחושת חזירות, הרי כילד הייתי חולם על משחק אחד או שניים בעונה שהיו נערכים מחוץ לשעות השבת וכעת, כשרוב המשחקים נערכים בזמנים אלה, אני מתלונן?
ועדיין, אני לא מצליח למצוא סיבה מניחה את הדעת לכך שאלפי אוהדים, בניהם מאות מחזיקי מנוי, לא יכלו אמש לראות את בית"ר בניצחון חשוב ונדיר (ועוד ביכולת לא רעה בכלל!). אם היורוליג יכולה להזיז את שעת משחק הגמר של המפעל, שמשודר ישירות לעשרות מדינות, לא יקרה כלום אם צ'רלטון, על מס' מנוייה המצומצם, תשבץ את המשחק של בית"ר בשעה 21:00, עם כל הכבוד לשידור החוזר של צ'לסי נגד וויגאן.
כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.
בכלל, נדמה לי שבשעון קיץ זה יכול להיות רעיון מעניין לקיים את המשחקים בימי שישי בצהריים. הרי בחלק גדול ממדינות אירופה, בייחוד אנגליה, שם סוף-השבוע הוא שבת-ראשון, מקיימים את המשחקים בשבת- היום המקביל לשישי אצלנו.
כדורגל ביום שישי בצהריים לא רק שמפנה את השבת לטובת שומרי המסורת וכל השאר שרוצים לבלות את יום המנוחה עם משפחתם, הוא גם יכול להיות כדורגל בשעה סבירה עם מזג אוויר נוח ובילוי משפחתי חביב ביותר.
*
לא רק אוהדיה שומרי השבת של בית"ר לא זכו אמש לראות את קבוצתם, גם אלפי האוהדים בדרום הארץ.
קטונתי מלהתערב בשיקולים הביטחוניים של הגורמים הנוגעים בדבר, אבל אם אי אפשר לקיים משחק כדורגל עם קהל לא צריך לקיים אותו בכלל. אין דבר כזה כדורגל בלי קהל. בלי קהל אפשר לשחק סטנגה בשכונה.
מה גם שזה להוסיף עוול על עוול לקבוצות ולתושבי הדרום שגם כך חיים תחת מציאות בלתי אפשרית, וכעת נפגעים כלכלית ומקצועית.
*
בשבוע שעבר היה לי הכבוד והעונג לפגוש את דודה דינה:
"מה שלום קובי*?" שאלתי.
"אתה יודע, אין לו הרבה מצב רוח"
"אני מתאר לעצמי"
"אין להם בושה, תדע לך. רק הכסף מעניין אותם. משחקים בלי חשק.
כשאני הייתי עובדת הייתי נהנית מזה, גם כשהיה קשה.
הייתי חוזרת אחרי יום מטורף בעבודה, נופלת מהרגליים,
שמעון היה שואל אותי- איך היה בעבודה, דינה? הייתי אומרת לו, נפלא.
בסוף החודש הייתי מקבלת את התלוש ושמה אותו בכיס, לא מסתכלת בו בכלל.
עד היום אני לא יודעת בדיוק כמה הייתי מרוויחה".
* קובי הוא קובי אלפסי, בן הדוד שלי, עוזר מאמן מכבי תל-אביב. דינה, אימו, הייתה במשך למעלה משלושים שנה אחות בביה"ח ביקור-חולים בירושלים. שמעון, בעלה, דודי האהוב, נפטר לפני כשנה וחצי וכתבתי עליו כאן.
*
ממשיכים עם הפרויקט "שני צדדים למטבע" ועם שני קטעים משובחים במיוחד לטעמי:
הראשון הוא ביצוע מושלם, כמו שרק הוא יכול לתת, של אייל גולן ל"תמונה שבורה" של מוני ארנון. השני גם הוא ביצוע מרשים, באופן שאפילו קצת הפתיע אותי אני חייב להודות, של קרן פלס לאחד השירים הפחות מוכרים והיותר משובחים של עמיר בניון- "מורה לחיים".