קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

גאודי היה גאה בהם (לקראת סדרת הקלאסיקוס)

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

כנסיית לה סגראדה פאמיליה

פעם היו נהגי אגד מעטרים את האוטובוסים בירושלים בסטיקרים גדולים ודגלים של בית"ר, היום תמצאו בהם את אלו של ריאל מדריד או ברצלונה.

סדרת הסופר קלאסיקוס שתפתח בשבת תרתק את אוהדי הכדורגל הישראלים יותר ממאבקי האליפות והגביע בארץ שיערכו במקביל. סביר אפילו להניח שכמות הצופים הישראלים במגרשים עצמם בספרד במשחקים אלה תהיה גדולה מכמות הצופים במרבית המשחקים שיערכו בארץ.

זוהי תופעה מעניינת, יש כאלה שיאהבו אותה יותר ויש כאלה שפחות, בתור אחד שגם הוא בעצמו חלק מהתופעה וכמו כל עם ישראל ואשתו היה לפחות פעם אחת בקלאסיקו, אין לי אלא להצטרף אליה ופשוט להנות.

ואם להנות, אז רק ברצלונה.

לקראת הסדרה אני חוזר לטקסט שכתבתי לפני כשנתיים בסיום עונת הטראבל המופלאה של הקבוצה של גווארדיולה, טקסט שמנסה להתחקות אחרי השורשים של הכדורגל המיוחד של הקבוצה באתוס של העיר אותה היא מייצגת.

______________

"מי יודע אם התעודה הזו ניתנה למשוגע או לגאון? רק הזמן יגלה" (אנטוניו גאודי במעמד בו הוסמך לארכיטקט, 1878)

אם יש משפט שמתמצת באופן מושלם את המהות של מועדון הכדורגל ברצלונה, אז הוא נאמר ע"י אנדראס אנייסטה אחרי המשחק הראשון נגד צ'לסי בקאמפ-נואו בחצי גמר ליגת האלופות של עונת 2008/09 בו סחטה צ'לסי 0:0 בבונקר מפואר שלא הספיק לה לבסוף (בזכות אותו אנייסטה והשער המופלא בדקה ה- 90' גומלין בסמפורד-ברידג') אבל שוחזר ביתר הצלחה שנה מאוחר יותר ע"י אינטר של מוריניו:

"אם אנחנו היינו משחקים כך, האוהדים שלנו לא היו סולחים לנו על זה".

האתוס של ברצלונה, שדוגל בכדורגל אסתטי בכל מחיר, הגיע לכדי שלמות בקבוצה של גווארדיולה. בכדי להבין מהיכן שואב האתוס הזה את השראתו אני מבקש לקחת אתכם לסיור באתריה המפורסמים של העיר, אלה שנבנו ע"י הארכיטקט הגאון אנטוניו גאודי.

מסופקני אם ישנם אתרים מונומנטלים אחרים שהותירו עלי רושם עז כמו שהותירה ה-"סגראדה פאמילייה" (המשפחה הגדולה)- הכנסייה שגאודי החל בבנייתה בשנת 1883 ובעקבות התהפוכות הרבות שעברו על העיר במאה העשרים לא הושלמה עד היום (נכון להיום מתוכננת הבנייה להסתיים ב- 2026).

במבט ראשון ה"סגראדה" נראית כמו מערת הנטיפים, רק מבחוץ… אך כשאתה מתקרב אתה שם לב לאלמנטים הקישוטיים המדהימים שמרכיבים את המגדלים החיצוניים שלה, ויכול למצוא עצמך בוהה בה שעות על גבי שעות.

מעבר לכל דבר אחר משקפת ה"סגראדה" את היצירתיות של גאודי. יצירתיות שלא מחוייבת לשום עיקרון אסתטי קיים אלא נאמנה אך ורק לאינסטינקטים היצירתיים הספונטניים שלו, שמבטאים בעיקר הרמוניה והשפעות של הנוף הטבעי- רעיון שחוזר בכל היצירות שלו.

דוגמא נוספת מצויינת לכך היא "פארק גואל" הממוקם בגבעה הצופה על העיר. הפארק נבנה במקור כפרוייקט מגורים לעשירי העיר בהזמנתו של הרוזן אוזביו דה-גואל, פטרונו של גאודי, אך עשירי העיר של סוף המאה ה- 19 לא ששו לעזוב את מרכז העיר, המיזם נכשל, והמקום הפך לפארק ציבורי.

בביקורי הראשון בפארק גואל חשבתי שעובדים עלי, המקום נראה כמו גן משחקים אחד גדול- כאילו מישהו נתן לילד לקשקש משהו ואז בא איזה אדיוט ובנה את זה. אבל ככל שהמשכתי להלך בין שביליו של הפארק התאהבתי. היצירתיות הספונטנית של גאודי, שמשתקפת מעיצוב הספסלים, המבנים המיניאטוריים ואפילו השבילים בפארק משרה עליך מעין רוגע רך ונעים. בדיוק כמו הכדורגל של אנייסטה.

פארק גואל

הפשטות והטבעיות לא סתם מאפיינים את יצירותיו של גאודי, הם גם אפיינו את חייו. גאודי היה אדם פשוט וחי כמעט בסגפנות ללא צורך במנעמים חומריים, כפי שמעידות על כך, יותר מכל כנראה, דווקא נסיבות מותו:

הוא נפגע באורח קשה כאשר נדרס על ידי חשמלית בעודו צועד לאחור, אוחז בתוכניות הבנייה של ה"סגראדה" ומסתכל על מגדליה. בשל לבושו המרושל לא זיהו אותו עוברי האורך וחשבוהו לקבצן, נהגי המונית שעברו במקום סירבו להעבירו לבית החולים מחשש שאין בידו לשלם את דמי הנסיעה. לבסוף הועבר לביה"ח מוזנח בפרברי העיר שם לא זיהה אותו איש. למחרת, כשהגיעו חבריו לבקרו, הם ניסו לשכנע אותו לעבור לביה"ח מודרני יותר במרכז העיר. גאודי סירב, "אני שייך לכאן, עם פשוטי העם" פטר אותם.

שלושה ימים אח"כ נפטר גאודי בביה"ח. על האיש, שאף אחד לא רצה לאסוף פצוע מהרחוב, התאבלה כל ברצלונה. עשרות אלפים הגיעו להלווייתו, והתור לפקוד את ארונו שהונח ב"סגראדה" השתרע על-פני קילומטרים.

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

לא רק אמנים "משוגעים" כגאודי מצאו בית חם בברצלונה. גם "משוגעי" כדורגל כמראדונה, רונאלדו, רומאריו, סטויצ'קוב, ריבאלדו, רונאלדיניו ועוד מצאו בברצלונה בית חם ומזור לנפשם המבעבעת שאיפשר להם להנות מחדוות יצירה שברי מזל בודדים זוכים לה. חדווה שהובילה אותם לפסגות מקצועיות אותן לא שחזרו בשום מקום אחר (למעט מראדונה). אותה חדווה בדיוק שמשתקפת היטב בסגנון המשחק של הקבוצה של גווארדיולה.

הדוגמא הכי דומה לברצלונה שאני יכול להעלות בדעתי היא אייאקס אמסטרדם. גם שם מדובר בקבוצה שמשקפת בסגנון משחקה את אופייה היצירתי, הפרוע משהו והנון-קונפורמיסטי בהגדרה של העיר אותה היא מייצגת. זה לא סתם שלא מעט שחקנים גדולים של אייאקס מצאו בית בבארסה, בראשם כמובן יוהאן קרויף הגדול, ישנו דמיון רב בין שני הערים ושני המועדונים.

ברצלונה הנוכחית היא שיעור מאלף לכולנו. היא מדגימה כיצד לאפשר לנתב את הנטיות היצירתיות הטבעיות שבאדם (המשחק במקרה דנן, אך זה תקף כמעט לכל תחום אחר בחיים) בצורה כזו שלא תסתור את השגת המטרה.

כי בארסה היא לא רק הדריבלים של מסי, היא גם חילוצי הכדור והלחץ הבלתי פוסק על היריבה. ככה זה, כשאתה יודע שהעבודה הקשה נועדה בעצם לאפשר את היצירה- אתה עושה אותה בשמחה. כשאתה יודע שחילוץ הכדור הוא בשביל שיהיה לך עוד קצת זמן בשביל להשתעשע ולהתנות איתו אהבים, אתה רץ כמו משוגע בשביל להשיג אותו בחזרה. בדיוק כמו גבר המחזר בהתלהבות אחרי בחורה ונהנה מתהליך החיזור אף יותר מהכיבוש עצמו.

כי עבודה קשה, חברים, אינה ערך בפני עצמו, היא כלי. חשוב מאין כמותו. אבל רק כלי. כזה שאמור לאפשר את היצירה.

וזה הלקח הגדול שברצלונה, כמו גאודי (שהיה פדנט וחרוץ מאין כמותו, למעשה עד השנייה האחרונה בה עמד על רגליו, פשוטו כמשמעו), מלמדים אותנו.

*

והפעם מתוך פרוייקט "שני צדדים למטבע" – שני יוצרים מונומנטאליים עם שני חידושים לשירים מונומנטאליים. זהבה בביצוע ל"אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני וארקדי דוכין ל"אין לי אהבה" של שימי תבורי: